כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הבלוג שלילית

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    שואה שלי

    41 תגובות   יום שני, 20/4/09, 18:29

    - מה את קוראת? - הרמתי את הראש, רופא השיניים עמד לידי, מזמין אותי להכנס פנימה לבדיקה ואגב כך מתעניין בספר שבידי.

    - האוטוביוגרפיה של שפאר. אלברט שפאר - ובכמה משפטים, בטון חצי מתנצל ונבוך, הסברתי לו במי מדובר.

    - סליחה??

    - כן, יש לי אובססיית שואה

     

    זה נכון. רק בשנים האחרונות הבנתי את זה.

    מאז שאני זוכרת את עצמי, השואה מלווה אותי כמו צל כבד.

    בכיתה ה' קראתי שוב ושוב ושוב, במשך שבועיים ימים, את הספר "דמעות של אש" של דבורה עומר. מסיימת ומתחילה מחדש. קוראת בשקיקה ומעריצה את צביה לובטקין ואנטק צוקרמן. הם היו גיבורי הילדות שלי.

    בכיתה ו' ביום השואה על דף ביומני כתבתי בענק- למה?

    שנים של ניסיון הידברות עם אלוהים. איך? איך נתת? ילדה מבית דתי שמנסה בכל כוחה לקבל את התשובות. "נסתרות דרכי האל" הסבירו באותן השנים, ולא מצליחה להבין.

     

    אצלנו הם שתקו.

    בעיקר סבתא שלי, שמכולם היתה הכי נוכחת בחיי. בכיתה ז' היא הסכימה לספר קצת, לטובת עבודה שעשיתי עבור בית הספר. התראיינה. סיפרה בעיקר על אחרים, כמעט וכלום על עצמה. כן, אושוויץ, כן קור מטורף. נשים מגולחות שיער לובשות שמלות דקות.

    מסדרים בוקר צהריים וערב, ואז מנגלה. גבר מרשים, היא זוכרת את המקל שאחז, פעם חייך אליהן ושאל אם הן זקוקות למשהו, ומישהי הרהיבה עוז ובקשה מטפחת לכסות את הראש הקפוא. ובתמורה, הוא העמידן שעות על גבי שעות בשלג.

    זהו.

    זה הסיפור שלה.

    אח"כ היא נשברה ובכתה והתכנסה בשתיקתה.

    תמיד חשבתי שיהיה זמן, שהיא עוד תספר, עד שהלכה לעולמה. עכשיו במשפחה שלי לא נותר מי שיספר. כולם מתו.

     

    נשמתי את השתיקה שלה.

    ורצתי לאסוף מידע ממקורות אחרים.לנסות להבין, איך יכול להיות רוע אנושי שכזה? ולהבדיל, מאיפה שואבים את היכולת להמשיך ולהתקיים אחרי?

    אין לי תשובות.

     

    אני בת 36 והיום הכי קשה לי בשנה הוא יום הזכרון לשואה ולגבורה.

    סבתא שלי היתה מסתגרת אז בביתה. סוגרת את הרדיו שעבד אצלה תמיד ללא הפסקה, מכבה את הטלוויזיה.

    'אני לא צריכה ימי זכרון שיזכירו לי, היתה אומרת, זה אצלי תמיד'.

    נהגנו לשבת איתה ביום הזה, בתורות. לספוג את השתיקה שלה.

     

    למדתי לאכול את העוף, ולהשאיר את העצמות נקיות, כמו שהיא תמיד אמרה שצריך לעשות. לדאוג למלאי שימורים.

    ידעתי שיש דברים שאסור להגיד לה או להראות לה, כי זכרתי את הפעם ההיא בה הראיתי לה את המגפיים השחורים החדשים שלי, בגאווה לא מוסתרת, הראשונים שרכשתי בכספי שלי, וכל מה שהיא אמרה אז - לנאצים היו כאלה. בשביל מה לך? ועיוותה פרצוף.

    וקראתי - למלא את חלל השתיקה.

     

    כשנפטרה למדתי שהיא התחתנה לא מתוך אהבה. שכל המסירות שלה לסבי ז"ל, נבעה מתוך רגש מחוייבות, לא מאהבה כמו שחשבתי (או אפילו קיוויתי. קינאתי קצת, כילדה, באהבה הזו. רציתי כזאת, מלאת נתינה, כפי שהצטיירה בעיניי). הם התחתנו כי שניהם מצאו את עצמם ניצולים כמעט יחידים מעיר מגוריהם לפני המלחמה. היא היתה קשה לו, ומרירה לו.

     

     

    עוד מעט ירד הערב

    ואני אטבע מול הטלוויזיה

    לא יכולה להתנתק

    זה חלק ממני

     

     *****

     

     

    מצרפת כאן שיר שאני מחוברת אליו מאוד. בעיניי הוא מתמצת הכל.

     

    כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם/ דן פָּגִיס

     

    כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה

    אֲנִי חַוָּה

    עִם הֶבֶל בְּנִי

    אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל

    קַיִן בֶּן אָדָם

    תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

     

     

    *****

     

    (ובלי כוכבים, בבקשה )

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (41)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/4/10 20:54:

      צטט: אור *** 2010-04-13 20:48:06

      הכוכב הוא במקום חיבוק שמאוד הייתי רוצה לתת לך עכשיו

      כבר שנה מאז שכתבת את הפוסט הזה ואני שמחה שהוא עלה שוב כי כמו שאמר הולמס, הוא שווה קריאה נוספת.

      איך אפשר לומר באותה נשימה "שואה" ו - נסתרות הן דרכי האל.... לא מבינה את זה, אף פעם לא אבין.

      איפה הוא היה ???? כל החיים אני אשאל את השאלה הזו

       

       


      }{

       

      זו דרך אחת להתמודד עם מה שקרה. יש מי שתשובה כזאת מספיקה לו. יש מי שלא..

        13/4/10 20:48:

      הכוכב הוא במקום חיבוק שמאוד הייתי רוצה לתת לך עכשיו

      כבר שנה מאז שכתבת את הפוסט הזה ואני שמחה שהוא עלה שוב כי כמו שאמר הולמס, הוא שווה קריאה נוספת.

      איך אפשר לומר באותה נשימה "שואה" ו - נסתרות הן דרכי האל.... לא מבינה את זה, אף פעם לא אבין.

      איפה הוא היה ???? כל החיים אני אשאל את השאלה הזו

        13/4/10 20:45:

      צטט: יעלובל 2010-04-13 11:07:42

      טוב, אז בלי כוכבים. 

      ותודה להולמס שהקפיץ את הפוסט המצמרר הזה...

      הכותרת הזכירה את שואה שלנו. קראת? אחד הספרים הטובים בעיני. וכלכך מתעסק בזה - איך מעכלים? איך מתמודדים?

      אני כבר הרבה זמן מחפשת את התשובה הזאת - איך מגיעים לרוע כזה. לאדישות כזאת לכל מה שאתה יודע שטוב. מנסה להבין כי אולי אם נבין איך נוכל למנוע, או להימנע. אבל זה כלכך קשה לתפוס...

      בכולופן, תודה, ומקווה שכבר התאוששת קצת מאתמול ואת מוכנה לעוד שבוע לבכות שוב מול סרטים אחרים...  

       

       

      בוודאי שקראתי :) אני גם נוהגת להמליץ עליו בכל הזדמנות אפשרית.

      וזה לא במקרה שהכותרת הזכירה לך את הספר הזה, זו פראפרזה עליו.

      לפעמים אומרים לי שצריך רע בשביל להבין את הטוב.

      אני תמיד אומרת בואו נלמד את הטוב במנותק מהרע. שלא תהיה תלות ביניהם.

      אני לא חושבת שאני רוצה להבין את הרע, או איך מגיעים לרוע ואכזריות שכזו.

      אני לא צריכה את התובנות הללו בשביל להבחין בטוב.

      רק אהבה מביאה אהבה, לא? :)

      אל תנסי לתפוס את זה. לעולם לא תצליחי.

      ואת יודעת מה? אולי את לא צריכה להצטער שאת לא מבינה. עצם חוסר היכולת שלך להבין את זה אומרת לי שיש בך הרבה טוב.

      ככה פשוט.

       

      בשנים האחרונות ההתמודדות היא אחרת. בגלל הילדון.

      וכן, אני אוגרת כוחות לשבוע הבא.

       

      תודה שבאת }{

        13/4/10 20:39:

      צטט: waterman. 2010-04-13 09:50:16

      אני לא מהמכורים,

      תמיד הייתי מהמכבדים מהמצטערים...

      השנה פתאום חשבתי,

      מה נדרש מאדם להפוך לחיית אדם.

      זה סוג הסרטים שראיתי, החומר שקראתי

      ומסתבר שלא,

      לא צריך להרבה להפוך אדם נורמטיבי לחיית אדם.

      וזה עשה לי עצוב...

      וגרם לי לחשוב. 

       

      באמת לא נדרש הרבה לכך, לצערי. לצערנו.

      היום קובי עוז התארח אצל אברי וג'קי בגל"צ הוא דיבר על ל"פסל מהמציאות את הטוב". המציאות היא אבן ועלינו לקחת אזמל ופטיש ולהוציא ממנה את הטוב.

      אהבתי את הדימוי הזה.

      אני חושבת שזה לא צריך להיות ממש קשה להוציא גם את הטוב שבנו.

      :)

      אתה חושב שאני נאיבית?

        13/4/10 11:07:

      טוב, אז בלי כוכבים. 

      ותודה להולמס שהקפיץ את הפוסט המצמרר הזה...

      הכותרת הזכירה את שואה שלנו. קראת? אחד הספרים הטובים בעיני. וכלכך מתעסק בזה - איך מעכלים? איך מתמודדים?

      אני כבר הרבה זמן מחפשת את התשובה הזאת - איך מגיעים לרוע כזה. לאדישות כזאת לכל מה שאתה יודע שטוב. מנסה להבין כי אולי אם נבין איך נוכל למנוע, או להימנע. אבל זה כלכך קשה לתפוס...

      בכולופן, תודה, ומקווה שכבר התאוששת קצת מאתמול ואת מוכנה לעוד שבוע לבכות שוב מול סרטים אחרים...  

        13/4/10 09:50:

      אני לא מהמכורים,

      תמיד הייתי מהמכבדים מהמצטערים...

      השנה פתאום חשבתי,

      מה נדרש מאדם להפוך לחיית אדם.

      זה סוג הסרטים שראיתי, החומר שקראתי

      ומסתבר שלא,

      לא צריך להרבה להפוך אדם נורמטיבי לחיית אדם.

      וזה עשה לי עצוב...

      וגרם לי לחשוב. 

        13/4/10 09:40:

      צטט: שלוימ'ה (חוני) 2010-04-13 04:53:39

      פעמיים קראתי

      ולחלוחית הצטברה לי בקצה העין מהזדהות,

      לא כיכבתי - כבקשתך,

      אני רק יכול לשלוח חיבוק ממושך וכנה,

      ואני אוהב אותך -

      עד כמה שהמילים הללו מבטאים רגש בעולם הווירטואלי שמחבר אותנו.

       

       

      זה הדדי לגמרי, אתה יודע :)

       

      ותודה. עצם העובדה שיש רבים שמזדהים נותנת לי תקווה גדולה.

       

      חיבוק חזרה

      }{

        13/4/10 09:38:

      צטט: טיטי77 2010-04-13 00:48:58

      אני מאמינה שבאופן מסויים היום הזה עם הקושי המרוכז שבו . ושאלות כמו 'למה' ו'איך' הם סיכוי טוב למדיי להוציא מאיתנו את הצד היפה באנושי, כי בצד המכוער אנחנו לעולם לא נרצה להיות שוב...

      באופן אישי קשה לי מאוד להכיל את היום הזה ויש לי נטייה אף להתחמק ממנו באופן מסויים, השנה דווקא מצאתי את עצמי מתחברת ומתמודדת...

      אבל מה שמחזיק אותי שפויה זה הידיעה שלצד הרוע הטהור שהיה שם היו מעשים אמיצים ואנושיים באופן יוצא דופן והכי יפה שיש...

       

       

      אוהבת אותך

      }{

       

      ככה אני מאמינה, שצריך להתחיל מהמקום הקשה הזה כדי שנצמח אנחנו ונהיה טובים יותר.

      אני מאמינה בתיקון, ומכאן צריך להתחיל.

       

      אוהבת חזרה

      }{

        13/4/10 09:37:

      צטט: The wrong Alice 2010-04-12 20:58:03

      חזרתי. כתבת יפה.

       

       

      תודה :)
        13/4/10 09:36:

      צטט: ariadne 2010-04-12 20:09:33

      כל אחד והשואה שלו,

      הסיפורים האישיים הם הכי מרגשים.

      ואת מספרת נהדר.

       

       

      תודה רבה, אריאדנה

       

      צודקת. כל אחד והסיפור שלו.

      יום נהדר לך

        13/4/10 04:53:

      פעמיים קראתי

      ולחלוחית הצטברה לי בקצה העין מהזדהות,

      לא כיכבתי - כבקשתך,

      אני רק יכול לשלוח חיבוק ממושך וכנה,

      ואני אוהב אותך -

      עד כמה שהמילים הללו מבטאים רגש בעולם הווירטואלי שמחבר אותנו.

        13/4/10 00:48:

      אני מאמינה שבאופן מסויים היום הזה עם הקושי המרוכז שבו . ושאלות כמו 'למה' ו'איך' הם סיכוי טוב למדיי להוציא מאיתנו את הצד היפה באנושי, כי בצד המכוער אנחנו לעולם לא נרצה להיות שוב...

      באופן אישי קשה לי מאוד להכיל את היום הזה ויש לי נטייה אף להתחמק ממנו באופן מסויים, השנה דווקא מצאתי את עצמי מתחברת ומתמודדת...

      אבל מה שמחזיק אותי שפויה זה הידיעה שלצד הרוע הטהור שהיה שם היו מעשים אמיצים ואנושיים באופן יוצא דופן והכי יפה שיש...

       

       

      אוהבת אותך

      }{

        12/4/10 20:58:
      חזרתי. כתבת יפה.
        12/4/10 20:09:

      כל אחד והשואה שלו,

      הסיפורים האישיים הם הכי מרגשים.

      ואת מספרת נהדר.

        12/4/10 18:56:

      צטט: שרונצ'וק 2010-04-12 16:45:08

      אין לך מושג כמה ריגשת אותי

      תודה לך, לילית

      ותודה לך, הולמס שהעלת את הפוסט הזה מהאוב.

       

      תודה לך, שרונצ'וק

       

        12/4/10 18:54:

      צטט: צילי וגילי 2010-04-12 16:08:14

      'אני לא צריכה ימי זכרון שיזכירו לי, היתה אומרת, זה אצלי תמיד'.

      זה משפט קצר ותמציתי, אבל מרכז בתוכו הוויה שלמה.

       

      אובססית שואה, אותה אובססיה שמתוארת ע"י ברניס איזנשטיין

      ברומן הגרפי "הייתי ילדה של ניצולי שואה".

      גם לי היא מוכרת היטב,

      מן סוג של התמכרות לתכנים הללו

      ניסיון כלשהו לדעת, כדי להבין,

      מה שלא ניתן להבין,

      לשלוט במה שאין עליו שליטה.

       

      }{

       

       

      זהו בדיוק, ההתמכרות הזו לתכנים.

      הספריה שלי מלאה ספרי שואה. מכל הסוגים.

      וקודם שלפתי 2 עבודות שכתבתי בכיתות ז' ו-ח' כל אחת בת 200 עמודים, עם עדויות של סבתי.

      משהו מטורף לגמרי. תיעוד אובססיבי, בכתב יד קטן וילדותי,לא אופייני לילדה בגילאים האלה.

      הראיתי לילדון ולחבר שלו, והם שאלו אותי אם לקח לי 40 שנה לכתוב את הכל...

      (אח"כ הם החליטו שזה לא הגיוני, שאני עוד לא בת ארבעים..)

       

      }{

       

       

        12/4/10 18:51:

      צטט: שיווה 2010-04-12 12:57:09

      מרגשת אחתנשיקה

      תוך כדי קריאה ראיתי את דמותה של אימי (ניצולה)

      רכונה בכסאה בשתיקה ופנים חתומות

      כילדה הצלחתי לראות את הילת המסתורין שאופפת אותה

       

       


      }{
        12/4/10 18:51:

      צטט: המון חרמון- הסוויטה. 2010-04-12 11:55:30


      כואב לקרוא,

      כל פעם מחדש...

      לנסות להבין, איך יכול להיות רוע אנושי שכזה?

      ולהבדיל, מאיפה שואבים את היכולת להמשיך ולהתקיים אחרי?

      למה אחד גדול!

      חוסר אונים לנוכח הידיעה הזו שאין, אין תשובה אמיתית לכל השאלות.

      ואולי בתוכנו, אין בנו העוז לענות עליהן.

      כתבת נהדר ומרגש.

      בני 

       

      אני באמת לא יכולה להבין מאיפה לוקחים כוחות להמשיך (רוע אנושי אני יותר יכולה להבין מאיפה הוא מגיע...)

      אני זוכרת, שכשהייתי תלמידת בית ספר יסודי, הכיתה שלי ערכה מדי שנה את טקס הזכרון ליום השואה. אותו הטקס. אותם שירים אותם דיקלומים ואותו ניצול שואה שמגיע לדבר בפנינו.

      התפקיד שלי היה לדקלם טקסט של אבא קובנר מגטו וילנה, "אל נלך כצאן לטבח" וגם "התקוממו עד טיפת דמכם האחרונה".

      טקסט ארוך וחשוב. אחרי הפעם האחרונה שדיקלמתי אותו, אני חושבת שהייתי אז בכיתה ה', קם אותי ניצול , ששכחתי את שמו, לשאת את דבריו והוא תקף בזעם את התפקיד שלי. הוא כעס שהגבורה נקשרת רק לאלו שלחמו בגטאות (היום אני יודעת להגיד שזו היתה מדיניות מכוונת - יום השואה והגבורה) ולא לאלו שלחמו את המלחמה הקשה מכל- הישרדות - שהם בעצם כל הניצולים...

      בשנים הבאות אני לא זוכרת שהוא התייחס לאותם דברים.

      הזכרת לי

      }{

        12/4/10 18:42:

      צטט: אני 6 2010-04-12 10:52:21

       וגם המלצה.....תקראי [אולי קראת:)] את בית הבובות של ק.צטניק..בהוצ' הקיבוץ המאוחד..

      ספר מאלף ברמות...

       

       

      זה אחד הספרים שאני תמיד אומרת לעצמי לחזור ולקרוא.

      קראתי אותו כתיכוניסטית, ואין לי ספק שלא קראתי אותו כראוי.

      ספר אחר שלו, השעון, הוא אחד המשפיעים עליי ביותר.

       

      תודה}{

        12/4/10 16:45:

      אין לך מושג כמה ריגשת אותי

      תודה לך, לילית

      ותודה לך, הולמס שהעלת את הפוסט הזה מהאוב.

        12/4/10 16:08:

      'אני לא צריכה ימי זכרון שיזכירו לי, היתה אומרת, זה אצלי תמיד'.

      זה משפט קצר ותמציתי, אבל מרכז בתוכו הוויה שלמה.

       

      אובססית שואה, אותה אובססיה שמתוארת ע"י ברניס איזנשטיין

      ברומן הגרפי "הייתי ילדה של ניצולי שואה".

      גם לי היא מוכרת היטב,

      מן סוג של התמכרות לתכנים הללו

      ניסיון כלשהו לדעת, כדי להבין,

      מה שלא ניתן להבין,

      לשלוט במה שאין עליו שליטה.

       

      }{

       

        12/4/10 12:57:

      מרגשת אחתנשיקה

      תוך כדי קריאה ראיתי את דמותה של אימי (ניצולה)

      רכונה בכסאה בשתיקה ופנים חתומות

      כילדה הצלחתי לראות את הילת המסתורין שאופפת אותה


      כואב לקרוא,

      כל פעם מחדש...

      לנסות להבין, איך יכול להיות רוע אנושי שכזה?

      ולהבדיל, מאיפה שואבים את היכולת להמשיך ולהתקיים אחרי?

      למה אחד גדול!

      חוסר אונים לנוכח הידיעה הזו שאין, אין תשובה אמיתית לכל השאלות.

      ואולי בתוכנו, אין בנו העוז לענות עליהן.

      כתבת נהדר ומרגש.

      בני 

        12/4/10 10:52:

      צטט: אני 6 2010-04-12 09:54:43

      צטט: לילית בת גרב 2010-04-12 09:50:45

      צטט: אני 6 2010-04-12 09:37:09

      אני לא יודעת אם זה מאוד נכון לטפח

      ולהזין את הזכרונות והזוועות...

      אבל זה נכון שאסור לשכוח...

       

      אני לא בטוחה שיש כאן עניין של טיפוח הזכרונות והזוועות. אחרי הכל, אלו לא הזכרונות שלי.

      אבל אני גם לא חושבת שאני יכולה לנהוג אחרת. זה משהו שטבוע בי, מושרש. זה חלק ממי שאני,

      ואני לא חושבת שאני יכולה אחרת.

      זה כבר הרבה מעבר לציווי שאסור לשכוח.

       

      תודה

       

       

       

       התייחסתי באופן כללי....

      ואם זה משהו שטבוע בך זו כבר לא אובססיה

      זה החיבור העמוק שלך לשורשים, ולאנשים

      שעיצבו אותך..את מה שאת...

       וגם המלצה.....תקראי [אולי קראת:)] את בית הבובות של ק.צטניק..בהוצ' הקיבוץ המאוחד..

      ספר מאלף ברמות...

       

        12/4/10 09:54:

      צטט: לילית בת גרב 2010-04-12 09:50:45

      צטט: אני 6 2010-04-12 09:37:09

      אני לא יודעת אם זה מאוד נכון לטפח

      ולהזין את הזכרונות והזוועות...

      אבל זה נכון שאסור לשכוח...

       

      אני לא בטוחה שיש כאן עניין של טיפוח הזכרונות והזוועות. אחרי הכל, אלו לא הזכרונות שלי.

      אבל אני גם לא חושבת שאני יכולה לנהוג אחרת. זה משהו שטבוע בי, מושרש. זה חלק ממי שאני,

      ואני לא חושבת שאני יכולה אחרת.

      זה כבר הרבה מעבר לציווי שאסור לשכוח.

       

      תודה

       

       

       

       התייחסתי באופן כללי....

      ואם זה משהו שטבוע בך זו כבר לא אובססיה

      זה החיבור העמוק שלך לשורשים, ולאנשים

      שעיצבו אותך..את מה שאת...

        12/4/10 09:50:

      צטט: אני 6 2010-04-12 09:37:09

      אני לא יודעת אם זה מאוד נכון לטפח

      ולהזין את הזכרונות והזוועות...

      אבל זה נכון שאסור לשכוח...

       

      אני לא בטוחה שיש כאן עניין של טיפוח הזכרונות והזוועות. אחרי הכל, אלו לא הזכרונות שלי.

      אבל אני גם לא חושבת שאני יכולה לנהוג אחרת. זה משהו שטבוע בי, מושרש. זה חלק ממי שאני,

      ואני לא חושבת שאני יכולה אחרת.

      זה כבר הרבה מעבר לציווי שאסור לשכוח.

       

      תודה

       

       

        12/4/10 09:48:

      צטט: הולמס 2010-04-12 09:21:40

      נזכרתי הבוקר בפוסט הזה שלך

       

      נראה לי ששווה קריאה חוזרת  

       

       

       

      תודה הולמס

      }{

       

        12/4/10 09:37:

      אני לא יודעת אם זה מאוד נכון לטפח

      ולהזין את הזכרונות והזוועות...

      אבל זה נכון שאסור לשכוח...

        12/4/10 09:21:

      נזכרתי הבוקר בפוסט הזה שלך

       

      נראה לי ששווה קריאה חוזרת  

       

       

       

        11/5/09 06:39:


      וואו.

      וואחד סיפור.

       

      תודה שחלקת כאן

       

        11/5/09 01:36:


      אבי היה מחופש לכומר נוצרי וערך את החתונות והלוויות בגרמניה הנאצית.

      אחותו היתה פקידה אצל נאצי בכיר.

      חלופת המכתבים ביניהם הסירה כל חשד לגבי יהדותם.

      **

      כשהיה מתרחץ בכנסייה, היה מוריד את ה"שלטר" של החשמל,

      כדי שא"א לא יראה שהוא נימול. 

      במשך שנים חיפשו אנשי הכנסיה את "השובב"  ואבי אף קבע פרס ענק למי שימצא אותו.

      עד שהיו מדליקים שוב את החשמל, הוא היה מסיים את המקלחת ועוטה את הגלימה.

      ** 

      אחרי המלחמה,היתה לאבי אהבה ענקית, - אמא של שלמה בר אבא - הדה.

      אבל אחותו הפולניה אמרה לו את המשפט הכי פולני שאפשר:

       "מוניו אם אתה מתחתן לפניי, אני מתאבדת..."

      הוא לא העז להתחתן שנים מהאימה, שהיא אכן תתאבד...

      כשהפרימדונה סוף סוף התחתנה...היה כבר מאוחר, הדה היתה תפוסה. 

      **

      אחרי מס' שנים, התחתן עם אימי - אקט שתמיד כינה (ספק בצחוק..) -נפילה בפח.

      לזכותה של אימי ייאמר, שאפשרה לחברות של הדה ואבי להתקיים עד מותו.

      כשאבי נפטר, אמרה הדה לאימי, שהיא מרגישה שהתאלמנה פעם שניה...

       

       

       

       

       

       

        23/4/09 11:09:


      פעם היא ספרה לי שכשהם הגיעו לארץ, התייחסו אליהם כאל מצורעים.

      כאילו הם ביישו את האתוס של היהודי הלוחם. ליחששו מאחורי גבם, ובגלל זה הם העדיפו לשתוק, מעבר לכאב שחשו.

      משפט אייכמן שינה את המציאות עבורם, אבל בשביל סבתי זה היה מאוחר מדי.

      במוצאי יום השואה עברתי אצל הוריי ונזפתי באמא שלי, שאני לא יודעת כלום, היא אמרה לי שהיא עצמה לא יודעת כלום, מסתבר שסבתי ז"ל אסרה גם על סבי לספר.

      וכן, היא גם רצתה לחסוך מאיתנו את הזוועה.

       

      ואני חייבת לציין, היא היתה אישה שהעריכה את הקיים, וידעה לשמוח עליו.

      כשנפטרה, הופתענו מכמות האנשים שהגיעו לחלוק לה כבוד ואהבו אותה. אנשים שלא הכרנו, שהיא כבשה את ליבם כשעברה לגור בסמיכות אלינו בשכונה בה גרנו.

        23/4/09 08:28:


      כל כך מבין על מה את מדברת

      אצלהם/ן אין את "תדבר על זה, תוציא, יקל עליך" ההיפך הוא הנכון

      ואולי זו הדרך להתמודד עם זוועות כמו שהם עברו

      ואולי הם רוצים לחסוך לנו כדי שלא נתפלץ

      כמו שאומרים: "ה' יקום דמם" ואנחנו נשתדל לעזור

        21/4/09 22:23:

      צטט: holydidi 2009-04-21 19:16:33


      אני אוהבת אותך!

       

      גם אני, יפה אחת

       

        21/4/09 22:23:

      תודה לכולם }{
        21/4/09 19:16:

      אני אוהבת אותך!
        21/4/09 17:56:


      מצטער על הכוכב,

      התרגשתי,

      כיכבתי.

      לא יכלתי להתאפק.

      תודה וסליחה.

      סבתך היא מיוחדת במינה.

        21/4/09 15:41:

      מרשים. נשימתי נעתקה. כולנו כואבים בדרך זו או אחרת. ובמידה זו או אחרת
        21/4/09 15:36:


      תודה לכן, מיכל ורבקה.

       

      }{

        21/4/09 14:10:


      צימררת... וכן, יש לי לחלוחית בעיניים... שאני נאבקת בה...

      ואני מקנאה בך על היכולת לקרוא, לצפות ולהחשף לתכנים האלה... כי אני עצמי לא מסוגלת.

       

       

       

       

        21/4/09 10:15:

      הכוכב היום הוא לא בשבילך. הוא אור קטן בשביל סבתך.

       

      במשפחתי הקרובה אין ניצולי שואה. אנחנו לא מדליקים נר זכרון ביום הזה. ובכל זאת יש לי צורך להגיב, לסמן.

       

      דקות ספורות אחרי הצפירה. שקט.

      פרופיל

      לילית בת גרב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין