כותרות TheMarker >
    ';
    0

    ארבעה זכרונות ילדות.

    213 תגובות   יום שלישי, 21/4/09, 08:48

    דברים שראיתי במו עיניי בילדותי, הולכים ונעלמים. בעוד כמה שנים אזדקק להוכחות מוצקות הרבה יותר ממילים, לעזרתי באו באופן בלתי צפוי - הנאצים.

     

    הסיבה לתיעוד העצמי הדקדקני של הנאצים, הייתה הרצון להוכיח את יעילותם במילוי הפקודות כלפי הממונים עליהם, במעלה ההיררכיה. הם לא חשבו שאלה פשעים, לא העלו על דעתם השחורה שהמסמכים ישמשו אי-פעם את קורבנותיהם, כנגד מכחישי השואה.

     

    הארכיונים שלא נשרפו  נפתחים החל משנת 2006 לציבור ולחוקרים למורת רוחה של גרמניה.

     

    ארכיון מסמכים הכולל 50 מיליון דפים, מאוכסנים במדפים לאורך 60 מייל, מאכסנים את גורלם של 17 מיליון קורבנות:  יהודים, עובדי כפייה, מתנגדים פוליטיים, הומואים.


    גם רשימתו של אוסקר שינדלר נמצאה בין המסמכים, לצד מסמכים המתעדים את דרכה של ילדה אחת - אנה פרנק, מביתה באמסטרדם ועד לרגע מותה במחנה ברגן בלזן.

     

    ברשימות מתועד רגע ההוצאה להורג, ביעילות מצמררת.

     

    כשאעז לספר לבני שלחבריהם של סבתא אלזה וסבא זיגברט, בשנות השבעים בחיפה, היו מספרים מקועקעים על הידיים, אאלץ לספר לו גם את הפרטים ההיסטוריים האיומים שהביאו אותן להיות מקועקעות. בהיררכיה של הניצולים סבי וסבתי הם 'ניצולים מוחלטים' שנמלטו בזמן, אחרי אלה שעברו את המחנות, הגטאות, ואלה שהסתתרו.

     

    עכשיו זה רק שואה-לייט, אני מדבר איתו בזהירות על סבא וסבתא, פרטים יבואו בהמשך.

     

    יש דרכים רבות לחוש את יום השואה. אני סולד מטקסים ממלכתיים היוצרים עיסת רגשות קולקטיבית.

     

    שני חלקי הסרט הזה - בהפקת ה BBC - יכול אולי לשמש את החלופה המכובדת, של יום המעקב אחרי הזכרון, שכבר לא ייכחד.

    'ברלין 2#' - ציור שלי באוסף מוזיאון חיפה. 
     
    ארבעה זכרונות ילדות, סנאפשוטס: 

     

    1


    בקו 37, בדרך מהדר הכרמל למרכז הכרמל, הייתה לפעמים עולה זקנה עם פעמון גדול. היא הייתה מצלצלת כמה פעמים ואז פוצחת בשטף דיבור בפולנית או בצ'כית - הרצאה תוך חשיפת זרוע מקועקעת, מדקלמת שמות. 

      2

    ד"ר המר, רופאת הילדים שלי בקופת חולים, הייתה נותנת לי סוכריה בסוף הבדיקה. 'משטח גרון', 'סטרפטוקוקים', 'אנטיביוטיקה' אני עוד שומע אותה אומרת. המספר על ידה היה מקועקע ברישול, התפרס על כל זרועה.
    3
    לרחל סיקולר, מחנכת כיתה א' בבית הספר "אילנות" - היה מספר על היד ואהבה גדולה אלינו. גם למנהל בית הספר, איתן הלוי היה חקוק מספר על היד, אם כי אני לא בטוח אם הייתה שם רק צלקת לאחר שהסירו.
    4

    סבתא אלזה הייתה מדליקה ביום השואה נרות זכרון ובוכה. על הקיר תחריט של כיכר קודאם בברלין, וגובלן צבעוני של משה מנפץ את עשרת הדברות.

     


    פוסט זה מוקדש לזכרם של בני משפחתי שנרדפו ונרצחו בשואה, רשימה חלקית:
    ו בשואה
    ליזלוט (לילו) קיינץ (30) ובעלה אריך נויברגר (44)
    תושבי ברלין, נלקחו ברכבת מרציף הרכבת של ברלין ב- 19.10.42 בטרנספורט 21 לריגה, גורלם לא נודע.

    דודתה של אימי גרטרוד (טרודה) מרקוזון (62)
    נלקחה ברכבת מרציף הרכבת של ברלין בטרנספורט מס. 11 לטרבניקי בתאריך 28.03.42, גורלה לא נודע.

    מקס קירשנר (73) תושב ברלין,
    נלקח לגטו לודג' מת ב- 06.02.42 אשתו, פאולה בכמן (63) גורשה למקום לא ידוע ב 10.05.42.

    הורסט קיינץ  (36), אשתו ליזלוט ריטרבנד בת (27), שלושת ילדיהם רולף מקס (6), גדעון (3), מכל (2),
    תושבי ברלין, נלקחו ברכבת מרציף הרכבת של ברלין בטרנספורט מס. 26 בתאריך 12.01.43 לאושוויץ.
    דרג את התוכן:

      תגובות (213)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/2/14 11:19:

       

      על לקחי השואה ומטרות החינוך בחברה חופשית

       

      כעת, כאשר ישנה הסכמה רחבה לצורך ברפורמה רצינית בחינוך, עלינו לבחון בהקפדה את מה שעל בתי הספר להציב לעצמם כדי להשיגו, וכיצד הם יכולים להיערך בצורה הטובה ביותר כדי להגשימו. דבר זה דורש בחינה יסודית את טבעו של החינוך.

       

      אולי המקום הטוב ביותר להתחיל בו הוא בלב העניין -- לאמור: כיצד אנשים לומדים. תהליך הלמידה הוא בעל מורכבויות רבות, אולם דבר אחד צלול כמים: כל אחד מאתנובכל גיללומד בצורה הטובה ביותר כאשר הוא מתמודד עם ניסיונות אמיתיים שהם משמעותיים עבורולא חשוב מה הנושא, עליו להתמודד עמו במישרין על מנת לשלוט בו.

       

      עקרון בסיסי זה הוא כל כך ידוע, שהוא בקושי ראוי לתשומת-לב מיוחדת. כאשר הנך רוצה ללמוד כיצד לסרוג, הנך יכול: לצפות בסרטי וידיאו, לקרוא ספרים, לקחת קורסים -- אולם כעקרון, עליך לסרוג וככל שיותר תרצה להשתמש בדברים שהנך סורג, יותר סיכויים יש לכך שתתרכז ותעשה עבודה טובה. אותו הדבר הוא נכון לגבי כל אומנות (מקצוע) או מיומנות. זה נכון גם לגבי שפות. הנך חייב להשתמש בשפה הזרה כדי ללמדה; הנך חייב להיות, בראש  ובראשונה, באמת בעל מוטיבציה כדי להשתמש בה, אחרת הנך יכול לבלות שנים בלימוד שפה מבלי שתשלוט בה לעולם. (כמה מאתנו "למדנו" בתיכון במשך שנים אנגלית, או ערבית, ולמעשה לעולם לא הרגשנו שאנחנו באמת מסוגלים לשוחח בשפה או לקראה בנוחיות?)

       

      חשיבותו של השימוש האמיתי בדברים שברצוננו ללמוד מודגשת עוד יותר במקרה של הלמידה המורכבת. למעשה, ככל שיותר מורכבת ההתנהגות אשר ברצוננו לשלוט בה, יותר חשוב הוא שנשתמש בה בהתמדה ושנתרגל אותה באופן חופשי. למשל, אין דרך אחרת ללמוד את המיומנויות החברתיות -- כיצד להסתדר עם אנשים מכל הסוגים -- אלא להיות מעורב עם מבחר רחב של אנשים במשך פרקי זמן ארוכים. כמובן, אפשר להיעזר ביועצים, בפסיכולוגים, בספרי הדרכה, ועוד. אולם כאשר מגיע הרגע המכריע, אנו חייבים לקיים יחסי-גומלין, ולהרבות בהם, על מנת לפתח את היכולת להיות חברים יעילים בחברה. עלינו להיות חופשיים להתחיל ולסיים יחסים, להתעסק עם אנשים בני כל הגילים ובעלי כל הרמות של מיומנות, ליצור קבוצות ולפרקן, להשתתף בתהליכי קבלת החלטות, וכן הלאה.

       

      זה מביא אותנו לשניים מהדברים החשובים ביותר אשר אנחנו רוצים שילדינו ילמדו בזמן שהם גדלים להיות אזרחים יעילים במדינתנו. האחד היא  ה י כ ו ל ת   ל ת פ ק ד  בחברה חופשית ודמוקרטית כשותפים מלאים בענייני הקהילהחברה בה כל אזרח, ללא הבדל גיל, מין, צבע, דת או אמונה, מפגין כבוד מלא לכל אחד אחר, בה כל אזרח מתייחס לכל אחד אחר כשווה בכל העניינים. הדרך היחידה אשר יש בה ולו הסיכוי הקלוש ביותר שהמבוגרים יתפקדו בצורה כזאת היא להחזיק את הילדים, החל מהגיל המוקדם ביותר, בסביבה שהיא דמוקרטית ומכבדת, ואשר מתרגלת את שימושי החופש מהילדות ועד הבגרות.

       

      כמה חשוב הדבר אפשר לראות במדינות הרבות אשר מגיחות מהעריצות אל החופש. פעם אחרי פעם אנחנו שומעים את הטרוניה שלאזרח הממוצע במדינות אלו אין מושג כיצד להתנהג בחברה חופשית, כיצד לכונן יחסים ולתפקד עם מוסדות דמוקרטיים, כיצד להרחיב את הכבוד ההדדי שאנחנו זקוקים לו בחברה פלורליסטית. גם במדינתנו אנחנו ערים יומיום לקשיים  שהאנשים פוגשים כאשר יש להתייחס בכבוד האחד אל השני, ללא אלימות, או עריצות, זדון ושרירות-לב.

       

      לכן, נראה היה חיוני שבתי הספר שלנו יתפקדו כחברות חופשיות, ודמוקרטיות, בהן  הילדים הם שותפים מלאים בהחלטות אמיתיות על בסיס יומיומי, ומשתתפים בניסוחם של הכללים, בתהליכים השיפוטיים ובתפעולה של קהילתם.

       

      מיומנות המפתח השנייה אשר על ילדינו לרכוש בבית הספר היא  ה י כ ו ל ת   ל ח ש ו ב  באופן יצירתי ולפגוש אתגרים חדשים בכל פעם שהם מופיעים. לחשוב, כמו כל דבר אחר, אי-אפשר ללמד. זה כשרון מולד, הוא שייך למבנה עצמו של המוח, וזקוק לאימון ותרגול כדי להתפתח. המוח תמיד חושב; מה שצריך הוא לתת לו הזדמנות לפתח את מלוא יכולתו לפתרון בעיות. בדומה לאופן ששרירי הגוף מתפתחים כתוצאה מהשימוש בהם תוך כדי פעולה.

       

      מוח בריא זקוק לחופש הפעולה המרבי האפשרי כדי שיוכל להתחקות אחרי קווי המחשבה שלו. ככל שהאילוצים אשר יכפו על ידי אנשים אחרים יהיו פחותים, יותר סביר שהמוח יתפתח באופן מלא, ייחודי, ויצירתי. ואם יש משהו שאנחנו זקוקים לו במאה הזאת, זו יצירתיות, בניגוד לציות דמוי-הרובוט לכללים (אשר, הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שהוא, עלול גם להוביל לתופעת הפשיזם, עד כדי גרירת ההמונים לביצוע פשעים נגד האנושות).   

       

      ניסיונות אשר נעשים על ידי בתי ספר ללמד ילדים כיצד לחשוב הם סתירה במונחים. ברגע שהנך יוצר תכנית לימודים, מכל סוג שהוא, הנך כופה דרך מחשבה מעוכלת-מראש על מוח רענן, והנך מקטין את יכולתו לתפקד באופן עצמאי. בתי הספר להם מדינתנו זקוקה היום חייבים להיות מוסדות אשר נוטשים כל ניסיון להגביל את הרדיפה החופשית אחרי הידע שכל ילד, וכל מבוגר, נרתמים אליה באופן טבעי, ללא כל דרבון ו/או תמריץ חיצוני.

       

      בתי-הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת-קיימא של אזרחים יצירתייםבעלי יוזמהוחופשיים, הם בתי-ספר המנוהלים באופן דמוקרטי, ואשר מאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

       

        17/4/12 12:08:

      ''

        10/4/10 11:56:


      נכנסתי לראות מה כתבו חבריי בימים אלה והפוסט הזה מלפני שנה צץ בראשונים.

      אני רוצה לשתף לגבי הכאב, לגבי השתיקה, שלהם, ואיך שזה משפיע גם על היחס שלי ליום השואה.

       

      משפחתו של אבי היתה בשואה, גם אבי, הוא הגיע לארץ בגיל 7, עם אימו, בן יחיד.

      עלינו הילדים הגנו מכל משמר, מקור, מרעב, מחשש, מכאב, וגם מהידיעה.

      ניסיתי לדובב את סבתי, מליון ואחת הזדמנויות במהלך השנים (היא הגיעה לגיל 94 במותה).

      בין היתר, יצרתי קשר עם הארגון עמך, קניתי לה מחברת מיוחדת גדולה וקבענו שהיא תספר ואני ארשום.

      נעניתי תמיד בחיוב, אבל זו היתה אשליה בלבד, ברגע האמת, קיבלתי חיוך אטום, או טענה שכרגע היא עייפה.

      אז נשארו רק הסיפורים שאותם הסכימו לספר,

      על מותו של סבי ברכבת והפינוי של גופתו לצד הדרך על ידי סבתי ואבי וחזרתם לרכבת העמוסה.

      על תפיסתו של אחי סבתי הפרטיזן, רציחתו והלוויה שבה כל אנשי העיר הלכו בעצב אחרי ארונו (מזה יש תמונה).

      על אוניית המעפילים שבה הגיעו, אלה ששרדו את המסע הקשה.

      ומכך שנשארו מעטים בחיים ממשפחה עניפה.

       

      הדוד והדודות המעטים של אבי, שימשו לי דודים חמים ומקסימים.

      משפחה שכזו מלוכדת ואוהבת לא ראיתי בשום מקום אחר בחיי.

      מופיעים לכל אירוע משמח ועצוב כאחד, מטעינים את הבטריות מהביחד.

      ואני שגדלתי והפכתי מילדה לאישה, מצטרפת, נהנית מכל דקה איתם,

      מבינה משהו שנשגב ממני עד אז.

       

      וביום השואה כל כך קשה לי, אפילו את הפוסט הזה לא הצלחתי לקרוא בשלמותו, ורק חלק מהתגובות הצלחתי לראות מבעד למסך הדמעות.

      זה היום שבו אני מרשה לעצמי לראות, לדעת, לבכות, לתהות...מה מבין הסיפורים שיש בטלויזיה ובעיתון, עברו גם על משפחתי? לא אדע כנראה לעולם...

       

      תודה שאתה אתה.

       

        19/5/09 08:58:

      צטט: manhigut 2009-05-17 23:23:51

      תזכורת מזעזעת ומדהימה כאחת.

       

      תודה!

       נעים להצטמרר יחד.

        17/5/09 23:23:

      תזכורת מזעזעת ומדהימה כאחת.

       

      תודה!

        8/5/09 07:42:

      צטט: CHERRY BRANDY 2009-05-07 22:38:31


      תודה על השיתוף, יהי זכרם ברוך לעולמי עד!

      תראי, זה תלוי.

        7/5/09 22:38:

      תודה על השיתוף, יהי זכרם ברוך לעולמי עד!
        3/5/09 16:29:

      צטט: טמבורין 2009-05-03 14:00:28

       

       

      תודה על פוסט מרגש.

       

      לא להתעסק בשואה דומה להתעלמות מפיל בוגר שעומד במרכז החדר, על כל אי הנוחות שהוא יוצר.

       

      האמן בנקסי מסכים איתך, במאה אחוז.

       

        3/5/09 14:00:

       

       

      תודה על פוסט מרגש.

       

      לא להתעסק בשואה דומה להתעלמות מפיל בוגר שעומד במרכז החדר, על כל אי הנוחות שהוא יוצר.

        2/5/09 20:23:

      צטט: עידית. 2009-05-01 13:56:19

      אז ככה

      לסלוד מטקסים

      מה לעשות...לא אצל כולנו הכאב שווה

      אפילו לא קצת...הוא שונה, כל כך שונה מאחד לאחד

      בטקסים יש מן קו כזה שעובר, ומאפשר לשעה קלה (קלה-כבדה , זה הכל ענין של פרספקטיבה...)

      לאחד את הכאבים, שכמובן אין להם  מונים...

      ומה יש בדיוק בלהעביר לילדים שאתה שונא טקסים (לא אתה אישית, כל אחד...)

      יש קו אחד, שניים בשנה שהם צריכים להתיישר בו...ואז הם גם מבינים את המכלול שבתוכו היו אנשים...מהמשפחה, למשל. 

      זה קשה, משעמם לעיתים , מביך...אבל כל כך חשוב. 

      ממליץ לך לקרוא - את מה שיש לבני ציפר לומר בבלוגו "כבוד לאדם - זה הלקח מהשואה. לא בכיינות" ( מה? יש בבלוג ש'הארץ' שאינו נמצא בקפה-דה או בעכבר-קפה ?)

       

        2/5/09 12:38:

      צטט: גדעון עמיחי 2009-04-29 09:23:47


      מהמוצדקים ביותר

      תחי המהפיכה.

        1/5/09 14:33:

      צטט: ירמי עמיר 2009-04-28 05:11:40

      אין מלים, אין תשובות, נותרו הרבה שאלות. וכאב גדול. תודה.

       

        והשאלה הגדולה מכולן: האם למדנו משהו על כבוד האדם

        1/5/09 13:56:

      אז ככה

      לסלוד מטקסים

      מה לעשות...לא אצל כולנו הכאב שווה

      אפילו לא קצת...הוא שונה, כל כך שונה מאחד לאחד

      בטקסים יש מן קו כזה שעובר, ומאפשר לשעה קלה (קלה-כבדה , זה הכל ענין של פרספקטיבה...)

      לאחד את הכאבים, שכמובן אין להם  מונים...

      ומה יש בדיוק בלהעביר לילדים שאתה שונא טקסים (לא אתה אישית, כל אחד...)

      יש קו אחד, שניים בשנה שהם צריכים להתיישר בו...ואז הם גם מבינים את המכלול שבתוכו היו אנשים...מהמשפחה, למשל. 

      זה קשה, משעמם לעיתים , מביך...אבל כל כך חשוב. 

        1/5/09 07:35:

      צטט: שירת יחיד 2009-04-28 00:29:17


      תודה על הפוסט הרגיש והיפה. מאד מרגש.

      כל פעם שיש לי מישהי אחרונה-אחרונה-חביבה, בשירת יחיד, בא עוד מישהו ונהיה אחרון אחריה :-)

        29/4/09 09:23:

      מהמוצדקים ביותר
      אין מלים, אין תשובות, נותרו הרבה שאלות. וכאב גדול. תודה.
        28/4/09 00:29:

      תודה על הפוסט הרגיש והיפה. מאד מרגש.
        26/4/09 07:23:

      צטט: דיפלו 2009-04-25 14:31:32

       

      גם לסבא שלי ז"ל אותו זכיתי להכיר שעבד 5 שנים במחנה עבודות כפיה עד שברח וניצל היה מספר כזה כל ידו

      ועיקר עיסוקו היה בשעתו להתמקד בלחיות ולהיות טוב ושמח.

      תודה שתיים על פוסטך זה.

      אם הצליח לברוח, כנראה שנותרה לו האופטימיות של הסיכוי.

        25/4/09 16:34:

      צטט: נושמת עמוק... 2009-04-24 22:21:40


      נגע ללבי עד מאוד הפוסט

      משאירה כוכב ללא מילים

      אבל עם הרבה מחשבות

      תודה

       תודה על שאת נושמת עמוק.

        25/4/09 14:31:

      גם לסבא שלי ז"ל אותו זכיתי להכיר שעבד 5 שנים במחנה עבודות כפיה עד שברח וניצל היה מספר כזה כל ידו

      ועיקר עיסוקו היה בשעתו להתמקד בלחיות ולהיות טוב ושמח.

      תודה שתיים על פוסטך זה.

        25/4/09 11:10:

      צטט: ria 2009-04-24 16:32:55


      מצד אימי - כולם ניצולים מוחלטים .

      מצד אבי - המשפחה ננגסה בביסים קטנים , יחסית מעודנים , הולמים את נופיה השלווים ושוחרי השלום של איטליה .

       

      אפל ומזעזע בארצות אירופה הקרות היה בביחנת מפחיד בארץ המגף .

      מימדי השואה - קטנים בהרבה - במקרו ובמיקרו .

       

      ועדיין - משפחה שעקרה ממקום סתר אחד לאחר לאחר שאבי היקר החליט להטיל את מימיו ברחוב , בדרכו מ- אל - ובכך חשף את זהותו בפני חבורת ילדים שלאחר מכן עקבה אחריו וחשפה את מקום המחבוא של המשפחה .

       

      דודה אחת שנשלחה לאושוויץ .

       

      ולחם שמעולם לא נזרק ועבר את כל הגלגולים האפשריים מלחם טרי ועד פירורי לחם לקציצות .

      אגירה אובססיבית של כל דבר כמעט שיכול להיות בו שימוש בעתות מצוקה .

      שמירת דברי הערך בבית עד שסוכן הביטוח שכנע את ההורים להפקיד את שיש להם בכספת בבנק .

       

      וזה דווקא הגיע מצד אימי .

      מורשת השואה נחרטה גם בניצולים המוחלטים .

       

      וגם בבניהם של .

       

      אך ...

       

      כמה דורות זה ימשיך להישמר ?

      איך שיני הזמן לא יגרסו את זכרון השואה לאבק ?

       

       

      לפחות ניצולי השואה חיו בתקופה בה מיחזור הוא דבר מובן, אם לנסות ולהסתכל על אגירת מזון וחפצים עד ניצולם המוחלט - במובן החיובי ביותר האפשרי :-) הומור יכול לסייע בעיכול.

        25/4/09 08:28:

      צטט: הצבעוני השחור 2009-04-24 13:40:29


      היינו יושבים שעות לשמוע על סיפורי ילדותו של חמי, שמואל דאובר, ואף פעם לא היה לנו דיי בכך...

      תמיד הוא סיפר על חייו לפני גיל 4 ואחרי גיל 11, לעולם לא סיפר לנו מה קרה בשבע השנים הנוראיות האלו, אף על פי שהייתי צמאה לדעת, אך לא העזתי לשאול.

      יום אחד, בערב פסח הוא הוזמן לארוחה אצל חברים, ואחת החברות זרקה לו משפט על תקופתו בשואה: "טוב, זה היה מזמן, היית קטן, אתה בטח לא זוכר כלום !"

      הוא כל כך נפגע...שמאז הוא לא הפסיק לספר, אך זה היה כבר מאוחר, הוא נפטר אחרי שנים מועטות, אחרי שיצא לפנסיה, אחרי שטרם את כל שנות חייו להקמת א"י, כמו סמנכ"ל מכון התקנים, ועוד מפעלי חיים אחרים...

      אין עוד אנשים כאלו.

      עצוב.

      אסור לזרוק לניצולי שואה משפטים, צריך להעביר להם את המשפטים מיד ליד.

       

        24/4/09 23:04:

      צטט: מושילי 2009-04-24 12:19:21


      לסבא שלי נשארו הורים, אחות ואחיינים שם באושוויץ.

       

      לבעל שלי שנולד בגרמניה היה סבא ששירת בוורמאכט.

       

      הילדים שלי יודעים שהעולם יכול להיות אכזר עד כדי חוסר הבנה

       

      אבל שאהבה יכולה לחצות עולמות. ואולי גם לתקן.

      אולי הדרך היחידה להתגבר על חטאי דורות קודמים - היא לערבב את הגנים ערבוב הגון :-)

       

        24/4/09 22:21:


      נגע ללבי עד מאוד הפוסט

      משאירה כוכב ללא מילים

      אבל עם הרבה מחשבות

      תודה

        24/4/09 21:49:

      צטט: אישה1 2009-04-24 07:04:43


      יגאל היקר.

      ארבעה חלקיקי זכרונות, שיחד מתחברים לפסיפס של תמונת חיים שלמה...תמונה שעקבותיה הולכים ומתערפלים עם מחוגי הזמן, ולנו יש את החובה והזכות לא לתת להם להתפוגג.

      הנה חלקיק הזכרון הפרטי שלי:

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=995785

      תודה,

      דינה

       הזכרונות שלי הם כאין וכאפס.

       

        24/4/09 16:32:


      מצד אימי - כולם ניצולים מוחלטים .

      מצד אבי - המשפחה ננגסה בביסים קטנים , יחסית מעודנים , הולמים את נופיה השלווים ושוחרי השלום של איטליה .

       

      אפל ומזעזע בארצות אירופה הקרות היה בביחנת מפחיד בארץ המגף .

      מימדי השואה - קטנים בהרבה - במקרו ובמיקרו .

       

      ועדיין - משפחה שעקרה ממקום סתר אחד לאחר לאחר שאבי היקר החליט להטיל את מימיו ברחוב , בדרכו מ- אל - ובכך חשף את זהותו בפני חבורת ילדים שלאחר מכן עקבה אחריו וחשפה את מקום המחבוא של המשפחה .

       

      דודה אחת שנשלחה לאושוויץ .

       

      ולחם שמעולם לא נזרק ועבר את כל הגלגולים האפשריים מלחם טרי ועד פירורי לחם לקציצות .

      אגירה אובססיבית של כל דבר כמעט שיכול להיות בו שימוש בעתות מצוקה .

      שמירת דברי הערך בבית עד שסוכן הביטוח שכנע את ההורים להפקיד את שיש להם בכספת בבנק .

       

      וזה דווקא הגיע מצד אימי .

      מורשת השואה נחרטה גם בניצולים המוחלטים .

       

      וגם בבניהם של .

       

      אך ...

       

      כמה דורות זה ימשיך להישמר ?

      איך שיני הזמן לא יגרסו את זכרון השואה לאבק ?

       

       

       

       

       

       

       

        24/4/09 13:42:
      טרם=תרם, זה מהתרגשות :)
        24/4/09 13:40:


      היינו יושבים שעות לשמוע על סיפורי ילדותו של חמי, שמואל דאובר, ואף פעם לא היה לנו דיי בכך...

      תמיד הוא סיפר על חייו לפני גיל 4 ואחרי גיל 11, לעולם לא סיפר לנו מה קרה בשבע השנים הנוראיות האלו, אף על פי שהייתי צמאה לדעת, אך לא העזתי לשאול.

      יום אחד, בערב פסח הוא הוזמן לארוחה אצל חברים, ואחת החברות זרקה לו משפט על תקופתו בשואה: "טוב, זה היה מזמן, היית קטן, אתה בטח לא זוכר כלום !"

      הוא כל כך נפגע...שמאז הוא לא הפסיק לספר, אך זה היה כבר מאוחר, הוא נפטר אחרי שנים מועטות, אחרי שיצא לפנסיה, אחרי שטרם את כל שנות חייו להקמת א"י, כמו סמנכ"ל מכון התקנים, ועוד מפעלי חיים אחרים...

      אין עוד אנשים כאלו.

      עצוב.

        24/4/09 12:29:

      צטט: אלי למה 2009-04-24 02:48:38


      על אף שהגעתי לזנב, ארחיב את תגובתי הקודמת בפוסט הזה.

      אמרתי "פרה קדושה", אנשים זנקו כאילו רק חיכו לתגובה כזו.

       איני מטיל ספק בכך שזוועות אירופה הן יוצאות דופן באלימות שלהן וזה אכן עצוב שאלימות זו כוונה דווקא כלפי הקבוצה שלנו.

      אטען לכמה נושאים הראויים לתשומת לב נוספת:

      א. זו לא הייתה חבורת פסיכופטים שהשמידה שישה מיליון יהודים, אלה היו אנשים נורמאליים. לא תהיה לנו ברירה ונהיה חיבים לכלול את ההתנהגות האלימה ואת אובדן המוסר במסגרת ההתנהגות האנושית. בתנאים מסוימים, טבע האדם.

      ב. הלאומנות היא מדרון חלקלק. זוהי עובדה והנאצים, הידועים לשמצה, מדגימים היטב עד כמה חלקלק המדרון. לאומנות ותחושת כוח הן מטבען מעוותות מוסר. הרי מדובר בעם שהתהדר לאורך מאות שנים דווקא בתרבותו.

      ג. לדעתי, זה מה שיש לזכור מהאירוע. כל זיכרון אחר תכליתו השגת לאומנות בעם שלנו. כיון שגם העם שלנו עסוק בעיצוב לאומיותו, ראוי שנשים לב שאין אוכלוסיה שנפגעת מהלאומנות עליה אנחנו טורחים.

      ד. אבלות היא דרך ללא מוצא. אין הרבה מה לעשות שם אולם מוות של אדם קרוב גורר, מפעם לפעם, כל אחד מאיתנו לפינה חשוכה זו. בולעים, מעכלים ומעבדים, ויוצאים לחיים חדשים. זהו. אמרת "אבל" כולם מבינים למה אתה מתכוון.

      אנחנו מתאבלים? לפי תאריך? על אנשים שלא הכרנו? שנה אחרי שנה? מאיפה החרטה הזו?

      ה. בלי להפחית ממאורעות השואה, הגדרת זיכרון השואה כ"אבל" היא לתכלית לאומנית.

      ו. אנחנו בשיאם של חגים לאומיים. הסדר, השואה, הזיכרון והעצמאות. כבודם של ימים אלה במקומו. עם זאת, דווקא משום שברור לכולם שיש לרסן את רגשות העם, למה, למשל, שלא נחגוג את יום האהבה והשיוויון. יום אחד בשנה. נערבב בתי ספר, נערוך תחרויות ספורט נצחק, נלמד ספרות ושירה אלה של אלה.

      ואולי, בעצם, לא כדאי. איך נילחם בהם אם, חלילה, יהיה צורך. (מלחמת עכו 2008, למשל).

      ז. זה קשה לשמור על עמדות לאומניות ולא לאבד מוסר. אנחנו כבר למדנו שתחנוני הקורבנות נשמעים כקרקור תרנגולות באוזני בני אדם נורמאלים, לאומנים מוסתים.

      ח. טיהורים אתנים מתרחשים כל הזמן בעולם, היום מחר, הפלא ופלא, שום צופר לא מושמע.. למה שלא נודה? הרי זה לא באמת מעניין אותנו.

      ח. אמרתי "פרה קדושה" וזה מה שאני אומר עכשיו  פ ר ה   ק ד ו ש ה    

       

       

      לדעתי אתה פשוט שוגה בשימושך בביטויים 'פרה קדושה' ו'מיתוס'. השואה אינה "מיתוס שאין לפקפק בו", כפי שמתכוון ביטוי זה לומר - פשוט משום שאינה מיתוס כלל, אלא עובדה היסטורית. 'מיתוס' הינו סיפור עממי שלרוב מככבים בו מיני אלים ודמויות נשגבות והשואה אינה כזו. אני מציע שתטול שואה מבין עיניך.

       

        24/4/09 12:19:


      לסבא שלי נשארו הורים, אחות ואחיינים שם באושוויץ.

       

      לבעל שלי שנולד בגרמניה היה סבא ששירת בוורמאכט.

       

      הילדים שלי יודעים שהעולם יכול להיות אכזר עד כדי חוסר הבנה

       

      אבל שאהבה יכולה לחצות עולמות. ואולי גם לתקן.

        24/4/09 10:49:

      צטט: עדנה ויסלר 2009-04-23 22:06:40

        הוספת תגובה 

        

       

        24/4/09 10:21:

      צטט: receiver 2009-04-23 18:45:07

      כל אחד מארבעת הסיפורים מעביר צמרמורת.

      ממליץ על הספר: "כל מי שאהבה" של עדנה נוי 

       רשמתי לפניי, להשיג בחנויות המובחרות ?

        24/4/09 08:45:
      צטט: יגאל שתיים 2009-04-23 08:06:35

       

      צטט: mור 2009-04-22 14:52:18

      מאז שאני עובדת ביד ושם, כבר מס' שנים, נושא השואה נראה אחרת. ורחבה היריעה מלפרט כאן.

      הבאת הדברים כאן מעניינת.

      *

      מעניין מאוד לקרוא למה את מתכוונת ב'אחרת', איך זה במיקרו - ספרי על כך בפוסט אצלך ?

      צטט: mור 2009-04-23 15:12:19

       

      אני די נמנעת מלכתוב פוסטים בנושא השואה, מסיבות שונות.

      אולי אוכל לפרט לך בפרטי את מחשבותיי - כשכתבתי "אחרת", במפגשי מדי יום בנושא הזה בעבודתי.

      מעניין, אשמח לשמוע בפרטי - אם כי אני בעד פתיחת הגישה למידע לרשות הכלל :-)

        24/4/09 07:12:

      צטט: עדית... 2009-04-23 10:06:43


      לקח לי זמן להגיע. התאריכים האלה כבדים עלי.

      אני - עם השקט המוחלט שהיה ביער הירוק היפה, בפאתי העיר ריגה, בקבר האחים של הקהילה היהודית.

      היינו שם עם האקס, הוריו ובתי הקטנה.

      מתחת האדמה כל משפחתם של הסבאסבתא, כולל ילדה קטנה בת שנתיים, יהודית שמה.

       ברשותך, נזכרתי בכך שכשיהודי מסתכל על תמונת נוף אירופאית, עולה בו השאלה: מי קבור שם ?


       

        24/4/09 07:04:


      יגאל היקר.

      ארבעה חלקיקי זכרונות, שיחד מתחברים לפסיפס של תמונת חיים שלמה...תמונה שעקבותיה הולכים ומתערפלים עם מחוגי הזמן, ולנו יש את החובה והזכות לא לתת להם להתפוגג.

      הנה חלקיק הזכרון הפרטי שלי:

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=995785

      תודה,

      דינה

        24/4/09 02:48:


      על אף שהגעתי לזנב, ארחיב את תגובתי הקודמת בפוסט הזה.

      אמרתי "פרה קדושה", אנשים זנקו כאילו רק חיכו לתגובה כזו.

       איני מטיל ספק בכך שזוועות אירופה הן יוצאות דופן באלימות שלהן וזה אכן עצוב שאלימות זו כוונה דווקא כלפי הקבוצה שלנו.

      אטען לכמה נושאים הראויים לתשומת לב נוספת:

      א. זו לא הייתה חבורת פסיכופטים שהשמידה שישה מיליון יהודים, אלה היו אנשים נורמאליים. לא תהיה לנו ברירה ונהיה חיבים לכלול את ההתנהגות האלימה ואת אובדן המוסר במסגרת ההתנהגות האנושית. בתנאים מסוימים, טבע האדם.

      ב. הלאומנות היא מדרון חלקלק. זוהי עובדה והנאצים, הידועים לשמצה, מדגימים היטב עד כמה חלקלק המדרון. לאומנות ותחושת כוח הן מטבען מעוותות מוסר. הרי מדובר בעם שהתהדר לאורך מאות שנים דווקא בתרבותו.

      ג. לדעתי, זה מה שיש לזכור מהאירוע. כל זיכרון אחר תכליתו השגת לאומנות בעם שלנו. כיון שגם העם שלנו עסוק בעיצוב לאומיותו, ראוי שנשים לב שאין אוכלוסיה שנפגעת מהלאומנות עליה אנחנו טורחים.

      ד. אבלות היא דרך ללא מוצא. אין הרבה מה לעשות שם אולם מוות של אדם קרוב גורר, מפעם לפעם, כל אחד מאיתנו לפינה חשוכה זו. בולעים, מעכלים ומעבדים, ויוצאים לחיים חדשים. זהו. אמרת "אבל" כולם מבינים למה אתה מתכוון.

      אנחנו מתאבלים? לפי תאריך? על אנשים שלא הכרנו? שנה אחרי שנה? מאיפה החרטה הזו?

      ה. בלי להפחית ממאורעות השואה, הגדרת זיכרון השואה כ"אבל" היא לתכלית לאומנית.

      ו. אנחנו בשיאם של חגים לאומיים. הסדר, השואה, הזיכרון והעצמאות. כבודם של ימים אלה במקומו. עם זאת, דווקא משום שברור לכולם שיש לרסן את רגשות העם, למה, למשל, שלא נחגוג את יום האהבה והשיוויון. יום אחד בשנה. נערבב בתי ספר, נערוך תחרויות ספורט נצחק, נלמד ספרות ושירה אלה של אלה.

      ואולי, בעצם, לא כדאי. איך נילחם בהם אם, חלילה, יהיה צורך. (מלחמת עכו 2008, למשל).

      ז. זה קשה לשמור על עמדות לאומניות ולא לאבד מוסר. אנחנו כבר למדנו שתחנוני הקורבנות נשמעים כקרקור תרנגולות באוזני בני אדם נורמאלים, לאומנים מוסתים.

      ח. טיהורים אתנים מתרחשים כל הזמן בעולם, היום מחר, הפלא ופלא, שום צופר לא מושמע.. למה שלא נודה? הרי זה לא באמת מעניין אותנו.

      ח. אמרתי "פרה קדושה" וזה מה שאני אומר עכשיו  פ ר ה   ק ד ו ש ה    

       

       

        23/4/09 22:33:

      צטט: לוטרה 2009-04-23 08:27:45


      יהי זיכרם ברוך.

      תודה יגאל על פוסט מוקפד.

      מרגש מאוד.

       

      תודה, לוטרה.

        23/4/09 22:06:
        הוספת תגובה 
        23/4/09 18:46:

      צטט: מירב שביט 2009-04-23 01:31:23


      סוף סוף הגעתי.

       

      קראתי את הפוסט כשהוצאת אותו, אבל לא הספקתי לראות את הוידאו , אז באתי שוב.

      פוסט חשוב, ככל שהזמן עובד קורים שני דברים, מצד אחד מתרגלים...ומכבדים, אבל יום שואה זה לא  "דיטיילס" =פרטים..

      זה משהו ששמו אותו במרחק לא נגיש.

       

      מה שאתה מביא פה נוגע בדיוק בפרטים, נורא חשוב שיראו את זה כמה שיותר, כל פעם שהרגש שלי מתקהה אני נכנסת לפרטים בכל תחום, וזה מה שעשית.

       

      תודה:)

      הפוסט שלי פתוח 24/7, כל שעה טובה לביקור. הוספתי את חלקו השני של הסרט בנפרד מאחר והשרשור של שני סרטים ברצף מיוטיוב לא עבד, מוזמנת לצפות בתיאור הנגיש של התיעוד.

       

        23/4/09 18:45:

      כל אחד מארבעת הסיפורים מעביר צמרמורת.

      ממליץ על הספר: "כל מי שאהבה" של עדנה נוי 

        23/4/09 18:39:

      צטט: oritall 2009-04-23 00:49:43


      לאורך הכתבה עלתה השאלה למה שמרו ובאיזה סדר, דיוק וירידה לפרטים, עד שהגיע התשובה.

      אני לפעמים שמחה להיות ישראלית ... אולי דיוק וסדר מופתי שכזה מצביע על אנשים חסרי רגשות מכונות של ממש שלרגע לא חשבו על בני האדם שמייצגים המספרים אלא רק על הרצון להוכיח כמה יעילים הם. מטורף. אבל זה בעוכריהם ומזל ששמרו.

       

      גם לי יש זכרונות ילדות ... רבים מתושבי השכונה בה גדלתי בילדותי, היו ניצולי שואה, הרבה מהם הורים של חברים לכיתה שהיו באים לבית הספר ומספרים את סיפורם ... זוכרת אשה מבוגרת מטופחת מאוד שהראתה לנו את אצבעות ידיה שהיו רחבות מהרגיל וספרה שהנאצים תקעו מסמרים בכל אחת מהן ... התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש וכנראה שכבר לא תצא לעולם.

       

      האכזריות הזו לא נתפסת, היא פשוט לא!

       

       

      הדיוק בפני עצמו, אפילו ברמתו המוקצנת - אינו בעיה בפני עצמה, כמובן. סדר הוא לפעמים מקור ליצירה ושאר דברים נחוצים, כמו גם המשמעת. הבעיה היא כאשר רשע צומח ומנצל את שתי התכונות האלה למטרות פאשיסטיות, בקביעת הצדקה אידיאולוגית כדת או כחוק, וכשהמדינה מעל הכל (Deutschland über alles) יש לקיימו ללא עוררין כדי לא להפוך לפושע.זכרונות שאינם מרפים שחוינו - הם חלק מזעריבזכרון הקולקטיבי של התהליכים האלה, שאותם צריך לנסות ולמנוע בכל משטר, בשם האנושיות.

       

        23/4/09 15:12:

      אני די נמנעת מלכתוב פוסטים בנושא השואה, מסיבות שונות.

      אולי אוכל לפרט לך בפרטי את מחשבותיי - כשכתבתי "אחרת", במפגשי מדי יום בנושא הזה בעבודתי.

       

       

      צטט: יגאל שתיים 2009-04-23 08:06:35

      צטט: mור 2009-04-22 14:52:18

      מאז שאני עובדת ביד ושם, כבר מס' שנים, נושא השואה נראה אחרת. ורחבה היריעה מלפרט כאן.

      הבאת הדברים כאן מעניינת.

      *

      מעניין מאוד לקרוא למה את מתכוונת ב'אחרת', איך זה במיקרו - ספרי על כך בפוסט אצלך ?

       

       

        23/4/09 15:00:

      צטט: יגאל שתיים 2009-04-22 21:26:37

      צטט: מירי דוידוביץ 2009-04-22 09:08:32

      הפוסט מעורר הרבה מאוד מחשבות , גם כל התגובות.

      תודה

      הציור שלך מאוד יפה.

      שמו ברלין אבל הוא מכיל דימויים מחיפה ותל אביב?

      מירי

       

      כיף שבאת מירי - ואת צודקת (טוב נו - צלמת על :-), לקחתי כל מיני חלקים מערים שחייתי בהן והרכבתי לי מין 'ברלין' דמיונית, כמו שהייתי עושה כשהייתי קטן, בבית של סבא וסבתא שלי הייקים, שנראה כמו בית גרמני שנגזר והורכב מחומרים מקומיים.

       :)

      יש מין ביטוי כזה - ירושלים שבלב (נדמה לי ). לזה התכוונת? מאוד יפה! מרשים אותי.

      עכשיו אני מבינה גם מאיפה מתחיל הקשר שלך לברלין.

       

       

        23/4/09 14:49:

      צטט: מיכאל 1 2009-04-22 23:34:29

      יהי זכרם ברוך !

      ברכות דתיות תמיד נראות לי ריקות מתוכן. כדי ש"יהי" אנחנו צריכים לדאוג לזה, לא כמו "ויהי אור", באו הכינו לנו, אלעק, תאורה מתאימה לראות את התוהו ובוהו שמתחולל על כדור ה Earth, אז אולי ברכת נזכיר. 

       

        23/4/09 13:26:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-04-22 20:11:19

      השליחות שלקחנו על עצמנו - לא לתת לעבר לצנוח אל תהום הנשייה - הפכה (אצלי לפחות) לחלק ממשמעות הקיום.

       קראתי את המאמר מ'גיא ההריגה לשער הגיא', אני יודע. 

        23/4/09 12:22:

      צטט: נעמה כאן 2009-04-22 18:42:13


      ליגאל תודה על השיתוף. כשקורה אסון נורא. שואה וזוועה בידי אדם נותר לצרוח ולמי שהיה שם לנסות לשרוד ולנו לעולם לא לשכוח.

      בתוך עשור או שניים, כבר לא יהיו יותר קורבנות חיים, מרצחים חיים - לשכוח זו לא אופציה, לזכור זה בסדר, להזכיר זו כבר שליחות מובנית.

       

        23/4/09 11:25:

      צטט: תמזין 2009-04-22 16:59:52

       

      קראתי כבר אתמול.

      הייתי מחוברת לחלוטין למילותיך וסיפוריך- כאחת שגם גדלה בחיפה וסביב מרכז הכרמל.

      הרגשתי שאין לי  מילים להוסיף.

       

      אלא שעכשיו- חזרתי מבית הוריי, שמעליהם התגוררו דר' גרגלי ואשתו- ניצולים מהונגרייה

      הגב' גרגלי נפטרה לפני כשנה, ובעלה הגניקולוג כבר מזמן "עזב" אותנו

      ובנם- צביקה,  שנולד במחנות המעצר בקפריסין, בדרכם ארצה,

      הגיע מארה"ב, שם חי ומתנהל שנים רבות,  לפנות את הבית לפני סגירה.

       

      כ"כ הרבה זכרונות מהבית ומסיפורי השואה ששתיתי בצמא מהזוג
      שהרגישו חופשי לספר ולשתף, עם השכנה הצברית הקטנה, מאשר עם בנם-יחידם שלהם.

       

      אלבומי התמונות וגם בודדות מתגוללות על הרצפה, ואני מרימה ושואלת את צביקה לזיהות האנשים...

       

      עולם הולך ונעלם. ככה בדיוק הרגשתי לפני חצי שעה

      ואין עוד מי שיעביר וייתן עדות אישית- למה שקרה.

       

      לעזרתן של אותן תמונות פזורות ועדויות קלושות - בא העידן הדיגיטלי, עידן השעתוק הטכני. כשצילום נסרק, לעתים נוצר 'מקור נוסף', תרתי משמע. הוא ניתן להיות משוכפל ללא איבוד מידע, ניתן להפצה ללא איבוד המקור, ניתן לצפייה מיידית ברחבי העולם כולו, כל מה שעלינו לעשות הוא להעביר לפורמט דיגיטלי ולהעלות לרשת. כך גם לגבי הקלטת עדויות, סריקת מסמכים, המרה מפילם. אנחנו יוצרים ארכיון אנושי עצום מימדים, המתחיל בתגובתך המתומצתת וכלה במחקרים היסטוריים ובפתיחת ארכיונים, לשכוח את מה שיש היום כבר לא יהיה ניתן.

       

        23/4/09 10:11:

      צטט: דני ססלר 2009-04-22 16:38:07

      אני זוכר, כשהייתי ילד בחיפה. הלכתי עם חברי דוד שליט, ביום השואה לקנות צ'יפס, בצומת איפה שהיה פעם מלון ציון. המוכרת שעמדה מאחורי מתקן הצ'יפס היתה מוסתרת ע"י עשן טיגון הצ'יפס.

      היא שלחה אלינו את היד שאחזה את שקית הצ'יפס שלנו, מתוך האדים ואז גם ראינו לה את המספר.

      "כמו בסרט" לחש לי דוד.

       

       

      נורא.

       

        23/4/09 10:06:


      לקח לי זמן להגיע. התאריכים האלה כבדים עלי.

      אני - עם השקט המוחלט שהיה ביער הירוק היפה, בפאתי העיר ריגה, בקבר האחים של הקהילה היהודית.

      היינו שם עם האקס, הוריו ובתי הקטנה.

      מתחת האדמה כל משפחתם של הסבאסבתא, כולל ילדה קטנה בת שנתיים, יהודית שמה.

        23/4/09 09:43:

      צטט: dubi roman 2009-04-22 15:53:04

      יותר מבכל זמן שהוא, ביום השואה האחרון, הבנתי עד כמה הזיכרון הוא חלק מהקוד הגנטי של העם שלי.

      לרבים מאיתנו יש נציגות משפחתית שהגיעה (או לא) משם, אבל כולנו חיים בצל השואה, ולא רק באופן היסטורי.

      זה בהחלט קידוד קיומי.

      במידה רבה של שייכות אני אפילו שמח על כך,

      דובי

       

      רק שטרם למדנו שאמלול וכליאת אחרים לא מובילה לשומקום חוץ מאל קבר האחים הבא.

       

        23/4/09 09:27:

      צטט: !kapish 2009-04-22 15:33:13

      סיפרתי לסבתא שבגן בנימין מסתובב משוגע עם פיג'מה.

      הוא צועק במילים שאני לא מכיר. מראה שיש לו מספר על היד.

      צועק. בוכה. שולח אגרופים וסטירות לשמיים.

      בעיקר מפחיד את הילדים.

      סבתא אמרה שהוא לא משוגע. שהוא מהשואה.

      זה נשמע לי, כילד, קצת אותו הדבר.

      כמבוגר, אפילו יותר.

      .

       

      כן, טירוף הזכרונות והזעם - שיוצאים החוצה או חודרים פנימה כאגרוף איום בבטן, אשרינו שאנחנו מתענים רק מזכרונות של אחרים.

        23/4/09 08:27:


      יהי זיכרם ברוך.

      תודה יגאל על פוסט מוקפד.

      מרגש מאוד.

        23/4/09 08:24:

      צטט: mafalda-w 2009-04-22 14:55:42

       

      במשפחתי, נשארו רק אלה שהספיקו לברוח

      לדרום אמריקה מעט לפני המלחמה,

      אלה שנשארו שם, לא הצליחו להנצל

      אבל זוכרת את הניצולים בקיבוץ עם המספרים על זרועותיהם

       

      ואני דומה שתי טיפות מים לאחת הדודות של אימי, שנספתה בשואה

      כשראיתי תמונות שלה, לא האמנתי

      כאילו עשו copy & paste בצילומים !

       

      גם משפחתי עשתה סיבוב בדרום אמריקה, ככה יצא שבבית ייקי דיברנו דווקא ספרדית, שמענו בטהובן וכרסמנו אמפנאדס, דייקנו במילים אבל ל'שלאפשטונדה' קראנו 'סיאסטה'. 

        23/4/09 08:06:

      צטט: mור 2009-04-22 14:52:18

      מאז שאני עובדת ביד ושם, כבר מס' שנים, נושא השואה נראה אחרת. ורחבה היריעה מלפרט כאן.

      הבאת הדברים כאן מעניינת.

      *

      מעניין מאוד לקרוא למה את מתכוונת ב'אחרת', איך זה במיקרו - ספרי על כך בפוסט אצלך ?

        23/4/09 07:49:

      צטט: רואה בקפה 2009-04-22 13:47:03


      לפני שלוש שנים ,בימיו האחרונים של אבי, הוא חיפש וקרא  להוריו ואחיו ואחותו.

      כשהזכרתי לו שהם אינם כבר למעלה משישים שנה החל אבי למרר בבכי

      שהנה הוא לבד בעולם ולא עזרו כל מאמצי לנחמו במשפחה שהקים.

      לגביו הוא התייתם בזה הרגע.

      את התחושה הזאת לא יכל לנצור עוד כשהשליטה העצמית הלכה ונעלמה בסוף חייו.

      לאחר מותו החלטתי להפגיש את המשפחות שנרצחו , שלו ושל אמי ,עם שלי בעולם האמנות.

      ציירתי אלבום משפחתי פיקטבי .

      אין בציורים שום שואה רק החסר שעמו חיינו וליוה אותנו כצל שותק.

      לבני משפחתי שראו דמויות קורמות עור וגידים לידם יום יום לא צריך להזכיר דבר.

       

      כשקראתי את הפוסט שלך יגאל חזרתי לילדותי נזכרתי בד"ר המר ומנהל בה"ס אילנות.

      בשושנת הכרמל בבית ממול בקומת הקרקע חיו שתי אחיות.

      פניהן היו מכוסות שיכבה עבה של איפור לבן וגבותיהן צוירו בשחור.

       הן היו עומדות במרפסת וצועקות.

      אנחנו היינו עוברים מהר מהר וחולפים על פניהן.

      הן "היו משם".

      והיו הרבה מסביב "משם"

      הם היו בדרך כלל שותקים.

      אני חותמת על ציורי בשם שניתן לזכרו של סבי דניאל רוזנהויז שנרצח בפונאר ביער של וילנה.

      דניאלה.

      דניאלה - גם את מ'שם', שם-חיפה, שם-אירופה, שם-שתיקה. כמה הם סבלו, אלה שחוו על בשרם את האסונות מקרוב, אלה ששתקו שתיקה שחורה ואלה שצעקו בראש חוצות. במידת מה טוב שהם נחים עכשיו, ננסה לדבר בשמם.

       

        23/4/09 07:14:

      צטט: jackyp 2009-04-22 11:19:51


      היעילות הזאת,הבלתי נתפסת.

      מעניין היה לדעת,אילו יכולנו,איך ההנצחה והזכרון יראו בעוד מאה שנים.

       

      ההנצחה והזכרון יהיו מקבץ דאטה זמין מהצ'יפ שבראש שלנו. אם נצליח להחריב את כדור הארץ - היא תהיה מצויירת על קירות מערה.
        23/4/09 01:31:


      סוף סוף הגעתי.

       

      קראתי את הפוסט כשהוצאת אותו, אבל לא הספקתי לראות את הוידאו , אז באתי שוב.

      פוסט חשוב, ככל שהזמן עובד קורים שני דברים, מצד אחד מתרגלים...ומכבדים, אבל יום שואה זה לא  "דיטיילס" =פרטים..

      זה משהו ששמו אותו במרחק לא נגיש.

       

      מה שאתה מביא פה נוגע בדיוק בפרטים, נורא חשוב שיראו את זה כמה שיותר, כל פעם שהרגש שלי מתקהה אני נכנסת לפרטים בכל תחום, וזה מה שעשית.

       

      תודה:)

        23/4/09 00:49:


      לאורך הכתבה עלתה השאלה למה שמרו ובאיזה סדר, דיוק וירידה לפרטים, עד שהגיע התשובה.

      אני לפעמים שמחה להיות ישראלית ... אולי דיוק וסדר מופתי שכזה מצביע על אנשים חסרי רגשות מכונות של ממש שלרגע לא חשבו על בני האדם שמייצגים המספרים אלא רק על הרצון להוכיח כמה יעילים הם. מטורף. אבל זה בעוכריהם ומזל ששמרו.

       

      גם לי יש זכרונות ילדות ... רבים מתושבי השכונה בה גדלתי בילדותי, היו ניצולי שואה, הרבה מהם הורים של חברים לכיתה שהיו באים לבית הספר ומספרים את סיפורם ... זוכרת אשה מבוגרת מטופחת מאוד שהראתה לנו את אצבעות ידיה שהיו רחבות מהרגיל וספרה שהנאצים תקעו מסמרים בכל אחת מהן ... התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש וכנראה שכבר לא תצא לעולם.

       

      האכזריות הזו לא נתפסת, היא פשוט לא!

       

       

       

       

        22/4/09 23:53:

      צטט: גל קוסטוריצה 2009-04-22 10:28:56

      ארבעת זיכרונות הילדות שלך, יגאל, שניסחת בצורה מינימליסטית ומדויקת כל כך, משרטטים בבהירות ובמילים מעטות ארבעה עולמות מלאים שיש בהם אימה, תקווה, שיגעון, שפיות, ובעיקר הרבה לב שרוצה לפעום ולהתחבר לחיים מתוך המוות - והכול כתרכובת אחת הומוגנית.

      מטלטל ומרגש בו זמנית.

      תודה,

      גל

        

      נשארתי ללא מילים, חוץ משמונה אלה. תודה גל.

        22/4/09 23:34:
      יהי זכרם ברוך !
        22/4/09 21:26:

      צטט: מירי דוידוביץ 2009-04-22 09:08:32

      הפוסט מעורר הרבה מאוד מחשבות , גם כל התגובות.

      תודה

      הציור שלך מאוד יפה.

      שמו ברלין אבל הוא מכיל דימויים מחיפה ותל אביב?

      מירי

       

      כיף שבאת מירי - ואת צודקת (טוב נו - צלמת על :-), לקחתי כל מיני חלקים מערים שחייתי בהן והרכבתי לי מין 'ברלין' דמיונית, כמו שהייתי עושה כשהייתי קטן, בבית של סבא וסבתא שלי הייקים, שנראה כמו בית גרמני שנגזר והורכב מחומרים מקומיים.

        22/4/09 21:01:

      צטט: א י ל ה 2009-04-22 08:07:15


      המשפחה המיידית שלי נמלטה לפני הזוועות.

      סבא שלי, רופא וציוני, קיבל טלפון באישון לילה, שהחל מיום המחרת יחול איסור על רופאים לצאת מגבולות ארצו.

      הוא קם ועזב מיד.

      סבתא שלי, עם שני ילדיה - אמי ודוֹדי - הצטרפו אליו כאן אחרי מספר חודשים.

      המשפחה הרחוקה יותר - נמחקה.

            

      המחשבות על איך ההיסטוריה הייתה נראית בלי כל זה, יכולות להטריף את המוח.

             

               

      ההיסטוריה המשפחתית שלנו כמעט זהה, נראה לי ששנינו יהודים.

      השליחות שלקחנו על עצמנו - לא לתת לעבר לצנוח אל תהום הנשייה - הפכה (אצלי לפחות) לחלק ממשמעות הקיום.
        22/4/09 18:42:

      ליגאל תודה על השיתוף. כשקורה אסון נורא. שואה וזוועה בידי אדם נותר לצרוח ולמי שהיה שם לנסות לשרוד ולנו לעולם לא לשכוח.
        22/4/09 18:30:

      צטט: בהא 2009-04-22 02:46:06

       

      אתה יודע יגאל, אני כל שנה מגלה משהו חדש על השואה .למרות שלמדתי את זה ,ונסעתי למחנות הריכוז .נוער -ערבי יהודי .למשל לא ידעתי שאזרחים ממדינות אירופה  חוץ מגרמניה השתתפו גם בהרג היהודים.ואני לא מאמין שנכפה עליהם . הם חגגו על זה לשלול הרכוש שלהם .וגם לא ידעתי שיהודים שחזרו לפולין אחרי סיום המלחמה,לבדוק מה קרה בגורל רכושם נהרגו  שם.ואני מופתע כל פעם מחדש שמישהו אומר לי אני בן לניצולי שואה או נכד .מתוך 76 חברים בקפה מכיר חמשה אנשים שהם בהגדרה כזו ואתה השישי .ומכיר גם הרבה בחיים

      זה מעיד הרבה על גודל השואה והאכזריות שהתרחשה שם.ואתה יודע אני חושב שכל העולם היה אכזר אז . כל אחד היה עסוק במלחמה שלו והאינטרסים שלו .כל אירופה ,אנגליה, וארצות הברית .אם לא במעשים אז בשתיקה .והשתיקה זו שמפחידה מהכל . זה מעיד על אכזריות הבן אדם .שלא ידוע מתי תפרוץ החוצה .

      אממממ..... כן.

        22/4/09 17:40:

      צטט: איירבוס-max 2009-04-21 10:33:57

      רוצה לשכב שם על ספסל בצריף, לבכות את עצמי לדעת - ...... על האנושות .... שמתוכה צמח הרוע

      מצטרף

       

        22/4/09 16:59:

      קראתי כבר אתמול.

      הייתי מחוברת לחלוטין למילותיך וסיפוריך- כאחת שגם גדלה בחיפה וסביב מאכז הכרמל.

      הרגשתי שאין לי  מילים להוסיף.

       

      אלא שעכשיו- חזרתי מבית הוריי, שמעליהם התגוררו דר' גרגלי ואשתו- ניצולים מהונגרייה

      הגב' גרגלי נפטרה לפנ כשנה, ובעלה הגניקולוג כבר מזמן "עזב" אותנו

      ובנם- צביקה,  שנולד במחנות המעצר בקפריסין, בדרכם ארצה,

      הגיע מארה"ב, שם חי ומתנהל שנים רבות,  לפנות את הבית לפני סגירה.

       

      כ"כ הרבה זכרונות מהבית ומסיפורי השואה ששתיתי בצמא מהזוג
      שהרגישו חופשי לספר ולשתף, עם השכנה הצברית הקטנה, מאשר עם בנם-יחידם שלהם.

       

      אלבומי התמונות וגם בודדות מתגוללות על הרצפה, ואני מרימה ושואלת את צביקה לזיהות האנשים...

       

      עולם הולך ונעלם. ככה בדיוק הרגשתי לפני חצי שעה

      ואין עוד מי שיעביר וייתן עדות אישית- למה שקרה.

       

        22/4/09 16:38:

      אני זוכר, כשהייתי ילד בחיפה. הלכתי עם חברי דוד שליט, ביום השואה לקנות צ'יפס, בצומת איפה שהיה פעם מלון ציון. המוכרת שעמדה מאחורי מתקן הצ'יפס היתה מוסתרת ע"י עשן טיגון הצ'יפס.

      היא שלחה אלינו את היד שאחזה את שקית הצ'יפס שלנו, מתוך האדים ואז גם ראינו לה את המספר.

      "כמו בסרט" לחש לי דוד.

        22/4/09 16:16:

      צטט: נ.ב.א. 2009-04-22 01:32:59

      יגאל תודה,

      כל כך חשוב לזכור ולא לשכוח,

      ואתה צודק כל שנה יותר קשה

      כל שנה מבינים יותר את ההשמד הנוראי,

      מגלים יותר אינפורמציה,ספורים חדשים

      סרטים ...זה נושף בעורפינו.

      יש לי זכות בימים אלו ממש לעזור לאחד הניצולים

      להעלות בכתב את סיפורו האישי...והאמן לי

      מפעם לפעם אני מצטמררת יותר.

       

      חברה ותיקה בקפה, שאלה אותי בפרטי לגבי התחושה הקשה יותר ויותר מדי שנה, שגם עלתה פה בתגובות. היא שאלה אם זו אשליה או מציאות. לא יודע למה - חשבתי שזה קשור להורות. מי שמגדל ילדים או מי שרוצה בילדים - מודע פתאום לאלימות הנוראית של העולם אל מול הרצון לחיות, שבריריות החיים. גם אלימות בכלל - שאנחנו חשופים אליה יותר ויותר מדי יום - גם היא מזכירה לנו את הרוע המוחלט, את ההתעלמות מהאחר. בנוסף, גם בנו יש מעין חיה נאצית רדומה. עבודת קודש את עושה בהעלאת סיופור חייו אל הכתב, אל תשכחי להעלות בבלוג שלך איזה פרק.

       

        22/4/09 15:57:

      צטט: רוקדת עם הרוח 2009-04-21 22:42:38

      נראה לי כמעט חילול קודש לככב פוסט כזה - ועדיין....

       

      מושג השואה נכרך אצלי תמיד עם המספר החקוק על זרועה של אם חברתי הטובה בילדות, הרגל שהשאיר אבא בשדה הקטל באיטליה, הסיפור שיצא מאביו של גיסי רק בערוב ימיו על נער ששרד את הזונדר קומנדו - ועדיין....

       

      ניסיתי להתרחק, לברוח מהדימויים, מהסיפורים, מהתמונות, מהלקחים ועדיין....

       

      וככל שנסוגתי היא התקרבה אלי...

       

      לא רציתי לראות את התמונות - אבל שנה שלמה עסקתי בהפקה אוצרותית של תערוכה על משפט אייכמן.

      רציתי להתחמק מעיסוק בלקחים -  אבל התבקשתי להכין תכנית מולטימדיה לחינוך לסובלנות שהתבססה על עדויות ניצולים.

       

      לומר שהבנתי?

       

      עדיין לא...... 

      כנראה שאי אפשר להתחמק ממי שאנחנו ומה מרכיב אותנו, אלא אם כן ממש נשתדל לחיות בללה-לנד.

        22/4/09 15:53:

      יותר מבכל זמן שהוא, ביום השואה האחרון, הבנתי עד כמה הזיכרון הוא חלק מהקוד הגנטי של העם שלי.

      לרבים מאיתנו יש נציגות משפחתית שהגיעה (או לא) משם, אבל כולנו חיים בצל השואה, ולא רק באופן היסטורי.

      זה בהחלט קידוד קיומי.

      במידה רבה של שייכות אני אפילו שמח על כך,

      דובי

       

        22/4/09 15:33:

      סיפרתי לסבתא שבגן בנימין מסתובב משוגע עם פיג'מה.

      הוא צועק במילים שאני לא מכיר. מראה שיש לו מספר על היד.

      צועק. בוכה. שולח אגרופים וסטירות לשמיים.

      בעיקר מפחיד את הילדים.

      סבתא אמרה שהוא לא משוגע. שהוא מהשואה.

      זה נשמע לי, כילד, קצת אותו הדבר.

      כמבוגר, אפילו יותר.

      .

        22/4/09 14:55:

      במשפחתי, נשארו רק אלה שהספיקו לברוח

      לדרום אמריקה מעט לפני המלחמה,

      אלה שנשארו שם, לא הצליחו להנצל

      אבל זוכרת את הניצולים בקיבוץ עם המספרים על זרועותיהם

       

      ואני דומה שתי טיפות מים לאחת הדודות של אימי, שנספתה בשואה

      כשראיתי תמונות שלה, לא האמנתי

      כאילו עשו copy & paste בצילומים !

       

       

       

       

        22/4/09 14:52:

      מאז שאני עובדת ביד ושם, כבר מס' שנים, נושא השואה נראה אחרת. ורחבה היריעה מלפרט כאן.

      הבאת הדברים כאן מעניינת.

      *

        22/4/09 14:38:

      צטט: irisoded 2009-04-21 22:29:30


      יגאל 2, פוסט חשוב שחיבר אותי לנושא.

       

       

      זה עבר, אפשר להתנתק בחזרה אל המציאות.

        22/4/09 14:34:

      צטט: אלת האש 2009-04-21 22:29:22


      באתי לקרוא ולהיות בשקט.הפעם.

      יפה שתיקתך, כשתיקת הקרפיון אל מול פרוסת הגזר.

       

        22/4/09 14:22:

      צטט: יגאל שתיים 2009-04-22 13:47:21

      צטט: דניאל זיסקינד 2009-04-21 22:21:10

      משנה לשנה נעשה  יום  השואה קשה לי יותר.

      עכשיו משהוא עבר, אפשר לקחת אוויר עד שנה הבאה.

       

       

       זה נכון וקצת לא,

      הכאב הזה קיים בנו כל הזמן

      רק היום שמיחד אותו מבליט טיפה יותר,

      ובשאר הזמן אנחנו מכבדים ומנציחים את כולם בעצם קיומנו.

       

       

        22/4/09 13:51:

      צטט: כש-רונית 2009-04-21 22:23:48


      *

       לפי הסימן, יש לך בעצם המון מה לומר, אבל אבוא אלייך לחפש את הסיפור המלא :-)

        22/4/09 13:47:

      צטט: דניאל זיסקינד 2009-04-21 22:21:10

      משנה לשנה נעשה  יום  השואה קשה לי יותר.

      עכשיו משהוא עבר, אפשר לקחת אוויר עד שנה הבאה.

       

        22/4/09 13:47:


      לפני שלוש שנים ,בימיו האחרונים של אבי, הוא חיפש וקרא  להוריו ואחיו ואחותו.

      כשהזכרתי לו שהם אינם כבר למעלה משישים שנה החל אבי למרר בבכי

      שהנה הוא לבד בעולם ולא עזרו כל מאמצי לנחמו במשפחה שהקים.

      לגביו הוא התייתם בזה הרגע.

      את התחושה הזאת לא יכל לנצור עוד כשהשליטה העצמית הלכה ונעלמה בסוף חייו.

      לאחר מותו החלטתי להפגיש את המשפחות שנרצחו , שלו ושל אמי ,עם שלי בעולם האמנות.

      ציירתי אלבום משפחתי פיקטבי .

      אין בציורים שום שואה רק החסר שעמו חיינו וליוה אותנו כצל שותק.

      לבני משפחתי שראו דמויות קורמות עור וגידים לידם יום יום לא צריך להזכיר דבר.

       

      כשקראתי את הפוסט שלך יגאל חזרתי לילדותי נזכרתי בד"ר המר ומנהל בה"ס אילנות.

      בשושנת הכרמל בבית ממול בקומת הקרקע חיו שתי אחיות.

      פניהן היו מכוסות שיכבה עבה של איפור לבן וגבותיהן צוירו בשחור.

       הן היו עומדות במרפסת וצועקות.

      אנחנו היינו עוברים מהר מהר וחולפים על פניהן.

      הן "היו משם".

      והיו הרבה מסביב "משם"

      הם היו בדרך כלל שותקים.

      אני חותמת על ציורי בשם שניתן לזכרו של סבי דניאל רוזנהויז שנרצח בפונאר ביער של וילנה.

      דניאלה.

        22/4/09 13:26:

      צטט: רוכלה 2009-04-21 21:48:13


      אתה צודק יש נחמה בידיעה. הנה הסיפור שלנו. משפחתי לא נולדה על אדמת אירופה.

      בסוף המאה ה-19 עלו ארצה מטורקיה גבול סוריה. אח של סבתי מנשה שמו יצא את הארץ

      לפאריז בתחילת שנות ה-30 הוא שמר על קשר מכתבים עד כניסת הנאצים לפאריז. מאז נעלמו

      עקבותיו. ביד ושם אין שום מידע. ובמהלך השנים נעשו כמו ניסיונות כולל בפאריז ו...כלום.

      ולסבתי היקרה בת ה-86 אין מנוחה.

       הייתי מקווה שהוא חי בזהות בדויה וחי חיים מאושרים עם מי שהצילה אותו והמון צאצאיהם לאחר תום המלחמה, הלוואי.

        22/4/09 13:24:

      צטט: אסנט 2009-04-21 21:41:54

      מרגש. תודה.

       תודה. שבאת.

        22/4/09 12:30:

      צטט: L.A 2009-04-21 21:21:50

      מצמרר.

      מוכרחים לזכור ולהזכיר- תמיד!!

       לזכור - אי אפשר לשכוח. להזכיר - צריך עיתוי מתאים.

        22/4/09 12:23:

      צטט: nuni22 2009-04-21 21:10:21


      אין לי מילים...

      כמה שנגעת בלב של הרבה פה וכמה זה חשוב!

       

      אני זוכרת את אישתו השניה של סבא שלי - פולה

      אישה מדהימה, חזקה מהחיים. ברחה כנערה צעירה והצטרפה לפרטיזנים בלי לדעת לעולם מה עלה בגורל משפחתה,

      עלתה ארצה לבד והקימה משפחה ולאחר שהתאלמנה זכיתי בה כסבתא (שניה)

      אישה עם כל כך הרבה אהבה, שמחת חיים, ונתינה! נלחמה עד ליום מותה על החיוך שלה! 

      אז .... לזכרה אני כותבת כאן תגובה ומלאה בגעגועים....

       

       אם הצלחתי לגעת - אני מאושר. אם אני יכול להמשיך איתך את הדור - אפילו יותר :-

        22/4/09 12:09:

      צטט: נעמית 2009-04-21 20:51:19

      ועבורי שני השמות שאני נושאת. זה שאני מכונה בו ביום יום והשני הוא שמן של סבתותיי.

      שתיהן נספו במחנות.

       את נושאת את זכרן עלייך, תרתי משמע.

        22/4/09 11:19:


      היעילות הזאת,הבלתי נתפסת.

      מעניין היה לדעת,אילו יכולנו,איך ההנצחה והזכרון יראו בעוד מאה שנים.

       

        22/4/09 10:28:

      ארבעת זיכרונות הילדות שלך, יגאל, שניסחת בצורה מינימליסטית ומדויקת כל כך, משרטטים בבהירות ובמילים מעטות ארבעה עולמות מלאים שיש בהם אימה, תקווה, שיגעון, שפיות, ובעיקר הרבה לב שרוצה לפעום ולהתחבר לחיים מתוך המוות - והכול כתרכובת אחת הומוגנית.

      מטלטל ומרגש בו זמנית.

      תודה,

      גל

        

        22/4/09 09:46:

      צטט: יגאל שתיים 2009-04-21 23:02:18

      צטט: יעל001 2009-04-21 18:46:22

      תודה יגאל יקר.

      לזכור ולא לשכוח.יום קשה, כל כך הרבה עצב.

      אנחנו חיים בסופה של תקופה, על פי נתוני משרד ראש הממשלה, 87% מהקשישים העניים ביותר החיים בישראל הם ניצולי השואה, כל עוד הם איתנו זה קשה במיוחד.

       

       

      לגמרי. את אלה שהושמדו יש לזכור ולא לשכוח.

      את הבודדים שעדין חיים בינינו יש להציל ולאפשר להם שיבה מכובדת.

      את  הגזל של ממשלות ישראל מכספי הניצולים גם לא לשכוח.

        22/4/09 09:45:

      צטט: נעמית 2009-04-21 20:50:28


      ככל שנוקפות השנים מתקרב הרגע בו העד האחרון יאלם. ואז?

      איזו נוכחות תהיה לזיכרון הזה כשלא יהיה בינינו אף לא אחד שראה את הזוועה

      האם יכול להיות שזה יהפוך לויכוח של מכחישים ורלטיביסטים מול אלה שמבקשים לשמר את הזיכרון

      כשאף לא אחד מהם היה נוכח שם?

       

       


       

      המאמצים האדירים שנעשו כדי לתעד את הניצולים כמו גם סריקת הארכיון הזה ודומים לו - יקשו מאוד את עבודת ההכחשה על האחמנידג'דים למיניהם, אם כי יש אנשים שעדיים סבורים שלא רק שהשמש מקיפה את כדור הארץ - הוא גם כמעט שטוח ומונח על גבו של צב, הנתמך על ידי ארבעה פילים, או ההיפך.

       

        22/4/09 09:25:

      צטט: reefraf 2009-04-21 20:00:22

      זכרונות...

      שלא נשכח. כי אסור לנו. לעולם.

      אחד, זכרון ילדות:

      אני, ילדת בי"ס. יצאנו לסיור אצל "איש הציפורים" מקריית שאול.

      ניצול שואה, שבין ביה"ס שלי לבין המקום בו הוא ישב, מרחק הליכה.

      קל"ב.

      ישבתי מרותקת. לסיפור, לעצב, לכאב.

      ביה"ס, כבר אמרתי, במרחק הליכה.

      הליכה, רצופת מחשבות. חודרות, קשות, עצובות מאד.

      מאז, שנה אחרי שנה, יום השואה מחלחל אצלי. מאד.

      מאד עמוק, מאד כואב, מאד רוצה להקשיב, לדעת.

      מודה לו, על היכולת לשתף.

      וזכרון נוסף, קצת בוגר יותר:

      אביו של בעלי לשעבר, ניצול שואה.

      אושוויץ. מספר מקועקע על זרועו.

      למרבה הצער, גם על זרועו של אחיו התאום.

      "ניצולי מנגלה".

      כל משפחתם, ההורים האחים, נרצחו.

      הם, ניצלו. קצת הזוי, אבל חייבים את חייהם לאותו אחד, שעשה בהם ניסויים.

      "בזכותו", ניצלו.

      שנים הוא שתק. לא דיבר. לא סיפר.

      לפני שנים מעטות, רואיין למקומון פתח תקוואי.

      שם, בפעם הראשונה, הוא ישב ובכה. בכה?? מרר בבכי.

      הרשה לעצמו, בפעם הראשונה, לחיות. את הכאב, כמובן.

      מאז הראיון המשותף, הספיקו שניהם ללכת לעולמם, עולם אכזרי פחות.

      לזכרם של יונתן ודב וייס, מתאומי מנגלה, ששרדו, ומשפחתם, שלא.

      תודה, יגאל,

      על הזכרונות שלך.

      הזכרונות האלו, שלך, שלי,

      הם הזכרונות של כולנו.

       

       

      אני מתאר לעצמי שבנוסף לטראומה הפרטית הגדולה, העובדה שהאיש האכזר הזה, מביתן 10 הציל את חייו ואת חיי אחיו - זהו קונפליקט בלתי נסבל לחיות איתו. באופן דומה, 'מציל' תיעוד האימה הביזארי את הסיכוי להכחשה מדעית של השואה על מיליוני נרצחיה. המון תודה על הסיפור.

        22/4/09 09:08:

      הפוסט מעורר הרבה מאוד מחשבות , גם כל התגובות.

      תודה

      הציור שלך מאוד יפה.

      שמו ברלין אבל הוא מכיל דימויים מחיפה ותל אביב?

      מירי

       

        22/4/09 08:59:

      צטט: לאבלי 2009-04-21 19:40:09


      כרגיל מלא משמעות ההנצחה האישית שלך ושל עוד חברים מהאתר.
      אני חושבת שאלה הם הסיפורים האמיתיים. הטקסים לא מעבירים

      את מה שיש כאן,עכשיו,בפוסט הזה.

      לזכור,לספר ולא לשכוח!

       אם זה היה אתמול, אז כנראה שכבר שכחנו קצת.

        22/4/09 08:53:

      צטט: תראפיסטית באומנות 2009-04-21 19:31:37

      שלום לך חדשה כאן אך אנו מכירים שנים רבות. רק רציתי להגיד שמרגש ומעניין היה לקרא והצילום של הציור מרשים ביותר אהבתי הייה שלום.

       המממ..... מסתורית. התרענני את זכרוני ? אם את עוד בחיפה, העבודה מאוחסנת במרתפי המוזיאון.

        22/4/09 08:45:

      צטט: אקרמן המקורי 2009-04-21 19:02:41

      אהבתי את הסנאפשוטס. מדהים איך זיכרון ילדות משליך אל עיצוב הדמות שלנו.

       אבל יש לי חברים ששכחו הכל, לא זוכרים תמונות וטעמים. ונעזרים בי ככונן הגיבוי שלהם.

       

        22/4/09 08:07:


      המשפחה המיידית שלי נמלטה לפני הזוועות.

      סבא שלי, רופא וציוני, קיבל טלפון באישון לילה, שהחל מיום המחרת יחול איסור על רופאים לצאת מגבולות ארצו.

      הוא קם ועזב מיד.

      סבתא שלי, עם שני ילדיה - אמי ודוֹדי - הצטרפו אליו כאן אחרי מספר חודשים.

      המשפחה הרחוקה יותר - נמחקה.

            

      המחשבות על איך ההיסטוריה הייתה נראית בלי כל זה, יכולות להטריף את המוח.

             

               

        22/4/09 07:55:

      צטט: killerwhale 2009-04-21 19:00:15

      http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=552106

      ככה, לינק בלי הסבר וכלום ? לעצלנים: מדובר בטקס יום השואה האלטרנטיבי שהיה אמש, נעדרתי.

        22/4/09 02:46:

      אתה יודע יגאל, אני כל שנה מגלה משהו חדש על השואה .למרות שלמדתי את זה ,ונסעתי למחנות הריכוז .נוער -ערבי יהודי .למשל לא ידעתי שאזרחים ממדינות אירופה  חוץ מגרמניה השתתפו גם בהרג היהודים.ואני לא מאמין שנכפה עליהם . הם חגגו על זה לשלול הרכוש שלהם .וגם לא ידעתי שיהודים שחזרו לפולין אחרי סיום המלחמה,לבדוק מה קרה בגורל רכושם נהרגו  שם.ואני מופתע כל פעם מחדש שמישהו אומר לי אני בן לניצולי שואה או נכד .מתוך 76 חברים בקפה מכיר חמשה אנשים שהם בהגדרה כזו ואתה השישי .ומכיר גם הרבה בחיים

      זה מעיד הרבה על גודל השואה והאכזריות שהתרחשה שם.ואתה יודע אני חושב שכל העולם היה אכזר אז . כל אחד היה עסוק במלחמה שלו והאינטרסים שלו .כל אירופה ,אנגליה, וארצות הברית .אם לא במעשים אז בשתיקה .והשתיקה זו שמפחידה מהכל . זה מעיד על אכזריות הבן אדם .שלא ידוע מתי תפרוץ החוצה .

        22/4/09 01:32:

      יגאל תודה,

      כל כך חשוב לזכור ולא לשכוח,

      ואתה צודק כל שנה יותר קשה

      כל שנה מבינים יותר את ההשמד הנוראי,

      מגלים יותר אינפורמציה,ספורים חדשים

      סרטים ...זה נושף בעורפינו.

      יש לי זכות בימים אלו ממש לעזור לאחד הניצולים

      להעלות בכתב את סיפורו האישי...והאמן לי

      מפעם לפעם אני מצטמררת יותר.

       

        21/4/09 23:28:

      צטט: raquelle 2009-04-21 18:58:06

      תודה לך יגאל.

      נראה שאין כמעט בית שהשואה פסחה עליו בצורה

      זו או אחרת.

      רחל

      לכן אנו מציינים את חג הפסחה מדי שנה, תודה לך.


       

        21/4/09 23:17:

      צטט: קו הסימטריה 2009-04-21 18:57:57

      מוריסי התלונן פעם (בשיר יפה יפה) שהוא היורש של שום דבר מיוחד.

       ואני יכולה רק לקנא - אני ירשתי את הכאב הכל כך צורב הזה.

      אבל בן שבעים שנה ועדיין אין לו מזור.

       

      יש כאבים שאין להם מזור, יש שירים של מוריסי שאין להם לינק :-) הנה שיר שלו שאני אוהב במיוחד, בהופעה חיה במנצ'סטר.

        21/4/09 23:02:

      צטט: יעל001 2009-04-21 18:46:22

      תודה יגאל יקר.

      לזכור ולא לשכוח.יום קשה, כל כך הרבה עצב.

      אנחנו חיים בסופה של תקופה, על פי נתוני משרד ראש הממשלה, 87% מהקשישים העניים ביותר החיים בישראל הם ניצולי השואה, כל עוד הם איתנו זה קשה במיוחד.

       

        21/4/09 22:42:

      נראה לי כמעט חילול קודש לככב פוסט כזה - ועדיין....

       

      מושג השואה נכרך אצלי תמיד עם המספר החקוק על זרועה של אם חברתי הטובה בילדות, הרגל שהשאיר אבא בשדה הקטל באיטליה, הסיפור שיצא מאביו של גיסי רק בערוב ימיו על נער ששרד את הזונדר קומנדו - ועדיין....

       

      ניסיתי להתרחק, לברוח מהדימויים, מהסיפורים, מהתמונות, מהלקחים ועדיין....

       

      וככל שנסוגתי היא התקרבה אלי...

       

      לא רציתי לראות את התמונות - אבל שנה שלמה עסקתי בהפקה אוצרותית של תערוכה על משפט אייכמן.

      רציתי להתחמק מעיסוק בלקחים -  אבל התבקשתי להכין תכנית מולטימדיה לחינוך לסובלנות שהתבססה על עדויות ניצולים.

       

      לומר שהבנתי?

       

      עדיין לא...... 

        21/4/09 22:38:

      צטט: גלי גל 2009-04-21 18:25:30


      תודה יגאל

      זה יום קשה לכולנו

      היום הזה תיכף נגמר, אחרי זה יום הזכרון לחיילים ויאללה זיקוקים.

        21/4/09 22:29:


      יגאל 2, פוסט חשוב שחיבר אותי לנושא.

       

        21/4/09 22:29:

      באתי לקרוא ולהיות בשקט.הפעם.
        21/4/09 22:23:

      *
        21/4/09 22:21:
      משנה לשנה נעשה  יום  השואה קשה לי יותר.
        21/4/09 21:48:


      אתה צודק יש נחמה בידיעה. הנה הסיפור שלנו. משפחתי לא נולדה על אדמת אירופה.

      בסוף המאה ה-19 עלו ארצה מטורקיה גבול סוריה. אח של סבתי מנשה שמו יצא את הארץ

      לפאריז בתחילת שנות ה-30 הוא שמר על קשר מכתבים עד כניסת הנאצים לפאריז. מאז נעלמו

      עקבותיו. ביד ושם אין שום מידע. ובמהלך השנים נעשו כמו ניסיונות כולל בפאריז ו...כלום.

      ולסבתי היקרה בת ה-86 אין מנוחה.

        21/4/09 21:47:

      צטט: דסיקה 2009-04-21 17:20:11


      שבתי לקרוא את התגובות וגם*

      התגובות באמת שוות את המאמץ לחזור אליהן, בעצם נעשה כאן טקס אלטרנטיבי מקוון.

        21/4/09 21:41:
      מרגש. תודה.
        21/4/09 21:21:

      מצמרר.

      מוכרחים לזכור ולהזכיר- תמיד!!

        21/4/09 21:18:

      צטט: ronitben10 2009-04-21 17:13:10


       לזכור ולא לשכוח. יהי זכרם ברוך. תודה, רונית.

      ולא לשכוח גם להזכיר.


       

        21/4/09 21:16:

      צטט: הכוזרי-עמיחי עוזרי 2009-04-21 17:05:15

      חומר קשה הבאת כאן יגאל

      זכרונות צריך להנחיל לילדנו

      ולדורות הבאים

      החומר הקשה כאן - הוא סדנא למבוגרים. לקטנים נא לדלל בחלב ולהגיש בכמויות קטנות עם קוביית שוקולד.

        21/4/09 21:10:


      אין לי מילים...

      כמה שנגעת בלב של הרבה פה וכמה זה חשוב!

       

      אני זוכרת את אישתו השניה של סבא שלי - פולה

      אישה מדהימה, חזקה מהחיים. ברחה כנערה צעירה והצתרפה לפרטיזנים בלי לדעת לעולם מה עלה בגורל משפחתה,

      עלתה ארצה לבד והקימה משפחה ולאחר שהתאלמנה זכיתי בה כסבתה (שניה)

      אישה עם כל כך הרבה אהבה, שמחת חיים, ונתינה! נלחמה עד ליום מותה על החיוך שלה! 

      אז .... לזכרה אני כותבת כאן תגובה ומלאה בגעגועים....

       

        21/4/09 20:51:

      ועבורי שני השמות שאני נושאת. זה שאני מכונה בו ביום יום והשני הוא שמן של סבתותיי.

      שתיהן נספו במחנות.

        21/4/09 20:50:


      ככל שנוקפות השנים מתקרב הרגע בו העד האחרון יאלם. ואז?

      איזו נוכחות תהיה לזיכרון הזה כשלא יהיה בינינו אף לא אחד שראה את הזוועה

      האם יכול להיות שזה יהפוך לויכוח של מכחישים ורלטיביסטים מול אלה שמבקשים לשמר את הזיכרון

      כשאף לא אחד מהם היה נוכח שם?

       

        21/4/09 20:00:

      זכרונות...

      שלא נשכח. כי אסור לנו. לעולם.

      אחד, זכרון ילדות:

      אני, ילדת בי"ס. יצאנו לסיור אצל "איש הציפורים" מקריית שאול.

      ניצול שואה, שבין ביה"ס שלי לבין המקום בו הוא ישב, מרחק הליכה.

      קל"ב.

      ישבתי מרותקת. לסיפור, לעצב, לכאב.

      ביה"ס, כבר אמרתי, במרחק הליכה.

      הליכה, רצופת מחשבות. חודרות, קשות, עצובות מאד.

      מאז, שנה אחרי שנה, יום השואה מחלחל אצלי. מאד.

      מאד עמוק, מאד כואב, מאד רוצה להקשיב, לדעת.

      מודה לו, על היכולת לשתף.

      וזכרון נוסף, קצת בוגר יותר:

      אביו של בעלי לשעבר, ניצול שואה.

      אושוויץ. מספר מקועקע על זרועו.

      למרבה הצער, גם על זרועו של אחיו התאום.

      "ניצולי מנגלה".

      כל משפחתם, ההורים האחים, נרצחו.

      הם, ניצלו. קצת הזוי, אבל חייבים את חייהם לאותו אחד, שעשה בהם ניסויים.

      "בזכותו", ניצלו.

      שנים הוא שתק. לא דיבר. לא סיפר.

      לפני שנים מעטות, רואיין למקומון פתח תקוואי.

      שם, בפעם הראשונה, הוא ישב ובכה. בכה?? מרר בבכי.

      הרשה לעצמו, בפעם הראשונה, לחיות. את הכאב, כמובן.

      מאז הראיון המשותף, הספיקו שניהם ללכת לעולמם, עולם אכזרי פחות.

      לזכרם של יונתן ודב וייס, מתאומי מנגלה, ששרדו, ומשפחתם, שלא.

      תודה, יגאל,

      על הזכרונות שלך.

      הזכרונות האלו, שלך, שלי,

      הם הזכרונות של כולנו.

       

       

        21/4/09 19:55:

      צטט: lilac g 2009-04-21 16:49:02


      לדעת, לזכור, להנחיל הלאה ולבטח לא לאפשר לשואת עמנו (ולפרק האפל הזה של ההיסטוריה האנושית) להישכח.

      לא כאן (בבית) ולא שם (ברחבי העולם).

      לעד לדעת, להציג (בראש זקוף), לזכור ולהזכיר *

      לצערי שואות שונות ומשונות מתרחשות כל העת בעולם, פשוט אין קץ לרוע האנושי. (ולא בריא לעשות ספורט :-) 

        21/4/09 19:53:

      צטט: פרמינה דאסה 2009-04-21 16:22:45

      אני בת למשפחות מאוד וותיקות בארץ,כבר כמה דורות מכל צד.

      נכנסתי מתוך סקרנות לפני שנתיים לארכיון יד ושם ושם,להפתעתי הגדולה,מצאתי בין שמות הנספים,בני משפחה שלי.

      הנושא היה קרוב מאוד לליבי מאז ילדותי,אבל פתאום,לראות את השמות בארכיון.....מצמרר וחשוב לדעת.

      בעזרת ארכיון 'יד ושם' איתרה אימי המתוקה חלק מהנתונים של קורבנות המשפחה המצויינים בתחתית הפוסט, גם ארכיונים של ספרי טלפונים בברלין אליהם נשעתי במיוחד ומרשמי האוכלוסין שם - השלימו פרטים. יש נחמה בידיעה.

        21/4/09 19:40:


      כרגיל מלא משמעות ההנצחה האישית שלך ושל עוד חברים מהאתר.
      אני חושבת שאלה הם הסיפורים האמיתיים. הטקסים לא מעבירים

      את מה שיש כאן,עכשיו,בפוסט הזה.

      לזכור,לספר ולא לשכוח!

        21/4/09 19:38:

      צטט: ש ר י ת 2009-04-21 16:13:05

      תודה יגאל.

       

       לך, שרית.

      שלום לך חדשה כאן אך אנו מכירים שנים רבות. רק רציתי להגיד שמרגש ומעניין היה לקרא והצילום של הציור מרשים ביותר אהבתי הייה שלום.
        21/4/09 19:14:

      צטט: Daily Shower 2009-04-21 15:13:58


      רוב בני המשפחה (מצד אבי) נרצחו בשואה. כילדה, אף פעם לא העזתי לשאול את אבי, מחשש שהעלאת הזכרונות תכאיב לו. הוא, מיוזמתו, לא סיפר. התמונות הבודדות שנותרו, מוטמנות באלבום שנעול במעמקי ארון. מהילדות, היתה השואה, בעבורי, כמו חור שחור. ידעתי שנקראתי על שם סבתא שלי, שנרצחה באושוויץ, שסבי, דודותיי ודודיי (למעט אחד, שיבדל"א) נספו בשואה, אך רק לפני שנים אחדות שמעתי מקצת ממה שעבר על אבי ובני המשפחה. המעט שאני יודעת, רב מכפי שהדעת יכולה לסבול, משהלב יכול להכיל. יש דברים שאיני יכולה, אפילו, להעלות על הכתוב.

      הערצתי נתונה לכל הניצולים.

      מוחה של מכונת ההשמדה הנאצית ברא תופת, שאפילו השטן לא היה בורא. 

      יהי זכרם של כל הנספים ברוך!

       

       

       

      תמיד חוזרת נוכחותה של השתיקה. קמצוצי מידע, קומץ תמונות מוטמנות, המעט שמנדבים לנו - ממקם אותנו בכל זאת. 

        21/4/09 19:07:

      צטט: daaaag 2009-04-21 15:09:53

      נקרע ליבי לקרא את הפוסט שלך..

      ובכל זאת בצמא קראתי והקשבתי לסרטונים שהבאת.

       

      יהי זכרם ברוך

       יקירתי, במהלך מחר לבך יתאחה, זו רק צלקת ישנה שממאנת להגליד.

        21/4/09 19:02:
      אהבתי את הסנאפשוטס. מדהים איך זיכרון ילדות משליך אל עיצוב הדמות שלנו.
        21/4/09 18:58:

      תודה לך יגאל.

      נראה שאין כמעט בית שהשואה פסחה עליו בצורה

      זו או אחרת.

      רחל

        21/4/09 18:57:

      מוריסי התלונן פעם (בשיר יפה יפה) שהוא היורש של שום דבר מיוחד.

       ואני יכולה רק לקנא - אני ירשתי את הכאב הכל כך צורב הזה.

      אבל בן שבעים שנה ועדיין אין לו מזור.

       

        21/4/09 18:57:

      צטט: manta ray 2009-04-21 14:59:45

      תודה.

      הזכרונות האישיים הם תמיד המעניינים ביותר, ואתה מטיב לכתוב...

      זכרון אישי זה כמעט ההיפך מטקס ממלכתי, לא ? הכיטוב אישי.

        21/4/09 18:46:

      תודה יגאל יקר.

      לזכור ולא לשכוח.יום קשה, כל כך הרבה עצב.

        21/4/09 18:25:


      תודה יגאל

      זה יום קשה לכולנו

        21/4/09 18:19:

      צטט: דליה ♥ 2009-04-21 14:28:22

      לזכרם

      נזכור מאין הגענו ולאן אנו הולכים !

       

      היתה השואה

      קמה מדינת ישראל

      ואנו עדיין לא עם

      כמה חבל ! 

       למה ? אנחנו דווקא הכי עם: פתאום קם אדם בבוקר והרגיש כי הוא חם, והתחילה גרדת. 

        21/4/09 17:44:

      צטט: אפרת ש. 2009-04-21 14:00:40

      הסבים והסבתות שלי הגיעו לארץ לפני השואה

      אך כל משפחתם חוץ מאח ואחות ניספו.

      הם מעולם לא דיברו על כך.

      נוצרה פעם אחת הזדמנות, בעיקבות עבודה

      שהייתי צריכה להכין לבית הספר, לשבת ולדבר

      על חייהם לפני שהם עלו ארצה.

      קיבלתי עובדות מאוד יבשות. לא דובר על

      שאר המשפחה בכלל, אך ניתן לי לקרוא ספר שנכתב

      על העיירה בה הם חיו בפולין, שם הופיעה

      תמונה של כל המשפחה.

      למרות שהנושא לא עלה מעולם ולא קיבלתי

      עדות ממקור ראשון או שני, בשבילי הנושא

      הוא נושא מאוד רגיש ובמשך שנים היה לי 

      מאוד קשה ביום השואה. האמת שאני ממש

      לא צריכה את הטקסים האלו למרות שאני מבינה

      את הצורך בהם. אני זוכרת אותם ואת כל השאר

      תמיד. לצערי הדור ששרד הולך ונעלם מה שמדגיש

      את החשיבות של "לזכור ולעולם לא לשכוח!" ולהמשיך

      ולספר מדור לדור, לא רק בגללנו, אלא גם כדוגמא

      לשאר העולם למה שאף פעם אסור שיקרה שוב! 

       

      בכל שנה יש לי תחושה שיום השואה קשה לי יותר מבשנה הקודמת, אבל אולי זה כמו החמסינים - שכל שנה נראים כמעיקים ביותר אי פעם.

       

        21/4/09 17:20:

      שבתי לקרוא את התגובות וגם*
        21/4/09 17:13:

       לזכור ולא לשכוח. יהי זכרם ברוך. תודה, רונית.
        21/4/09 17:10:

      צטט: tsunami. 2009-04-21 13:30:23


      פוסט חשוב

      זכרונות הילדות שלך מרגישים לי כל כך מוכרים

      (הגובלן מעל הספה בבית סבתי היה "עקידת יצחק")

      הגובלן הזה, היה משונה, משום שהיה נ'וצרי' במראהו. נדמה לי שסבי וסבתי היו מודעים מאוד למשמעותו. פעם, באחת מהארוחות המשפחתיות אבי התלוצץ עם סבי ושאל אותנו הילדים: "נראה מי ידע מה מוזר בתמונה הזו". התשובה הייתה מספור הדברות שעל שני הלוחות שעמדו להיות מוטחים בסלע. הספרות הרומיות לא היו שייכות, ובודאי שלא היו קיימות אז, אם להתייחס לכרונוגרפיה התנ"כית ברצינות. מאחורי הסלע נראו עגל הזהב ודמות נוספת, כנראה אהרון, אם זיהיתי נכון את רקמתו. 

      חומר קשה הבאת כאן יגאל

      זכרונות צריך להנחיל לילדנו

      ולדורות הבאים

        21/4/09 16:49:


      לדעת, לזכור, להנחיל הלאה ולבטח לא לאפשר לשואת עמנו (ולפרק האפל הזה של ההיסטוריה האנושית) להישכח.

      לא כאן (בבית) ולא שם (ברחבי העולם).

      לעד לדעת, להציג (בראש זקוף), לזכור ולהזכיר *

        21/4/09 16:40:

      צטט: batia b 2009-04-21 13:08:18


      מצמרר.

      תודה, לך.

       תתכרבלי לך.

        21/4/09 16:34:

      צטט: שמעון מאיר 2009-04-21 13:07:16

      מבחינה ויזואלית הפוסט קשה לקריאה וחבל - וידאו גדול, פסים שחורים, קשה לדפדוף....

      יגאל, אחת ושתיים שפר. ותודה.

       רציתי שתחוש כמו בתוך כתונת פסים דקה ובלויה, עומד לצד פסי הרכבת, שתחוש בקור העז, אולי הצלחתי.

        21/4/09 16:22:

      אני בת למשפחות מאוד וותיקות בארץ,כבר כמה דורות מכל צד.

      נכנסתי מתוך סקרנות לפני שנתיים לארכיון יד ושם ושם,להפתעתי הגדולה,מצאתי בין שמות הנספים,בני משפחה שלי.

      הנושא היה קרוב מאוד לליבי מאז ילדותי,אבל פתאום,לראות את השמות בארכיון.....מצמרר וחשוב לדעת.

        21/4/09 16:13:

      תודה יגאל.

       

        21/4/09 16:12:

      צטט: michael-ballak 2009-04-21 12:34:58

      צילמתי הרבה ראיונות בהולנד לפרוייקט של סטיבן שפילברג להנציח את ספורי הניצולים. אני גאה שהיה לי יד בכך.

      ראיתי מספר ראיונות בפרוייקט, מתוך 50,000 העדויות שצולמו (!). זה אכן מקור לגאווה, אשריך שזכית. אם הפרוייקט לא היה מתבצע - סיפורים רבים לא היו מסופרים לעולם.

       

        21/4/09 15:46:

      צטט: מעופפת - דורדור 2009-04-21 12:34:51


      תודה יגאל !!

       תודה שעופפת עד אליי.

        21/4/09 15:31:

      צטט: copymichal 2009-04-21 12:33:57

      פעם לכל איש היה גם מספר.      עצוב.

       לי יש אחד איתי, תמיד.

        21/4/09 15:30:

      צטט: אוסטרליה 2009-04-21 12:08:35


      זה הלינק על סיפורו של אבא שלי בשואה

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=702002

       שמחתי לקרוא בשנית - מומלץ מאד ומרגש, תודה.

        21/4/09 15:17:

      צטט: irisi 2009-04-21 12:06:56

      פוסט מצויין.

      האנשים שחוו את השואה על בשרם הולכים ונעלמים, מה שנשאר לנו זה אנשים כמוך דור שני ליוצאי שואה שיכולים לחלוק עימנו את הזיכרונות, התמונות והסיפורים של משפחתם.

      אני לא מגיעה ממשפחה של יוצאי שואה ולמרות שאני מקפידה לקרוא, לצפות ולהתעדכן אני לא יכולה להבין באמת איך זה לחיות עם משפחה שיש לה כאלו זכרונות.

      יהי זכרם ברוך.

      איריס

      למען הדיוק, אני דור שלישי לשואה - אבל משמעות הקרבה אינה חשובה כלל. מרגש מאוד שגם מי שאין לו כל קרבה משפחתית לחור השחור ההוא, מכיר בחלק זה בזהותו, כמוך.

       

        21/4/09 15:16:

      צטט: Daily Shower 2009-04-21 15:13:58


      רוב בני המשפחה (מצד אבי) נרצחו בשואה. כילדה, אף פעם לא העזתי לשאול את אבי, מחשש שהעלאת הזכרונות תכאיב לו. הוא, מיוזמתו, לא סיפר. התמונות הבודדות שנותרו, מוטמנות באלבום שנעול במעמקי ארון. מהילדות, היתה השואה, בעבורי, כמו חור שחור. ידעתי שנקראתי על שם סבתא שלי, שנרצחה באושוויץ, שסבי, דודותיי ודודיי (למעט אחד, שיבדל"א) נספו בשואה, אך רק לפני שנים אחדות שמעתי מקצת ממה שעבר על אבי ובני המשפחה. המעט שאני יודעת, רב מכפי שהדעת יכולה לסבול, משהלב יכול להכיל. יש דברים שאיני יכולה, אפילו, להעלות על הכתוב.

      הערצתי נתונה לכל הניצולים.

      מוחה של מכונת ההשמדה הנאצית ברא תופת, שאפילו השטן לא היה בורא. 

      יהי זכרם של כל הנספים ברוך!

       

      "ברא", כמובן, לא "בראה".

       

        21/4/09 15:13:


      רוב בני המשפחה (מצד אבי) נרצחו בשואה. כילדה, אף פעם לא העזתי לשאול את אבי, מחשש שהעלאת הזכרונות תכאיב לו. הוא, מיוזמתו, לא סיפר. התמונות הבודדות שנותרו, מוטמנות באלבום שנעול במעמקי ארון. מהילדות, היתה השואה, בעבורי, כמו חור שחור. ידעתי שנקראתי על שם סבתא שלי, שנרצחה באושוויץ, שסבי, דודותיי ודודיי (למעט אחד, שיבדל"א) נספו בשואה, אך רק לפני שנים אחדות שמעתי מקצת ממה שעבר על אבי ובני המשפחה. המעט שאני יודעת, רב מכפי שהדעת יכולה לסבול, משהלב יכול להכיל. יש דברים שאיני יכולה, אפילו, להעלות על הכתוב.

      הערצתי נתונה לכל הניצולים.

      מוחה של מכונת ההשמדה הנאצית בראה תופת, שאפילו השטן לא היה בורא. 

      יהי זכרם של כל הנספים ברוך!

       

        21/4/09 15:09:

      נקרע ליבי לקרא את הפוסט שלך..

      ובכל זאת בצמא קראתי והקשבתי לסרטונים שהבאת.

       

      יהי זכרם ברוך

        21/4/09 14:59:

      תודה.

      הזכרונות האישיים הם תמיד המעניינים ביותר, ואתה מטיב לכתוב...

        21/4/09 14:44:

      צטט: עמית אחד 2009-04-21 12:01:35

       

      זכרונות ילדות.

      אני זוכר את מר פלוץ, אדם מבוגר ששמו האמיתי היה בכלל פלץ.

      גרמני לא יהודי שגר באותו רחוב שָלֵו בחיפה בו גדלתי.

      באחד הימים היתה לו כנראה סתימה בביוב.

      מצאנו אותו, אני ואחד החברים שלי, חופר לייד אחד מפתחי הניקוז ברחוב.

      כששאלנו לפשר מעשיו, התחיל לנזוף בנו על כך שהכנסנו לו חתול מת לביוב.

      כשהסברנו לו בהגיון של ילדים בני 10 שמעולם לא הכנסנו חתול, חי או מת, לאף פתח ביוב או ניקוז - התרגז עלינו ואמר:

      המנהיג אדולף היה צריך לגמור את העבודה אִתכם.

      חיפה, אמצע שנות השבעים.

      בחיפה היו המון דמויות שרוטות שואה, הן שזורות בזכרונות הילדות של כל מי שגדל בשנים ההן, מרבית הנשמות האבודות האלה כבר אינן שם עוד.

       

        21/4/09 14:41:

      צטט: אלי למה 2009-04-21 11:41:39

       

      מה התועלת בזיכרון?

      מדוע טורחים כולם לשמר אבל בן שבעים שנה? 

      מהי הסיבה ליצירת פרה קדושה?

       

       

      הסיבה ליצירת פרה קדושה היא בשר מיושן, מצ"ב מפת אירופה.

        21/4/09 14:28:

      לזכרם

      נזכור מאין הגענו ולאן אנו הולכים !

       

      היתה השואה

      קמה מדינת ישראל

      ואנו עדיין לא עם

      כמה חבל ! 

        21/4/09 14:22:

      צטט: jessielove 2009-04-21 11:30:06


      סבי (ביחד עם אחותו והוריו) וסבתי (ביחד עם אחותה ואחיה מתוך שבעה ילדים) שרה ושלמה שלמוני ז"ל הינם "ניצולים מוחלטים", בני העלייה החמישית (1934).

      ממשפחותיהם, משפחות בנק (לודז') ואופוצ'ינסקי (לינצ'יץ) לא נותר שריד.

      תודה על הפוסט המרגש.

      באיזשהו אופן, אותם "ניצולים מוחלטים" מסוגלים להעביר את הסיפור עם פחות עכבות, השתיקות שלהם פחות אטומות - כי גם בשתיקות יש היררכיות, הנה - זכרת והזכרת.
        21/4/09 14:12:

      צטט: יובז 2009-04-21 11:21:11

      יפה כתבת.

      לזכור ולא לשכוח.

      להתעמק

      ולקרוא

      וללמוד

      ולהזכיר

      ולהנחיל

      וללמד

      ולחנך

      ולנסוע

      ולראות בעיניים

       

       

      עשרת הסעיפים שציינת, צריכים היו להיות כתובים על לוחות הברית.

       

        21/4/09 14:01:

      צטט: ayalab 2009-04-21 11:20:00


      כל כך חשוב להעלות על הכתב את הזכרונות (ובאופן מצמרר גם התיעוד של הנאצים עוזר לנו במקצת)

      בסוף הרי זה כל מה שישאר...

       

      תודה!

       יש מי ששואלים "למה", ו"עבור מה ?" - יתכן שחשוב ששאלות אלה יישאלו, בכדי לא לענות עליהן כלל.

        21/4/09 14:00:

      הסבים והסבתות שלי הגיעו לארץ לפני השואה

      אך כל משפחתם חוץ מאח ואחות ניספו.

      הם מעולם לא דיברו על כך.

      נוצרה פעם אחת הזדמנות, בעיקבות עבודה

      שהייתי צריכה להכין לבית הספר, לשבת ולדבר

      על חייהם לפני שהם עלו ארצה.

      קיבלתי עובדות מאוד יבשות. לא דובר על

      שאר המשפחה בכלל, אך ניתן לי לקרוא ספר שנכתב

      על העיירה בה הם חיו בפולין, שם הופיעה

      תמונה של כל המשפחה.

      למרות שהנושא לא עלה מעולם ולא קיבלתי

      עדות ממקור ראשון או שני, בשבילי הנושא

      הוא נושא מאוד רגיש ובמשך שנים היה לי 

      מאוד קשה ביום השואה. האמת שאני ממש

      לא צריכה את הטקסים האלו למרות שאני מבינה

      את הצורך בהם. אני זוכרת אותם ואת כל השאר

      תמיד. לצערי הדור ששרד הולך ונעלם מה שמדגיש

      את החשיבות של "לזכור ולעולם לא לשכוח!" ולהמשיך

      ולספר מדור לדור, לא רק בגללנו, אלא גם כדוגמא

      לשאר העולם למה שאף פעם אסור שיקרה שוב! 

       

        21/4/09 13:39:

      צטט: יגאל פישר 2009-04-21 11:15:16


      לפני כמה שנים סבתא שלי נתנה לי שעון במתנה. הוא נקנה עבור אחיה רודל שלא ענד אותו אפילו יום אחד למחרת הנאצים חוקקו חוק שליהודים אסור לענוד תכשיטים. אחר כך הוא נרצח עם הוריה ואחיה השני.

      היא לא העיזה לתת לאבא שלי את השעון, היא לא סמכה עליו.

      עלי היא סמכה. יקר לליבי השעון הזה, אני עונד אותו רק באירועים חגיגיים במיוחד וביום השואה!

      השעון המופלא הזה - כלא בתוכו את הזמן המשפחתי. סבתא שלך ידעה עבור מי לנצור את הקפסולה הזו, שלא יכלו לה חוקים אכזריים ומשפילים ומהפכי הזמן. לא פלא שבחרה בך, לא פלא שזו גאוותך. תודה שחלקת את הסיפור הזה.

       

        21/4/09 13:30:


      פוסט חשוב

      זכרונות הילדות שלך מרגישים לי כל כך מוכרים

      (הגובלן מעל הספה בבית סבתי היה "עקידת יצחק")

        21/4/09 13:16:

      צטט: הדרומצ'יק 2009-04-21 11:05:11

       

      משה הדרומי {מנדלמן}
      נולד בלודז

      גדל באושוויץ

      נפטר בראשון

      אף פעם לא במנוחה הנכונה בינתיים כאן.

         זכרונות מטריפים,

       נדמה לי שלא סיימת לכתוב, אך יש דברים שחזקים גם ללא סיומת.

       

        21/4/09 13:14:

      צטט: אלי למה 2009-04-21 11:41:39

       

      מה התועלת בזיכרון?

      מדוע טורחים כולם לשמר אבל בן שבעים שנה? 

      מהי הסיבה ליצירת פרה קדושה?

       

      אולי גם בכדי שלא יהיו עוד רבים כמוך, שלא מבינים את משמעות הזכרון הקולקטיבי

       

       

        21/4/09 13:11:

      צטט: פ. השקד 2009-04-21 11:04:19

      תודה שהזמנת אותי.

       

      חשבתי שלא אקרא, שלא ארצה לקרוא. חשבתי שאני כבר יודעת איך לתחזק את עצמי, והשנה אני מפורקת. מפוררת. אני עושה עם הבת שלי עבודת שורשים ואני עמוק בתוך הזכרונות של אמא שלי. פולין. רובנה. הם לא סבלו ישירות. הם רק ברחו עם תינוק בן שנה רגע לפני שהבית שלהם פוצץ. בני משפחה אחרים שלהם שלא היו היסטריים מספיק, נכחדו. באיבחה חדה אחת.

       

      ועכשיו אני יושבת במוזיאון יפהפה, מסתכלת מסביב. הים קרוב אליי והוא כל כך שוקט. והטבע אדיש כאילו לא קרתה האימה הזאת רק לפני 60 שנה.

       

      ואני לא מאמינה שדבר כזה היה אפשרי בכלל. ועכשיו צפירה, ואני לא מסוגלת לעבוד...

       

      ואני חושבת עלייך, על קרובייך עם השמות הרכים האלו. על תחנות רכבת, על רכבות שבזכרון הקולקטיבי שלנו כבר צרובות לנצח

      כ-מוות.

      ואני חושבת על השפה הזאת גרמנית שהיתה שפת האם של אבא שלי, ששמעתי אותה בילדות, ובעיני היא לא השפה של "ראוס"

      "שנל " וכל יתר המילים הופכות הקרביים האלו.  וה רובדים האלו של השפה הגרמנית בלתי אפשריים כמעט לנשיאה. שפה של בית... שפה של מוות....

       

      אני זוכרת איך הימם אותי המספר על ידה של אישה מבוגרת שלמדה איתי באוניברסיטה. והיא היתה עם סוודר קשמיר רך וחשבתי על הכאב ועל ההשפלה ועל החשיפה הנוראה שהאישה הזאת בוודאי עברה ועכשיו, שקט....ונקיון ושליטה במצב. והיא עטופה בקשמיר היקר, שכאילו, רק למראית עין מסתיר את הזוועה.

       

      איך אפשר להרוג ילד קטן, איך אפשר לגעת בגופו השברירי בנפשו הרכה?

       

       

      לא לקרוא, לא לדעת. עטיפת קשמיר להסתרת הזוועה - גלויה לעינייך החדות. גם אני רוצה להמנע, אך מוצא עצמי ממשיך, אנחנו רק פרטים בשרשרת חוליות ארוכה, חייבים להעביר הלאה. בזכות אלא ששרדו עבורינו, ואלה שנשרוד עבורם.

       

        21/4/09 13:08:


      מצמרר.

      תודה, לך.

        21/4/09 13:07:

      מבחינה ויזואלית הפוסט קשה לקריאה וחבל - וידאו גדול, פסים שחורים, קשה לדפדוף....

      יגאל, אחת ושתיים שפר. ותודה.

        21/4/09 12:56:

      צטט: אלי למה 2009-04-21 11:41:39

       

      מה התועלת בזיכרון?

      מדוע טורחים כולם לשמר אבל בן שבעים שנה? 

      מהי הסיבה ליצירת פרה קדושה?

       

       

      מקומך במקום אחר!

        21/4/09 12:49:

      צטט: אלי למה 2009-04-21 11:41:39

       

      מה התועלת בזיכרון?

      מדוע טורחים כולם לשמר אבל בן שבעים שנה? 

      מהי הסיבה ליצירת פרה קדושה?

       

      (שברתי שתיקה) 

       "וגם ימי עניי ונדודי גלותי לא מחו מלבי זכרונות ילדותי"

      ידידי,

      כינוייך מעיד על שאלתך...

      הזיכרון כפשוטו גורם לך לא לשכוח לשמר..

      בהיות זיכרונו של האדם ה"זקן" נחלש

      האדם ה"צעיר" מעשיר את שלו כל עוד איתנותו זורמת בקירבו,

      זו ההיתיחסות ברובד הפיזי,

      שכן גדילות נפשו של אדם אינה תלויה בזמן עצמו אלה בשימוש שנעשה עם זמן זה- חיים.

      אין כל רע בריחשיי צער ויגון..

      גם אם הם לא נובעים מקירבה אישית, רגשות מזכירים לנו את היותינו.

      70 השנים במונחים יחסיים של זמן מקום ותוצאה הן כלל לא 70 שנים...

      במובן השיטחי ביותר- שבוע אבלות ניתן להספדו של אדם אחד, אדם אחד משמע עולם ומלואו

      70 שנים יכולים להיות תוחלת חיים של אדם אחד, נוריד את המשקפיים הוורודות... בטוח שניים.

      את ה"פרה הקדושה" לא שוחטים.

      קדושת חיי אדם היא ה"קל וחומר" של האנושיות.

      לצערי אף האנוש איבד מצלמו...

      לא תרצח, לא תשמיד,לא תכלה זוהי ה"תורה שבעל פה" של כל בני החיים.

      ועל כך בהחלט ניתן לומר: "תעבירו הלאה".

       

       

       

        21/4/09 12:45:

      צטט: בשמת.ב. 2009-04-21 10:53:57

      תודה על השיתוף,מצמרר..חשוב כ"כ להעביר זאת הלאה ובהחלט אפשר לעשות זאת "לייט" בעיקר אם ילד קטן,אך יש כבר גיל שלמרות הכול אפשר יותר לשתף ולספר,כי אחרי זה כולם הולכים לעולמם ועם מה אנחנו נשארים?
      יהי זיכרם ברוך.

      אנחנו נשאר עם הזכרונות המתועדים בארכיון האנושי שאנחנו יוצרים כאן כל רגע, עם עשרות-מיליוני מסמכים סרוקים, עם תיעוד הסיפורים המצולמים של הניצולים, עם סרטים כמו 'רשימת שינדלר', עם הסרט על פרשת קסטנר, עם 'החיים היפים' ואלפים אחרים, עם מיליון סנאפשוטס שצילמנו ואנחנו שולפים לצפיית אחרים, לפעמים.

       

        21/4/09 12:34:

      צילמתי הרבה ראיונות בהולנד לפרוייקט של סטיבן שפילברג להנציח את ספורי הניצולים. אני גאה שהיה לי יד בכך.

        21/4/09 12:34:

      תודה יגאל !!
        21/4/09 12:33:
      פעם לכל איש היה גם מספר.      עצוב.
        21/4/09 12:31:

      צטט: יש ! 2009-04-21 10:47:17


      זוכרת ולא שוכחת,

      משפחה שלמה מצד אבי נספתה בשואה,

      סבי וסבתי הם הניצולים היחידים שבזכותם אני קיימת !

      שנים לא סיפרו על מה שעברו שם...

      עד שיום אחד סבתי סיפרה ממש קצת לפני מותה...

      כואב בלתי נשכח ובלתי נתפס !!!

      יגאל - אתה מלאך אנושי שראוי להערצה על כתיבה שנונה ואיכותית !

      תודה, מעיין

       את המעט שסיפרה, אפילו כמה שורות - ראוי שתספרי הלאה, אם תוכלי. התודה לך, מעיין.

        21/4/09 12:29:

      צטט: דליה מ. 2009-04-21 10:43:12

      לזכור ולא לשכוח. קשה לעכל

      היום אחי הדליק משואה בהיותו

      ילד ניצול מהשואה יחד עם אמי ז"ל

      אחותי ועוד אח.

      תודה לך על השיתוף.

       

      הסיפור המתומצת שלך שווה פוסט מיוחד. 

        21/4/09 12:08:


      זה הלינק על סיפורו של אבא שלי בשואה

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=702002

        21/4/09 12:06:

      פוסט מצויין.

      האנשים שחוו את השואה על בשרם הולכים ונעלמים, מה שנשאר לנו זה אנשים כמוך דור שני ליוצאי שואה שיכולים לחלוק עימנו את הזיכרונות, התמונות והסיפורים של משפחתם.

      אני לא מגיעה ממשפחה של יוצאי שואה ולמרות שאני מקפידה לקרוא, לצפות ולהתעדכן אני לא יכולה להבין באמת איך זה לחיות עם משפחה שיש לה כאלו זכרונות.

      יהי זכרם ברוך.

      איריס

        21/4/09 12:01:

      זכרונות ילדות.

      אני זוכר את מר פלוץ, אדם מבוגר ששמו האמיתי היה בכלל פלץ.

      גרמני לא יהודי שגר באותו רחוב שָלֵו בחיפה בו גדלתי.

      באחד הימים היתה לו כנראה סתימה בביוב.

      מצאנו אותו, אני ואחד החברים שלי, חופר לייד אחד מפתחי הניקוז ברחוב.

      כששאלנו לפשר מעשיו, התחיל לנזוף בנו על כך שהכנסנו לו חתול מת לביוב.

      כשהסברנו לו בהגיון של ילדים בני 10 שמעולם לא הכנסנו חתול, חי או מת, לאף פתח ביוב או ניקוז - התרגז עלינו ואמר:

      המנהיג אדולף היה צריך לגמור את העבודה אִתכם.

      חיפה, אמצע שנות השבעים.

        21/4/09 11:53:

      צטט: אלי למה 2009-04-21 11:41:39

       

      מה התועלת בזיכרון?

      מדוע טורחים כולם לשמר אבל בן שבעים שנה? 

      מהי הסיבה ליצירת פרה קדושה?

       

       

       


      אולי כדי שתדע מה עבר על העם שלך?

      אולי כדי שלא יקרה שוב?

      יש המון משפחות בארץ - דור ראשון, שני, ושלישי גם רביעי - שחיים עם זה..

        21/4/09 11:43:

      צטט: @zooeretz@ 2009-04-21 10:37:24

      קיבלת כוכב, למרות שזה נראה לי קצת אבסורד להמליץ על קטע שגורם לבטן להתהפך.

       היום - אנחנו מצווים להפוך את הבטן, צריך רק לבחור את הטריגר. 

        21/4/09 11:41:

       

      מה התועלת בזיכרון?

      מדוע טורחים כולם לשמר אבל בן שבעים שנה? 

      מהי הסיבה ליצירת פרה קדושה?

       

        21/4/09 11:38:

      צטט: איירבוס-max 2009-04-21 10:33:57

      גם אני נגד הטקסים הפומפוזיים ונגד המסעות המוכוונים מראש של בני נוער למחנות השמדה.

      שם (וגם כאן) נאמר המשפט המטופש:

      "לו היתה אז מדינת ישראל - לא היתה מתרחשת השואה."

      האמת, לדעתי, היא שמדינת ישראל קמה בגלל השואה.

       

      עדיין לא נסעתי לטיול שורשים ומחנות בפולין.

      עוד אעשה זאת, אך במתכונת הספציפית שלי:

      לבד, לא בקבוצה מאורגנת, ללא השתתפות בשום טקס

      (בוודאי לא כזה שמתפללים בו את "אל מלא רחמים" - האבסורד הגדול),

      לא רוצה מטסי F-16 בשמיים ופמפום לאומנות.

      לא רוצה התנכרות לשואות אחרות בעוד אנחנו תובעים ללא הרף להכיר בשואתנו.

      רוצה לחוות מעט מן הרוע האנושי האולטימטיבי,

      לזכור שם את אחינו היהודים יחד עם הצוענים, הרוסים, הפולנים

      ובני כל הלאומים שטבחו הנאצים, כמו גם את חולי הנפש וההומוסקסואלים.

      רוצה לשכב שם על ספסל בצריף, לבכות את עצמי לדעת - הן על בני משפחתי

      והן על האנושות כולה, שמתוכה צמח הרוע ושבפינות שונות שלה הוא

      עלול להופיע שוב (וכבר הופיע - יש דוגמאות למכביר).

      הטקס האישי, בדרך הנראית לך - ללא כל הגופים הזרים שמנסיםלנכס את השואה לעצמם - הוא החשוב מכל ואיש לא יכול לקחת זאת ממך.

        21/4/09 11:30:


      סבי (ביחד עם אחותו והוריו) וסבתי (ביחד עם אחותה ואחיה מתוך שבעה ילדים) שרה ושלמה שלמוני ז"ל הינם "ניצולים מוחלטים", בני העלייה החמישית (1934).

      ממשפחותיהם, משפחות בנק (לודז') ואופוצ'ינסקי (לינצ'יץ) לא נותר שריד.

      תודה על הפוסט המרגש.

        21/4/09 11:28:

      צטט: אוסטרליה 2009-04-21 10:27:02


      טוב שנינו יודעים כמה נושא השואה רגיש

      בגלל היותנו דור שני לשואה

      כתבתי פוסט בעבר על אבי שעבר את השואה

      אני חושבת שלציין את שמות המשפחה

      זה דבר חשוב ביותר לזכור ולא לשכוח

      השם השני שלי הוא חיה על שם סבתי שנרצחה

      באושוויץ ורוב משפחתי משני הצדדים נמחקו

      יהיה זכרון ברוך לעולם ועד

       מוזמנת לצרף לינק... תודה, יעל.

        21/4/09 11:21:

      יפה כתבת.

      לזכור ולא לשכוח.

      להתעמק

      ולקרוא

      וללמוד

      ולהזכיר

      ולהנחיל

      וללמד

      ולחנך

      ולנסוע

      ולראות בעיניים

        21/4/09 11:20:


      כל כך חשוב להלות על הכתב את הזכרונות (ובאופן מצמרר גם התיעוד של הנאצים עוזר לנו במקצת)

      בסוף הרי זה כל מה שישאר...

       

      תודה!

        21/4/09 11:18:

      צטט: מלכת האמבטיה 2009-04-21 10:25:20

       

      יהי זכרם ברוך.

      יגאל, הפוסט הוא גלולה כואבת ומבורכת גם יחד.

      אני לא יודעת מה עוד לכתוב, מלבד תודה שהזמנת אותי לקרוא אותך היום.

       

       מוזמנת לצפות בסרט, יש בו הפתעות שיכולות לעלות רק מניירת.

        21/4/09 11:15:

      לפני כמה שנים סבתא שלי נתנה לי שעון במתנה. הוא נקנה עבור אחיה רודל שלא ענד אותו אפילו יום אחד למחרת הנאצים חוקקו חוק שליהודים אסור לענוד תכשיטים. אחר כך הוא נרצח עם הוריה ואחיה השני.

      היא לא העיזה לתת לאבא שלי את השעון, היא לא סמכה עליו.

      עלי היא סמכה. יקר לליבי השעון הזה, אני עונד אותו רק באירועים חגיגיים במיוחד וביום השואה!

        21/4/09 11:05:

      משה הדרומי {מנדלמן}
      נולד בלודז

      גדל באושוויץ

      נפטר בראשון

      אף פעם לא במנוחה הנכונה בינתיים כאן.

         זכרונות מטריפים,

        21/4/09 11:04:

      תודה שהזמנת אותי.

       

      חשבתי שלא אקרא, שלא ארצה לקרוא. חשבתי שאני כבר יודעת איך לתחזק את עצמי, והשנה אני מפורקת. מפוררת. אני עושה עם הבת שלי עבודת שורשים ואני עמוק בתוך הזכרונות של אמא שלי. פולין. רובנה. הם לא סבלו ישירות. הם רק ברחו עם תינוק בן שנה רגע לפני שהבית שלהם פוצץ. בני משפחה אחרים שלהם שלא היו היסטריים מספיק, נכחדו. באיבחה חדה אחת.

       

      ועכשיו אני יושבת במוזיאון יפהפה, מסתכלת מסביב. הים קרוב אליי והוא כל כך שוקט. והטבע אדיש כאילו לא קרתה האימה הזאת רק לפני 60 שנה.

       

      ואני לא מאמינה שדבר כזה היה אפשרי בכלל. ועכשיו צפירה, ואני לא מסוגלת לעבוד...

       

      ואני חושבת עלייך, על קרובייך עם השמות הרכים האלו. על תחנות רכבת, על רכבות שבזכרון הקולקטיבי שלנו כבר צרובות לנצח

      כ-מוות.

      ואני חושבת על השפה הזאת גרמנית שהיתה שפת האם של אבא שלי, ששמעתי אותה בילדות, ובעיני היא לא השפה של "ראוס"

      "שנל " וכל יתר המילים הופכות הקרביים האלו.  וה רובדים האלו של השפה הגרמנית בלתי אפשריים כמעט לנשיאה. שפה של בית... שפה של מוות....

       

      אני זוכרת איך הימם אותי המספר על ידה של אישה מבוגרת שלמדה איתי באוניברסיטה. והיא היתה עם סוודר קשמיר רך וחשבתי על הכאב ועל ההשפלה ועל החשיפה הנוראה שהאישה הזאת בוודאי עברה ועכשיו, שקט....ונקיון ושליטה במצב. והיא עטופה בקשמיר היקר, שכאילו, רק למראית עין מסתיר את הזוועה.

       

      איך אפשר להרוג ילד קטן, איך אפשר לגעת בגופו השברירי בנפשו הרכה?

       

       

        21/4/09 11:04:

      צטט: אינדיאנית בהפרעה 2009-04-21 10:22:24

      תודה על הדברים שהבאת כאן....

      יהי זכרם ברוך.

       טוב שהצפירה מאחורינו, טוב שבאת.

        21/4/09 10:58:

      צטט: דסיקה 2009-04-21 10:21:51


      קשה לי מאוד עם יום השואה.

      מיום שנולדתי עד שהורי נפטרו כל יום היה תזכורת לשואה.

      היום כדור שני לשואה אני יתומה מכל קרוב משפחה מצד הורי.

      לא נשאר זכר, רק זכרון.

      אגב קו 37 נושא לזכרון קשה , הייתי שם (גרתי ברח' קלר) .                                                                                       בפיגוע נהרגו 17 אנשים, ובהם אב ובנו, תשעה קטינים ושני חיילי צה"ל.

      יהיה זכרם וזכר הנספים בשואה ברוך.

       הזכרון הוא ההשרדות, אבל יש להפריד בין השתייכות הקורבנות לאירועים שונים, גם אם קו 37 בחיפה מאחד אותם לרגע. 

        21/4/09 10:53:
      תודה על השיתוף,מצמרר..חשוב כ"כ להעביר זאת הלאה ובהחלט אפשר לעשות זאת "לייט" בעיקר אם ילד קטן,אך יש כבר גיל שלמרות הכול אפשר יותר לשתף ולספר,כי אחרי זה כולם הולכים לעולמם ועם מה אנחנו נשארים?
      יהי זיכרם ברוך.
        21/4/09 10:47:


      זוכרת ולא שוכחת,

      משפחה שלמה מצד אבי נספתה בשואה,

      סבי וסבתי הם הניצולים היחידים שבזכותם אני קיימת !

      שנים לא סיפרו על מה שעברו שם...

      עד שיום אחד סבתי סיפרה ממש קצת לפני מותה...

      כואב בלתי נשכח ובלתי נתפס !!!

      יגאל - אתה מלאך אנושי שראוי להערצה על כתיבה שנונה ואיכותית !

      תודה, מעיין

        21/4/09 10:47:

      צטט: taltalbo 2009-04-21 10:21:21


      "גם אם טוב לך על הלב, זכור את השואה"

      יעקב ויינברגר השישה  (תושב נהריה בן 90)

      הפוסט שלך על האיש מצמרר וחשוב, תודה.

        21/4/09 10:43:

      לזכור ולא לשכוח. קשה לעכל

      היום אחי הדליק משואה בהיותו

      ילד ניצול מהשואה יחד עם אמי ז"ל

      אחותי ועוד אח.

      תודה לך על השיתוף.

       

        21/4/09 10:37:

      צטט: פוקסי 2009-04-21 09:38:18

      יהי זכרם ברוך

       אחריותינו היא - שכך יהיה.

        21/4/09 10:37:

      קיבלת כוכב, למרות שזה נראה לי קצת אבסורד להמליץ על קטע שגורם לבטן להתהפך.

        21/4/09 10:33:

      גם אני נגד הטקסים הפומפוזיים ונגד המסעות המוכוונים מראש של בני נוער למחנות השמדה.

      שם (וגם כאן) נאמר המשפט המטופש:

      "לו היתה אז מדינת ישראל - לא היתה מתרחשת השואה."

      האמת, לדעתי, היא שמדינת ישראל קמה בגלל השואה.

       

      עדיין לא נסעתי לטיול שורשים ומחנות בפולין.

      עוד אעשה זאת, אך במתכונת הספציפית שלי:

      לבד, לא בקבוצה מאורגנת, ללא השתתפות בשום טקס

      (בוודאי לא כזה שמתפללים בו את "אל מלא רחמים" - האבסורד הגדול),

      לא רוצה מטסי F-16 בשמיים ופמפום לאומנות.

      לא רוצה התנכרות לשואות אחרות בעוד אנחנו תובעים ללא הרף להכיר בשואתנו.

      רוצה לחוות מעט מן הרוע האנושי האולטימטיבי,

      לזכור שם את אחינו היהודים יחד עם הצוענים, הרוסים, הפולנים

      ובני כל הלאומים שטבחו הנאצים, כמו גם את חולי הנפש וההומוסקסואלים.

      רוצה לשכב שם על ספסל בצריף, לבכות את עצמי לדעת - הן על בני משפחתי

      והן על האנושות כולה, שמתוכה צמח הרוע ושבפינות שונות שלה הוא

      עלול להופיע שוב (וכבר הופיע - יש דוגמאות למכביר).

        21/4/09 10:27:


      טוב שנינו יודעים כמה נושא השואה רגיש

      בגלל היותנו דור שני לשואה

      כתבתי פוסט בעבר ל אבי שעבר את השואה

      אני חושבת שלציין את שמות המשפחה

      זה דבר חשוב ביותר לזכור ולא לשכוח

      השם השני שלי הוא חיה על שם סבתי שנרצחה

      באושוויץ ורוב משפחתי משני הצדדים נמחקו

      יהיה זכרון ברוך לעולם ועד

        21/4/09 10:26:

      צטט: שפי בוכניק 2009-04-21 09:21:16

      חצי דור אחריך ולי כבר אין את הזכרונות האלו

      גם לנו סיפרו רק בלייט

      חיכו שנגדל

      סבא שיתף רק את ה"גדולים"

      אנחנו למדנו מהשמועות

      מסתבר שבמשפחה אתה תמיד נשאר הקטן גם כשאתה כבר גדול

      אולי כי זה היה החלום שלו

      שאנחנו לא נדע, לא נחשוש

      לא "נתלכלך" באסונות והפחדים המתחבאים בעבר שלו

       

       לאפשרויות התיעוד נוסף האינטרנט, כל אחד מוסיף את המעט שהוא זוכר, להנציח.

        21/4/09 10:25:

       

      יהי זכרם ברוך.

      יגאל, הפוסט הוא גלולה כואבת ומבורכת גם יחד.

      אני לא יודעת מה עוד לכתוב, מלבד תודה שהזמנת אותי לקרוא אותך היום.

       

      תודה על הדברים שהבאת כאן....

      יהי זכרם ברוך.

        21/4/09 10:21:


      קשה לי מאוד עם יום השואה.

      מיום שנולדתי עד שהורי נפטרו כל יום היה תזכורת לשואה.

      היום כדור שני לשואה אני יתומה מכל קרוב משפחה מצד הורי.

      לא נשאר זכר, רק זכרון.

      אגב קו 37 נושא לזכרון קשה , הייתי שם (גרתי ברח' קלר) .                                                                                       בפיגוע נהרגו 17 אנשים, ובהם אב ובנו, תשעה קטינים ושני חיילי צה"ל.

      יהיה זכרם וזכר הנספים בשואה ברוך.

        21/4/09 10:21:


      "גם אם טוב לך על הלב, זכור את השואה"

      יעקב ויינברגר השישה  (תושב נהריה בן 90)

        21/4/09 10:09:

      צטט: יהודית ש 2009-04-21 09:15:29

      תודה.

      תודה על תגובתך בפרטי, שהביאה את מחשבותייך על השתיקה. 

        21/4/09 09:51:

      צטט: charlotte 2009-04-21 09:13:43

      קשה לי עם יום השואה כאשר הוא נכפה. למרות

      שחייבים יום ממלכתי. אבל יש לי כמה ימי השואה

      במהלך השנה. ימים רגשיים בעקבות סרט, ספר או

      סתם מחשבה. אין במשפחתי סיפורי שואה, אבל ילדיי

      הם ניני ניצול אושביץ, שביתו חייתה בטראומה של

      דור שני, הבן שלה ( אבא שלהם) תמיד מאוד היה

      עסוק בשואה, ואני מניחה שזו שרשרת שקשה

      להתנתק ממנה. זה לא משהו מוצהר, אבל אין לי

      ספק שזה חלק מהירושה, שזור בגנים ויקח עוד

      הרבה זמן עד שהשפעות השואה יכחדו. באשר

      למרכישי שואה, לא יעזור כל מסמך, הרי זה רק

      טרמפ לאנטישמיות, לא ממש צורך לחקר ההיסטוריה.

      השאלה היא האם להתעלם מהם כי זה לתת להם

      במה וחשיבות, או להלחם בהם. לא יודעת...

       התיעוד המסיבי של הגרמנים את מעשיהם עצמם - באמת בלתי ניתן להכחשה מדעית. עוד עשר דקות הצפירה.

        21/4/09 09:38:
      יהי זכרם ברוך
        21/4/09 09:27:

      צטט: hadrons, many many 2009-04-21 09:12:30

      צריכה לנשום שפוסט עם ערכים אלו מגיעים ממך.

       

       מתוך ניסיון להשיב במקומות שיש לכאורה "שאלות" –

       

      היריעה כל כך גדולה מלהכיל,

      אני לא חושבת שהזמן יכול להכיל את כל הדמעות, המילים,

      הזכרונות והצלקות. עובדה, גם לא בדור השני.

       

       בעצם התלבטתי – האם יש בכלל צורך לענות – והתשובה היא שלמעשה – אין צורך מהותי-תוכני, רק יש צורך רגשי מצד הכאב.

       

      מה זה אומר עלינו?

      מה באמת חובה עלינו לעשות ולא רק בגדר הזכרון?

       

      האם בידינו לשנות או שהכל כבר קבוע מראש?

       

      אין לי תשובות, ואין פתרונים.

      וכבר נכתב: "וידום אהרון" - ורק על השתיקה קיבל שכר.

       

       אינני יכולה לבוא חלילה בטענות בביקורת או בהערות לכאב של מישהו אחר ואי אפשר לעמוד ממש במקומו, אך דומני שמבחינתך תהיה זו טעות להמשיך ולהעמיק ו"לחפור" ברוב האמור לעיל – תנועה זו יכולה רק להחריף רגשות ולצרוב יותר, ובעיקר לחסום את היכולת לפרוח ולהתעלות, תנועה זו מגבירה את השקיעה מטה אלי קבר ומקשה מאד על החופשיות והשחרור מעלה.

      זה נכון באופן כללי ובמיוחד למי שניחנה ברגשות עשירים כמוך.

       

      אכן קשה הדבר, קל לכתוב, וקשה לך לפעול, אך זוהי באמת הדרך הטובה והמיטיבה ביותר.

      ובאם כן – ממילא גם לא יהי' הצורך בשום מילה נוספת .

       

      חיבוק עוטף.

       אין שאלות.

        21/4/09 09:21:

      חצי דור אחריך ולי כבר אין את הזכרונות האלו

      גם לנו סיפרו רק בלייט

      חיכו שנגדל

      סבא שיתף רק את ה"גדולים"

      אנחנו למדנו מהשמועות

      מסתבר שבמשפחה אתה תמיד נשאר הקטן גם כשאתה כבר גדול

      אולי כי זה היה החלום שלו

      שאנחנו לא נדע, לא נחשוש

      לא "נתלכלך" באסונות והפחדים המתחבאים בעבר שלו

       

        21/4/09 09:15:

      תודה.

        21/4/09 09:13:

      קשה לי עם יום השואה כאשר הוא נכפה. למרות

      שחייבים יום ממלכתי. אבל יש לי כמה ימי השואה

      במהלך השנה. ימים רגשיים בעקבות סרט, ספר או

      סתם מחשבה. אין במשפחתי סיפורי שואה, אבל ילדיי

      הם ניני ניצול אושביץ, שביתו חייתה בטראומה של

      דור שני, הבן שלה ( אבא שלהם) תמיד מאוד היה

      עסוק בשואה, ואני מניחה שזו שרשרת שקשה

      להתנתק ממנה. זה לא משהו מוצהר, אבל אין לי

      ספק שזה חלק מהירושה, שזור בגנים ויקח עוד

      הרבה זמן עד שהשפעות השואה יכחדו. באשר

      למרכישי שואה, לא יעזור כל מסמך, הרי זה רק

      טרמפ לאנטישמיות, לא ממש צורך לחקר ההיסטוריה.

      השאלה היא האם להתעלם מהם כי זה לתת להם

      במה וחשיבות, או להלחם בהם. לא יודעת...

        21/4/09 09:12:

      צריכה לנשום שפוסט עם ערכים אלו מגיעים ממך.

       

       מתוך ניסיון להשיב במקומות שיש לכאורה "שאלות" –

       

      היריעה כל כך גדולה מלהכיל,

      אני לא חושבת שהזמן יכול להכיל את כל הדמעות, המילים,

      הזכרונות והצלקות. עובדה, גם לא בדור השני.

       

       בעצם התלבטתי – האם יש בכלל צורך לענות – והתשובה היא שלמעשה – אין צורך מהותי-תוכני, רק יש צורך רגשי מצד הכאב.

       

      מה זה אומר עלינו?

      מה באמת חובה עלינו לעשות ולא רק בגדר הזכרון?

       

      האם בידינו לשנות או שהכל כבר קבוע מראש?

       

      אין לי תשובות, ואין פתרונים.

      וכבר נכתב: "וידום אהרון" - ורק על השתיקה קיבל שכר.

       

       אינני יכולה לבוא חלילה בטענות בביקורת או בהערות לכאב של מישהו אחר ואי אפשר לעמוד ממש במקומו, אך דומני שמבחינתך תהיה זו טעות להמשיך ולהעמיק ו"לחפור" ברוב האמור לעיל – תנועה זו יכולה רק להחריף רגשות ולצרוב יותר, ובעיקר לחסום את היכולת לפרוח ולהתעלות, תנועה זו מגבירה את השקיעה מטה אלי קבר ומקשה מאד על החופשיות והשחרור מעלה.

      זה נכון באופן כללי ובמיוחד למי שניחנה ברגשות עשירים כמוך.

       

      אכן קשה הדבר, קל לכתוב, וקשה לך לפעול, אך זוהי באמת הדרך הטובה והמיטיבה ביותר.

      ובאם כן – ממילא גם לא יהי' הצורך בשום מילה נוספת .

       

      חיבוק עוטף.

        21/4/09 09:03:

      צטט: Clair De Lune 2009-04-21 09:01:17

      שמי השני הוא אלזה, ע"ש סבתי, אותו אני נושאת בגאוה רק מלפני עשר שנים. בילדותי התביישתי בו...

       אנחנו נושאים איתנו שמות, המון שמות נוספים.

        21/4/09 09:01:
      שמי השני הוא אלזה, ע"ש סבתי, אותו אני נושאת בגאוה רק מלפני עשר שנים. בילדותי התביישתי בו...

      zappa (-

      כמה אנשים מתו כתוצאה מהכתוב בקאמה סוטרה, ביחס לאלה שמתו כתוצאה מהכתוב בתנ\"ך ?