אבא שלי היה קר. מרוחק. קשה מאוד. רודן. פחד. ממש פחד הרגשתי בכל פעם שפתח את פיו בכל פעם שהרים את ידו. זה כאב נורא. לא המכה. ההשפלה. המכה עוברת אחרי כמה רגעים. ההשפלה נשארה בי שנים. שאג בקול. הרים יד חזקה. בכל פעם שלא מצא מילים.
כשהייתי נערה לא היה לו אומץ לדבר איתי, הוא היה שולח את אמא להגיד מה יש.... אמא הייתה מתווכת בנינו היטב. כשמשהו לא מצא חן בעיניו הוא יכול היה שלא לדבר איתי חודשים.זה כאב נורא. זה פגע והעליב והרגיש לי שאני לא חשובה ולא רצויה, אבל גם אני שתקתי, כל פעם, לכמה חודשים. עד שאמא הייתה מאיימת על שנינו ומכריחה אותנו לדבר. "הוא אבא שלך, את צריכה לכבד אותו" והיום כאמא – אני שואלת...מה אם לכבד את הילד שלך?
תמיד אמרת לי – "כל עוד שאת גרה כאן את תעשי מה שאני אחליט" ביום שמלאו לי 18 יצאתי מהבית ולא חזרתי שוב. ביום שעזבתי אמרת לי – "אם את הולכת, אין לך לאן לחזור" וזה הזוי אבל אז רק הבנתי שאתה אוהב. זאת הייתה הדרך שלך להגיד לי שאתה אוהב אותי.
היום עשיתי את אותו הדבר.במקום לומר אוהבת. נבחתי, צעקתי, השתוללתי. זה כאב נורא לראות אותך בי. אני כל כך לא אהבתי אותך ככה. כל כך לא אהבתי אותי ככה.
הפחד הזה. שלא יקבלו אותך. שלא יואהבו אותך. שלא ידברו איתך.עוד קיים בי, אבא. יראת הכבוד שהצלחת ליצור לעצמך בנו. עשתה אותך חזק. גדול. רק בתקופה האחרונה אתה נמס לאט לאט ואפשר לראות עד כמה אתה לא גדול, לא חזק, ומתחנן לאהבה. ויש בי. אהבה. לתת לך. ואני נותנת. אבל אני לא יכולה לסלוח לך ולו רק, בגלל שהיום התנהגתי בדיוק כמוך. אז. |