הבת של בעלי, שהיא בת 15, משוכנעת שכולם מסתכלים עליה ולכן לא יוצאת מהבית אם העיניים שלה נפוחות מחוסר שינה, או אם השיער לא יושב טוב או אם היא נמצאת באחד הימים האלו שהיא החליטה שצד ימין אינו סימטרי לשמאל או שהיא נראית כמו מפלצת (דרך אגב, היא נראית מצוין). אנחנו מנסים להסביר לה של"כולם" עניינים משלו והוא לא בדיוק עסוק בלמדוד את אורך השוקיים שלה או לבחון את היחס בין הכתפיים לאגן. יותר מזה גם כש"כולם" (החברים של אחיה) נמצא בבית הוא לא בדיוק טרוד בסוגיה כמה היא יושבת בבית, כמה חברות יש לה והעיניים שלו אינן נעוצות בה כשהיא יושבת ליד המחשב אלא עוקבות אחר שחקני הכדורגל במסך, והאוזניים שלו לא מאזינות לכל מה שהיא אומרת ולכן אין צורך ללחוש. אבל היא לא מאמינה לנו. היא בטוחה שכולם עסוק רק בה. אני כבר עברתי את גיל ההתבגרות ולכן כבר יודעת שכולם הלך למקלחת ואני בכלל לא בראש שלו ובכל זאת הבוקר, כשיצאתי עם הכלבה לטייל בואדי, ולמרות שלא היה שם אף יצור אנושי נראה לעין, לא העזתי, למרות הדחף העז, לפרוץ פתאום בדילוגים כי כולם יחשבו שהשתגעתי (ועוד ביום השואה). "כולם", אומרת בק, הוא האויב הגדול ביותר שלנו שמנסה לגרום לנו שלא ללכת בכיוון של כוכב הצפון. לכל אחד מאיתנו יש "כולם" כזה וכל אחד מאיתנו בטוח שהוא יודע מה כולם חושב שנכון לעשות. העניין הוא שה"כולם" שלי חושב אחרת לגמרי מה"כולם" שלך. כל אחד מאיתנו בונה לעצמו כולם שמורכב מדעות של מספר אנשים מצומצם שהכרנו בחיינו ואנחנו "יודעים" מה הם חושבים. את אותם חמש שש דמויות שאחת מהן היא אולי הורה, השני אחות, שתיים אחרות חברות ילדות ואחת היא איזה דודה נודניקית שכבר נפטרה או המורה מכיתה ו' אנחנו מכלילים והופכים ל"כולם". הבעיה היא שהעצמי החברתי לא מוכן לעשות כלום עד שאין לו את הסכמת כולם. זה לא שהאני החברתי מעוניין לחבל בהוצאה לפועל של הרצונות של העצמי המהותי, אבל הוא לא מוכן לפעול למען הגשמתם ללא הסכמת כולם. מה שבק מציעה אפוא היא אכן לספק לעצמי החברתי את הסכמת כולם. לא את הסכמתו של אותו כולם נוכחי, הוא הרי היפר ביקורתי, ולכן אין סיכוי שהוא יסכים. בק מציעה, במקום זאת, להחליף את כולם בכולם אחר – כזה שיהיה מורכב מאנשים שאנחנו בוחרים ולא מאסופה מקרית. על הדרך לעשות זאת אספר בפוסטים הבאים. |