בכל פעם בה אני שומעת את השפה הגרמנית בטלביזיה, או בהקשר ציבורי כלשהו אני מקבלת צמרמורת , לפעמים גם חולפות מול עיני כמה תמונות שואה...
כאשר אני עייפה מאוד, אבל ממש, אני חושבת בגרמנית, כאשר אני כועסת מאוד, הקללה הכמעט יחידה שיוצאת לי מהפה היא ...בגרמנית...וגם - תמונות המטבח הכי בנאליות -כמו לחתוך ירקות לסלט - מלפפון ועגבניה - צפות מול עיני בגרמנית...
עד גיל 3 לא דיברתי עברית. אבל, כמובן שאינני זוכרת דבר...
גדלתי לצד סבא וסבתא דוברי גרמנית. אני זוכרת את סבתי, פקעת שיער מוקפדת לראשה, משקפי קריאה ועיניים סקרניות קוראות מאמרים בתחום הרפואה במגזינים גרמניים, שלאחר שהיתה מסיימת לקרוא אותם, הייתי גוזרת מהם את הפרסומות - רצועות רצועות של נייר צבעוני מבריק ומגלגלת אותן על אטבי מתכת בדבק עשוי קמח ומים, לשרשרת ארוכה ארוכה ... לפעמים, בלילה , היתה מדקלמת באוזני שירים של גתה ושילר ומספרת בגרמנית על המחזרים הרבים שהיו מניחים זר ורדים על מיפתן דלת ביתה ...
במשך שנים, היו לי חברים לעט מגרמניה שהיו מתארחים בביתנו ותמיד הערצתי את הורי ובעיקר את אבי , שהיה ניצול רכבת המוות - אחד מ-500 ששרדו מתוך כ-12,000 יהודים, "בוגר" הפוגרום של 1941 ביאסי שברומניה ( ע"פ נתונים חלקיים שקיבלתי). הם אירחו אותם כל כך יפה. אף פעם לא התנגדו. תמיד הסבירו פנים, טיילו והראו את הארץ בגאווה , הסכימו לארח את הוריו של חבר מגרמניה שהרבה לבקר בארץ, ומעולם לא ניסו לעורר בי שנאה כלפי אלה שהשמידו את בני משפחתם...פעמים הייתי שואלת את עצמי האם זה נובע מתוך ההכנעה אליה הורגלו, או ממקום של כוח ועוצמה להביט בעיניהם של נצרי הצוררים. לא תמיד ידעתי מהי התשובה האמיתית.
אני חיה בקונפליקט עדין ושורט, לעיתים, עם השפה שבה אני חושבת, לפעמים. לא בכוונה, היא פשוט חלק ממני, מצד שני כל כך לא...
בכל פעם שנהג האוטובוס עוצר בתחנה אוסטרית או גרמנית אני שואלת את עצמי מה היה שם. לפני כמה שנים, בעיירה הסמוכה לגבול השוויצרי סיפרה לי שכנתי לנסיעה כי "כאן היה קצט". ולמרות שלא היה של יהודים, הצמרמורת חזרה אלי. לפני שנים נסעתי לדכאו בגרמניה. נרדמתי באוטובוס , ובתחנה היעודה שמעתי קול שקורא לי לרדת. השפה,המקום והעיתוי היו שילוב לא נעים, אם לנקוט לשון עדינה...
לפעמים אני מרגישה חצוייה .
בכל פעם שאני מגיעה לגרמניה או אוסטריה, וגם להונגריה או צ'כיה , וכמה שנים טובות כבר לא הייתי שם, אני מרגישה כמעט כמו בבית. כל כך קל לי לשוחח עם המקומיים... כל כך מהר אני משתלבת ומתחברת...והם - משתוממים תמיד שגם "על הכיפאק" אני יודעת לומר בשפתם, ולא רק מילות נימוסין, וכל כך מהר הקרח נשבר ... אבל בלב, נשאר תמיד קרחון ...
וממש באותה נשימה - אני לא מסוגלת לצפות במהדורת החדשות המקומית, לשמוע את הפוליטיקאים המקומיים ולחשוב כל הזמן - מה היה שם ....
ב-1982, ביום בו אירע אסון צור , התארחתי בבית של חברתי בכפר ליד מינכן. אביה , פרופסור באוניברסיטה, אותו פגשתי לראשונה, התגלה כאנטישמי מוחלט, ההיפך הגמור מביתו - חברתי הטובה, שלימים התגיירה וקבעה את ביתה בירושלים. אני זוכרת היטב את הצליל הצורם של השפה הגרמנית שממש ניסר באוזני, ובאותו רגע ממש עברתי לשוחח עימו באנגלית. לא שכחתי גם את אחותה הצעירה, שמיד לאחר השיחה הקשה הזו באה אל חדרי כדי להתחבק, ואת השוקו החם שקיבלתי למחרת למיטה, כי לא ידעו שם כיצד לכפר על מה שנעשה.
אני זוכרת עוד כמה אירועים כאלה. של קונפליקט.
לפני שנים טיילתי באיזור ברכטסגאדן ש"קן הנשרים" של היטלר צמוד אליו. לצידי היה מדריך הטיול, סטודנט למשפטים, אוסטרי חייכן ואדיב. היינו אז בני אותו גיל, התידדנו, הלכנו לשתות קפה , סיפרנו על האהבות שלנו ועל החיים של צעירים בסוף שנות ה-80, וצחקנו על כל העולם ... השפה חיברה ביננו כל כך בקלות. ממש בשניות, כי חיוך הוא הרי בינלאומי ובכל השפות, ובדיחה טובה בשפת המקור מקרבת לבבות מיד... אבל, תמיד עולה המחשבה - כמה בלתי אפשרי, ככל הנראה, לממש קשרים כאלה, כי ממש אי אפשר לעשות אהבה בגרמנית, שהרי המחשבות על מה עשו סבא וסבתא שלו ואולי גם ההורים שלו מנצחות ...
במלחמת לבנון ( 1982) ליויתי משלחת ספרטאים מגרמניה. סטודנטים צעירים שהמירו את הבירה בפאב בביקור אימתני ביד ושם. הם יצאו משם דוממים. לא מסתכלים בעיניים שלי. אף פעם לא ידעתי להבין אם זה אחד בפה אחד בלב, או שהם פשוט לא יודעים איך להתנהל עם הגיבנת הזו שעל גבם - לנצח. אבל - גם הצער שלהם על מה שקרה נשמע אחרת - בגרמנית...
מה יותר פשוט מלשמוע ש"אבא בעבודה" ואותה מילה כל כך יומיומית כמו "ארבייט" (עבודה) מתחברת כל כך חזק לשער הברזל של אושוויץ מולו עמדתי ב-1987, ולא מאמינה למצוא בחנות המזכרות סמלי דש צבעוניים וכובעים עם הלוגו של המקום הארור הזה.
יש ימים שבהם אני לא יכולה לשאת את הצליל, את האינטונאציה ואת מהות השפה. אבל, כשהשעה מאוחרת, והעיניים שלי כמעט נעצמות, לא פעם אני נרדמת, כן...בגרמנית...רק בשקט, בלב, ביני לבין עצמי, כי איש מלבדי לא מבין...
כבר כמעט 30 שנה אין לי עם מי לדבר גרמנית יומיומית. רק בחו"ל.
ולמרות זאת - עוגת שמרים גבוהה עם הרבה קקאו וסוכר וסירופ עשוי עלי וורדים מבושלים בסוכר, מזכירים לי את המטבח של סבתא שלי, וגם עוגיות לב, ירח וכוכב עם סוכר בזוק עליהן - כל אלה עדיין בגרמנית... אלה שטובלים בכוס תה, כי אז הטעם שלהן הוא אחר ...הרבה יותר טעים, הטעם והריח של אמא ..וגם של שנות ילדותי הראשונות שהשאירו כל כך הרבה טעמים מתוקים, לכל החיים...
|