מקריאת עיתוני סוף השבוע, נודע לי שמנהל בית הספר התיכון שלי, ידליק משואה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.

אני חייבת לומר, ולהודות, כי לשמעון גרינהויז, מנהל בית הספר שלי, יש מקום נרחב בליבי. הוא שידע (עם אחרים כמובן) לזהות את הכשרון, ולפטור אותי מלא מעט משיעורי הפיסיקה בעבור כתיבה בעיתון.

ברגשי כבוד וציפיה צפיתי בטקס המרכזי ששודר, איך לא, בשידור ישיר.כשהפעם אני מסבירה לליאה שלי, כמה דברים נוספים על יום השואה.

אני חושבת כי יום השואה הוא אחד הימים היחידים, בהם אני מרגישה את זה. להיות דור שלישי לשואה. להיות אמא לילדה שהיא כבר דור רביעי.

עד שהסתיימו להם הנאומים הרשמיים, כבר סיפרתי לליאה את תמצית הסיפור המשפחתי. על הגבורה והחוכמה של סבתא לאה, על שמה היא נקראה. על האחיות של סבתא שהיו שם, שצעדו בצעדות המוות, שעברו ממחנה למחנה. על הדוד שנמסר למשמרת בבית יתומים ברומניה, על סבא הפרטיזן, על הילדים שסבתא אספה לצידה מעבר לילדיה. על הזיכרון החד של להיות נקי, כי ממחלות מתים ועל סיפורים של קליפות תפוחי אדמה שהיו למעדן.

והנה המשואות נדלקות. זו אחר זו. מספרות את סיפורם של הילדים ששרדו את התופת. אני מושיטה יד, ולוקחת ממחטה, מוחה דמעה בזוית העין וממשיכה לספר.

ליאה שואלת אותי, למה אני בוכה... ואני משיבה לה מהתרגשות.

ובהתרגשות רבה יותר אני מספרת לה את מהות הזיכרון ומהות הנצחון. את הנצחון כמו שסבתא שלי לימדה אותי. ניצחנו בכך שהקמנו את המדינה היהודית. ניצחנו בכך שהמשכנו ללדת ילדים, ניצחנו בכך שיש לנו צבא וזכות קיום.

אני מחבקת את ליאה חיבוק חזק ושוב הדמעה מבצבצת לה.

והיא שוב שואלת, אמא למה את בוכה? ואני אומרת לה, מהתרגשות ליאה, מההתרגשות.

ליאה כבר ישנה, ואני מביטה בה במבט של אהבה אינסופית.

הטלפון משמיע צליל. קיבלתי הודעת סמס. חברתי שואלת, אם ראיתי את שמעון מדליק את המשואה?

שתי דקות לאחר מכן אנחנו מפליגות בניתוח מעמיק של שנות התיכון שלנו. ומנסות לגלות מחדש, את הדברים שרואים היום, ברטרוספקטיבה על שנות התיכון העלומות שלנו. סיכמנו, שבבוקר נדבר עם שמעון. נחלוק עימו זכרונות וכמובן שנספר לו על ההתרגשות שאחזה בנו היום.

ומילים אחדות לקראת סיום. לא פשוט להיות דור שלישי לשואה. היום אני יודעת יותר ויותר כי את הפרק הזה, עליו מעולם לא דיברו בבית, ועליו שמעתי סיפורים עלומים אצטרך לפענח בעצמי, עם מעט האנשים שזוכרים ושרדו.