סיפור בגרוש

יש רגעים כאלה שאתה חושב שיש לך הכול. רגעים כאלה שאתה מלא בעצמך, שאתה מרגיש ששום דבר בעולם לא יעצור אותך.

אבל בפנים אתה מרגיש מחנק, כאילו מישהו סוגר לך לאט-לאט את בלון החמצן ואתה מתחיל לשקוע. אתה מתקשה לנשום, הריאות כמעט מתפוצצות, חוסר החמצן משפיע לך על המוח והמחשבות מתבלבלות. אתה מתחיל לשכוח איפה בכלל התחלת את הצלילה הזאת - אם הגעת מהחוף או שקפצת מסירה.

אתה מתחיל לאבד את התחושה בידיים, המסכה נדבקת לך לפנים ומנפחת לך את הוורידים והראייה מיטשטשת. פתאום הכול נראה אחרת: הדגים שמסביב הם רק כתמים של צבע שמרוח ברישול על ניילון שקוף, וקרני השמש שנשברות במים נראות כמו חוטי זהב ששוקעים לאיטם, רוקדים לקצב הגלים.

ואתה נסחף איתם, מתמכר לקצב הגלים כמו תינוק בעריסה, רק שעכשיו אתה כבר גדול ולא יכול לבכות ולצפות שהמשחק ייעצר, לא יכול לצעוק, "פּוּס, נמאס לי מהמשחק."

עם כל יום שעובר האחיזה רק מעיקה ולוחצת יותר, ואז אתה שוקע במחשבות - חושב על כל מה שעשית עד כה ועל כל הדברים שכבר עברת, ומה שקצת מקל עליך לנשום זה עצם הידיעה שכבר עברת כל כך הרבה ובכל זאת אתה עדיין חי.

ואז אתה מנסה לשחות - מזיז את הידיים לצדדים, נלחם במים שעוטפים אותך מכל הכיוונים. השרירים מתקשים, הדם זורם במהירות מטורפת מתחת לחליפה שחונקת אותך, ואין אף אחד, רק אתה והדגים.

מדי פעם חולף איזה כריש. אתה מסתכל עליו במבט קשוח, והוא מסתכל עליך בחוסר עניין כמו על איזה דג חסר ערך תזונתי שלא שווה ללכלך בשבילו את השיניים. ואז הוא שוחה לו לדרכו.

בשארית כוחותיך אתה מצליח להוציא את הראש מהמים, לשחרר את בלון הציפה שמרים אותך מעל לפני הים, והנה אתה צף. השמש מכה בך ללא רחמים, ואתה סתם נסחף בלי מטרה, בלי יכולת החלטה או שליטה על גורלך.

אחרי כמה שנים של ציפה חסרת מטרה אמיתית חוץ מהרצון להמשיך לנשום, אתה מגיע ליבשה. הים מקיא אותך אליה. אחרי כמה שבועות אתה מצליח לעמוד על הרגליים, ואחרי עוד קצת זמן אתה כבר מצליח ללכת, ועושה סיור באי הקטנטן הזה שהגעת אליו. הים שמסביב נראה לך אדיר, המים מתרסקים בלבן על החול.

"מה אני עושה? איך אני יוצא מכאן?" אתה שואל את עצמך. "אולי תעבור איזו סירה שתציל אותי?" אבל יום רודף יום ולילה רודף לילה, ואתה רודף אחרי עצמך. האי הזה הופך להיות האי שלך, האי של בדידותך. אף אחד לא נתן לך אותו רשמית, אבל היות שרק אתה והוא כאן - הוא שלך ואתה שלו.

אחרי כמה זמן הבדידות הופכת להרגל, אבל היא בכל זאת גדֵלה. היא מייבשת את הים שמסביב ומתחילה לגדול בצורה מדאיגה. בהתחלה אתה חושב שזה השפל, אבל למחרת אתה מגלה שהגאות לא באה. לאט-לאט אי הבדידות שלך מתרחב, ואחרי כמה שנים הוא כבר מייבש לגמרי את הים. ואז אתה חושב לעצמך שאולי תלך לחפש אנשים.

האמת היא שבהתחלה האפשרות הזאת נשללת על הסף. אתה ובדידותך דווקא הסתדרתם יפה ביחד - אתה הכרת אותה והיא אותך, והיה לכם נוח להישאר ככה, רק שניכם. אבל באיזשהו מקום אתה מתחיל להשתעמם. אתה יוצא למסע, ואז אתה מגלה שכמו האי שלך יש עוד איים רבים - חלקם עדיין בלב הים וחלקם קרובים ליבשה.

אתה מתחיל להכיר קצת בני אדם. חלקם מצטרפים אליך וצועדים איתך יחד, משאירים את בדידותך ואת בדידותם מאחור. חלקם הולכים איתך לאורך קילומטרים ספורים, וחלקם צועדים איתך עד היום, עוברים בין האיים השונים שמתחברים ליבשות קטנות - כל יבשת והתרבות שלה, כל יבשת והבדידות שלה.

כעבור זמן מה אתה מגלה שיש אוקיינוסים אחרים, עצומים, ושהים שלך, שנראה לך בזמנו ענק, הוא בעצם שלולית רדודה שמכילה את שיירי השִגרה, ואי הבדידות שלך הוא בכלל לא אי אלא סתם סלע שגדל עליו עץ. ואתה? אתה בכלל לא כזה מיוחד, אלא דומה להרבה אנשים אחרים. אמנם כרגע אתה זה שטובע, אבל מתברר שבסופו של דבר השגרה מטביעה את כולם: היא לופתת אותם פתאום בלי שהם שמים לב, ואז נכרכת סביבם כמו נחש מים ולוקחת אותם איתה למצולות.

זה סתם סיפור בגרוש, סיפור קצר על עוד אחד שכמעט טבע בים השגרה שהוא חשב ששייך רק לו, שכמעט נכנע למערבולת ההצלחה והגאווה העצמית. עוד כמעט-קורבן של ים הבדידות. אחד שדווקא בעין הסערה מצא את הסירה שהובילה אותו לחוף המבטחים שבאוקיינוס האושר, שבים האהבה.

אז לקחתי עט ומחברת והתחלתי לתעד כמה רגעים שעברו בחיי - מחשבות, תהיות, רגעים של בלבול, אהבה, רגשות ושאר ירקות. אני מקווה שתגלו שאת אי הבדידות שלכם אפשר להפוך ברגע לאי-בדידות, אם רק תאהבו, תתמודדו עם הפחד, תנצחו את הכאב ותפתחו את הלב. אני עוד לא הצלחתי לגמרי, אבל אני לפחות מנסה...

שלכם תמיד,

אני