| את הרשומה הזו כתבתי ופרסמתי לראשונה באתר תפוז לפני קרוב לשנתיים אך אני מוצא אותה מתאימה גם לרוח היום הזה, דווקא לרוח היום הזה: 28 למאי 2007 (קישור) האמת היא שביומיים האחרונים די התלבטתי האם להתייחס לכך ברשומה, לא מכיוון שאיני סבור כי הנושא אינו חשוב, אלא פשוט מכיוון שלא הייתי בטוח שיש לי מה להוסיף בנידון, מבלי להישמע רגשני או שטחי מדי. אבל בעקבות דיון זועם למדי שהתפתח כאן באחד הפורומים החלטתי שאני כן מעוניין לחלוק את דעתי האישית שלי. הנושא אליו אני מתכוון הנו מופע הסיוע שנערך לפני יומיים בנמל תל-אביב עבור קורבנות מלחמת האזרחים הממושכת בקונגו, שלמיטב הבנתי נסתיימה באופן רשמי כבר לפני כמה שנים, אך זוועותיה ממשיכות להכות ללא רחם. והדיון הזועם שהתפתח היה בעקבות הטענה לפיה יש אנשים שאכפת להם רק ממה שקורה באפריקה הרחוקה ולא מאחיהם היהודים כאן בישראל, כמו למשל בשדרות. איני בא לשפוט את הטענה הזו משום שקשה לשפוט דבר הנאמר מתוך חוסר מודעות. אבל אני כן בא לספר את הדברים הבאים: בקיץ האחרון, בעת המלחמה בצפון, יצא לי להיות נוכח באחד מארגוני הסיוע שהפעילו מתנדבים בין המקלטים בערי הצפון. עברנו ממקלט למקלט (אני הגעתי לצפת), שוחחנו עם יושביהם, הבאנו להם ציוד ומשחקים ושיחקנו עם הילדים. בחלק מהפעמים ישבנו עמם בזמן האזעקות. היו מאות מתנדבים, אולי אף יותר. הייתי נוכח גם באותו מופע סיוע בנמל תל-אביב לפני יומיים. הבטתי רבות באנשים שסביבי. אני יכול לומר לכם בוודאות שאלו אותם אנשים שבקיץ החליטו להקדיש מזמנם ולבוא לסייע באזור מלחמה. לא, לא בדקתי את העניין אבל ראיתי זאת בפניהם - אותה חיוניות, אותו רצון לסייע, ולו במעט, ולא משנה דתו, צבעו או אזרחותו של זה הזקוק לעזרה. בין אם הוא חי כאן בארץ ובין אם בצדו השני של העולם. אותה חיוניות שראיתי גם לפני שמונה שנים, בקרב אותם מתנדבים שהגיעו לקיבוץ שפיים על מנת לארגן סיוע עבור משלוחים לטורקיה, לאחר רעידת אדמה קשה במיוחד שפקדה אותה. נשים וגברים. צעירים יותר ופחות, עמוק אל הלילה עבדנו שם, ביחד עם עובדים זרים טורקיים שגם כן עזבו את הכל ובאו. אמנים ישראלים רבים וטובים הגיעו להופיע באותו מופע עבור הנפגעים בקונגו. אבל נדמה שזה שריגש את הצופים יותר מכל היה זמר קונגולסי בשם ברנרד. אשתו של ברנרד הייתה אחת מאין ספור הקורבנות של אותה מלחמה. הרוצחים, שהיו חמושים היטב, פרצו אליהם לבית, גררו אותה החוצה והתכוונו להוציא אותה להורג במצ`טות. ברנרד הבין כי גורלה של אהובתו נגזר והוא כנראה גם הבין כי אם ינסה להתנגד הם עלולים לפגוע גם בילדיהם. אבל הוא בכל זאת התחנן בפניהם כי יאותו להוציא אותה להורג ביריות ולא בשחיטה. הם השיבו לו כי יעשו זאת רק בתנאי שישלם להם עבור הכדורים שהם עתידים לבזבז. ברנרד עשה זאת, במה שניתן לראות כמחווה אחרונה עבור אהובתו, המחווה האפשרית היחידה בתנאים הבלתי נתפסים שנוצרו. מאז המקרה מקדיש ברנרד את זמנו להופעות בעולם להנצחת אשתו. גם על הבמה, מוקף באהבה ותשואות של אלפי צופים, ניתן היה לראות את הכאב צרוב בפניו. הוא שר יפה, מאוד יפה. קול אפריקני טהור, לא של זעם ושנאה, אלא של שלווה ופיוס. השיר שביצע, בליווי נגינה של אהוד בנאי, היה שיר ארוך בסגנון אפריקאי, כמעט חסר מילים, שהכיל שתי מילים עיקריות שחזרו על עצמן במבטא קונגולסי: shalom ו- toda. היה משהו מאוד נוגע ומרגש בחזרה הבלתי נגמרת הזו של המילה- toda toda toda toda toda toda, כחלק מהשיר. לקח לי קצת זמן להבין שהוא אכן מתכוון למילה במשמעותה העברית כיוון שבאופן בו הוא הגה אותה כל כך הרבה פעמים, היא נשמעה כמו הברה שבטית וקדומה, מזמנים עתיקים, לפני היות הגבולות, העמים והשבטים, זמנים שבהם בני האדם היו אולי עדיין נאמנים זה לזה. |