גם אני, כמו הרבה בני נוער אחרים השתתפתי במסע נוער לפולין. היה זה במלאות 50 שנה למרד גטו וורשה (תעשו לבד את החשבון ...) ויצחק רבין ז"ל היה הנואם המרכזי בעצרת. לא אסתיר כי בשבילנו זה היה גם טיול שנתי גדול לחו"ל ולא רק מסע בעקבות הזוועות. כמו רוב בני הנוער נהנינו מהטיול, מהחברה, מההיכרות עם האנשים החדשים ושאיפת ניחוח של ארץ זרה. אבל בתוך כל זה היה כאב גדול, כאב שהפך מוחשי מול המראות שכמה שלא הכינו אותנו אליהם מראש עדיין תפסו אותנו לא מוכנים. לעמוד בשערי המקומות שראית עד אז אינספור פעמים בסרטים ובספרים, לראות את הירוק אשר עוטף מסביב, את הכפרים והשקט הפסטורלי ולדמיין בראש את הזוועה והתופת שהיו ממש כאן, במקום בו אנו עומדים, היה זה פעמים רבות יותר ממה שניתן היה לתפוס או להכיל. עומדים מול ערמות הנעליים, מול זוגות המשקפיים או מול המזוודות הריקות וחושבים על כך שלכל חפץ היה את המישהו הפרטי שלו, שאחז במזוודה שהכילה את שאריות עולמו, שענד את תכשיטיו אשר פעמים רבות היו מזכרת אחרונה ונעל את נעליו בבואו לצאת לעוד יום עבודה. כל אותם חפצים שהכילו תקוות, חלומות ומחשבות שנגדעו. ואז עומדים מול אותו הר של אפר וחושבים על הסרטים שראינו, על כך שאפר אדם הוא בערך כאגרוף קפוץ ועושים את החשבון של כמה "אגרופים" אותו הר אפר מכיל והתוצאה קשה אפילו לדמיון. ובדרך חזרה למלון שוב עוברים באותם כפרים נידחים שבהם הזמן כמו עצר מלכת, רק שהפעם באוטובוס משתררת דממה, מביטים באיכרים הזקנים שעובדים את אדמתם ולא יכולים להימנע מלחשוב "איפה אתם הייתם כשכל הזוועה הזאת התרחשה כל כך קרוב אליכם?"
לזכרם של ששת המליונים ובהם גם בני משפחתי: קליינברג אושר, קליינברג ולוול וקליינברג פאני,
|