14 תגובות   יום שני, 20/4/09, 19:21

 המטפחת כמשל / פוסט אישי ליום השואה  *

  

מהו הדבר שהכי  צורב בי היום? האם דמותם של סבא וסבתא שלי, שבאמצע שנות ה-30 הגיעו בידיים חשופות אל הישימון הלא נודע שהיה כאן, בחזון נעורים אמיץ ומופלא שהיום אפשר רק להתקנא בו -  מבלי לדעת שכך יינצלו מהתופת?

לפעמים, כשהתארחתי אצל סבתי הצחקנית, שהיתה טעונה באנרגיית חיים מדהימה כאילו הזמן שכח לחרוץ בה סימניו, הייתי רואה אותה נוברת בלילות בקופסה שבה שמרה את התמונות והמכתבים שהגיעו מהוריה בכפר  שבפולין - ויום אחד חדלו.  נוברת ובוכה.

 

וקנאתה הסמויה בסבי, שאחדים מדודיו הצליחו להימלט לארה"ב ולארגנטינה. הוא  - "היתה לו משפחה", כמה שורשים גלויים לעין; היא - ניסתה במשך עשרות שנים למצוא ולו שריד אחד. זמן לא רב לפני מותה גילתה בארץ  קרוב רחוק-רחוק, ונפלה על צווארו כאילו מצאה את הוריה ואחיה ואחותה התינוקת.

 

אולי היה זה העצב התהומי בקולה, כשהיתה מקימה לתחייה בסיפוריה את בני משפחתה האבודים ואומרת שאינה מסוגלת לדמיין אותם בדרך אל המשרפות. סבתי מלאת החיים והחברים, שלבדידותה לא נמצא מרפא גם אחרי שנישאה ונולדה לה משפחה חדשה.

 

אולי זה מה שגרם לי לאיזה זמן, בתקופת נעוריי המאוחרים, להיות אחוזה ב"אובססיית שואה": ראיתי כמעט כל תיעוד מצולם אפשרי, קראתי כמעט כל מילה שנכתבה, פעם חיפשתי לי מקומות מסתור בבית, שמא יום אחד יבוא האויב ויכבוש ויחפש, היו לילות שנסתי על נפשי ברחובות חשוכים בגרמניה, לא מצליחה אף פעם להגיע למחבוא - ורק היקיצה מצילה אותי. הזוועה התחפרה עמוק מתחת לעור. ואולי גם מבלי משים שימשתי לסבתי כדמיון. ראיתי עבורה את המראות שלא היתה מסוגלת להכיל.

   

ככל שחלפו השנים, מטבע הדברים גם היכולת שלי להכיל את כל זה הלכה ופחתה. כשהפכתי לאם - היכולת שהתמעטה נעלמה לגמרי. אם  ביום השואה אני חולפת במקרה ליד הטלוויזיה ורואה אם מחזיקה בידה תינוק בתוך שורה ארוכה של נידונים - אני מורידה מסך פנימי. זו לא החלטה מודעת. זה יצר הקיום שמתגייס מיד. אני מורידה מסך כדי לא לראות את עצמי שם, במקום האם הזו, המחזיקה את תינוקה שתיכף יילקח ממנה בבכי שאין נורא ממנו. איך באמת אפשר להכיל את זה. 

 

כן, מורידה מסך, אבל עדיין, מאחורי הקלעים, נימי נפשי מחוברים.

 

 

****

 

אבל היום נצרב בי משהו, שבפעם הראשונה מזה שנים לא מניח לי להוריד מסך:

בתי בת ה-11 מופיעה מחר בהצגה בבית הספר. היא משחקת יהודייה שעומדת להילקח מהגטו אל מחנה הריכוז - דרך שסופה ידוע, וברגע האחרון ניצלת בידי אוסקר שינדלר. נתנו לה תלבושת: שמלה כהה מרופטת וארוכה, נעליים שחורות. את המטפחת היינו צריכות למצוא לבד. מצאנו אחת, הכי גלותית שאפשר. והמטפחת החומה הזו מכווצת את לבי.

 

והתמונה נעוצה לי היום בראש ולא מתפנה משם: הבת שלי, שמוארת תמיד בתבונה ובצחוק ובמתיקות - בבגדים העצובים האלה. ואת העצב והשאלות הנוקבות היא הביאה הביתה. יחד איתי ניסתה לתהות על הקוד של הרוע האנושי הצרוף, הקוד הבלתי פציח מאז ומתמיד, שמאיים  עלינו גם כאן, כשאנו כבר חופשיים במדינתנו.

 

ואיך אלה ששרדו הצליחו בכלל - היא שאלה בעקבות שיחה שהיתה בכיתה עם אישה שניצלה בידי חסיד אומות עולם. איך אפשר להסתתר בתוך פתח קטן במדרגה במרתף במשך ארבע שנים - ולא להישבר? תאוות חיים עצומה וחוסן נפשי אדיר, שמאפשרים לך לאטום את גופך, את הצרכים שלך, את הרגישויות. ואולי דווקא האנשים העדינים יותר באמת לא הצליחו. כך אבחנה הבת שלי, החכמה, במילותיה שלה.

 

ודיברנו ודיברנו, והתחבקנו, וכרגיל "שאבתי" לה את הלחיים, וכל הזמן התמונה מול עיניי: הבת שלי הנהדרת בשמלה ארוכה דהויה, ומטפחת גלות לראשה.

 

ודיברנו עוד. 

 

ואחר כך התווכחנו למה כבר שבועיים היא לא מסדרת את החדר.

 

 

*********

 

 

 

והנה דעה מאלפת שקראתי היום:

 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3703115,00.html

 

דרג את התוכן: