חצי הלילה כבר עבר ואני מתהפך במיטתי ולא מצליח להירדם . מוזר , אני לא חושב על כלום . רק מסתכל על התקרה החשוכה ופשוט לא ישן . קמתי, אולי כדאי שאצפה קצת בתוכניות הלילה בטלביזיה . אני מעביר ערוצים. בערוץ 2 תוכנית לילה עם כמה חברה שמדברים על סקס . הערוץ הראשון , פשוט הלך לישון . בערוץ 4 סתם סרט גרוע . וגם בשאר הערוצים המצב נראה רעוע . אני הולך למטבח .פותח את המקרר ובוהה . המקרר מלא אבל אין מה לאכול .ואם יש משהו , אז בוודאי זה משמין ובטח אני אצטער על זה בבוקר . הדלקתי את הקומקום אני מוריד כוס שקופה מהארון וחושב . מה אשתה ? נס או תה . יש עוגיות ? אני בודק . יש . המים רתחו אני מוזג לכוס נס עם שניים סוכר וחוזר לסלון . שוב מדפדף בערוצים . בסוף מחליט על MTV סתם , נשמע מוסיקה . מה יש !? השעה כבר שלוש לפנות בוקר . אולי כדאי שאלך לישון . אני צועד לכיוון חדר השינה ולפתע מצלצל הטלפון. אני מרים את הטלפון...... "הלו?" אני אומר בקול צרוד משהו. קול נשי מעבר לקו. "שלום , אפשר לדבר אתך?" היא שואלת בקול סקסי ילדותי משהו . "במה אני יכול לעזור לך?" שאלתי בפיהוק , למרות שחשבתי לרגע שאני מתעורר מהשעמום. "סתם לדבר" . ".OK דברי". "אתה לא מזמין אותי אליך הביתה?" שאלה במן פליאה לא מובנת . "לא ,חשבתי שאת רוצה לדבר בטלפון" . עניתי ברצינות רבה. הטלפון נותק פתאומית מיד לאחר תשובתי הכנה .השעה כבר שלוש ורבע עד שאירדם יהיה כבר בוקר . הלך הלילה .התעוררתי על הספה בסלון . כנראה שנשארתי לבהות בטלביזיה ונרדמתי . אני מציץ בשעון השעה כבר שמונה. בשעה כזאת בדרך כלל אני כבר באוטובוס קו 66 לעבודה בתל אביב. היום אני אאחר. אולי אצלצל ואקח יום חופש? אני מתלבש ויוצא אל הרחוב. משהו מוזר, אני מרגיש שמסתכלים עלי כל הזמן. מוריד את הראש למטה, אולי הרוכסן פתוח? לא! זה לא זה. אבל ההרגשה, הרגשה. עומד בתחנת האוטובוס, מחכה. גב' מרקוביץ מהקומה למטה מחכה אף היא לאוטובוס המיוחל . "בוקר טוב". היא מקדימה. "בוקר אור". עניתי. גב' מרקוביץ מביטה בי, מן מבט תוכחה. כאילו אומרת: אמרתי לך?! האוטובוס הגיע גברת מרקוביץ עלתה ואני נשארתי בתחנה . "לא , אני מחכה למישהו" . אמרתי לה כששאלה אם אני לא עולה במן אכזבה מאופקת . הגיע אוטובוס נוסף . ככה זה תמיד , מחכים שעה לאוטובוס וכשזה מגיע , הם מגיעים בצרורות , הראשון תמיד מלא עד אפס מקום והשני ולפעמים גם שלישי מגיעים על פראייר , יעני ריקים .רק האוטובוס והנהג . ככה מצאתי את עצמי יושב באמצע האוטובוס סוליקו יען כי אוטובוס פרטי שלא עוצר בתחנות לפחות עד רמת גן והכל בזכות האוטובוס שנוסע לפנינו . אני יורד ברחוב דיזינגוף תחנה אחת אחרי פרג' . הרחוב הזה מת כבר שנים . פעם, כשהייתי נער היינו יוצאים לבלות כאן . היום הרחוב נראה סתם ארוך ועלוב . סוחרים יושבים בחנויות משועממים . בכלל , המון חנויות עומדות ריקות . אני הולך ברגל לכיוון רח' ריינס . שם ממוקם המשרד הצנוע שלי . 'רמי כהן יצוא יבוא' , כך כתוב על השלט שלי בכניסה לבנין מגורים ישן בו ממוקם המשרד . "בוקר טוב" . מחייכת אלי שרון וקמה להכין לי את הקפה של הבוקר. שרון היא המזכירה החדשה שקיבלתי לעבודה . בת 28 רווקה , חתיכה , שערה צבוע בלונד . גרה עם איזה שותף הומו ברחוב אלנבי ע"י שוק הכרמל . "בוקר טוב" . עניתי בשקט לא אופייני . שרון מניחה את כוס הקפה על שולחני . "אני צריכה לצאת היום מוקדם". "נו פרובלם, תצאי מתי שבא לך" . עניתי בקול שקט וצרוד. שרון יצאה מהחדר ואני נשארתי לבהות בכוס קפה . לא בא לי לעבוד היום . לקחתי שני שלוקים ויצאתי מהחדר . "אני הולך , תירשמי הודעות ותתקשרי אלי רק אם זה דחוף". יריתי לשרון שנשארה המומה ולפני שהספיקה להגיב , כבר הייתי ברחוב מסתכל ימין ושמאל מנסה להחליט אפוא להמשיך . נכנסתי לתנובלה לארוחת בוקר, לא לפני שקניתי שני עיתונים . עכשיו אני כמו חצי מהאוכלוסייה בארץ. כולם יושבים בבתי קפה. פקקים של מכוניות , אנשים הולכים לאט לאט על המדרכה העקומה. או שהם לא ממהרים לשום מקום או שהם פוחדים לשבור רגל. תל אביב עיר ללא הפסקה. מה זה? אף אחד לא עובד במדינה הזאת? טוב שאני שם לב, הם חיים נכון. רק אני עובד כמו חמור. בעצם, עכשיו גם אני כמוהם. סבבה. אני יושב ומחכה למלצרית שתביא את מה שהזמנתי. מעיין ברפרוף בעיתון ומכשיר הנוקיה שלי מצלצל . שיחה לא מזוהה. "שלום". "שלום לך". עונה לי קול של אישה לא מזוהה . נדמה לי שכבר שמעתי את הקול הזה. "אתה יכול להזמין אותי לארוחת בוקר?" שאלה האישה והוסיפה בחוצפה: "דווקא האוכל בתנובלה מתאים לי". ניתקתי את השיחה . זאת אותה אישה שצלצלה אלי בשלוש בלילה . מה היא גם עוקבת אחרי ? תחושה , הייתה לי תחושה כזאת בבוקר . עכשיו כבר לא יכולתי להיות רגוע . מה זה הדבר הזה ? מטרידים אותי ? זה נראה כמו התחלה של הרפתקה. דווקא מתאים לי. אולי זה יכניס קצת תוכן לחיים המרובעים שלי. יאללה שתתקשר שוב. עכשיו אני מוכן. אני מקווה שהיא שווה "פיגוע". הנה כבר הראש המלוכלך שלי מתחיל לעבוד. מאצ'ו ישראלי מצוי. מתאים!! יאפי תל אביבי, בית קפה בבוקר , עיתון , כוסיות בסלולרי . מה רע לי בחיים ? שרון הזכירה לי שהחיים לא מי יודע מה , כשהתקשרה להגיד שהמשלוח של המגפיים יגיע באיחור . צריך להרים טלפונים לסוחרים . שירות אצלי זה שירות ואם צריך להודיע אז מודיעים . לפעמים נדמה שהטלפונים עולים לי יותר מהרווח . אבל מתגלגלים . "אני צריכה ללכת" . הקשתה לי שרון את החיים. "תלכי". אמרתי בלי לחשוב פעמיים. "תתקשרי אליהם מחר בבוקר". הוספתי בהחלטיות של בוס מנוסה . נחמד לנהל עסק מבית קפה , נדמה כאילו כל 'השוות' של תל אביב מביטות עליך בהערצה . אבל , זה רק נדמה . הרי אני עוד נוסע באוטובוס . שיט , איזה עולם חרא. בלי איזה ג'יפ חדש אתה לא שווה כלום . אני לא צריך ג'יפ , הרבה יותר נוח להגיע לתל אביב באוטובוס . רק הזמן של חיפוש חניה , זה כמו לנסוע מפתח תיקווה לתל אביב ועוד בפקקים. אבל אפוא הדאווין ? בלי דאווין אין זיונים בתל אביב. בעצם, זאת שהתקשרה ויודעת גם אפוא אני אוכל ובטח גם מה אני אוכל, בוודאי יודעת שאין לי מכונית . אולי בגלל זה היא רצתה רק לדבר. לפי החוצפה שלה, היא הייתה רוצה זיון אם היה לי ג'יפ . השארתי את האוכל בצלחת , השארתי טיפ למלצרית החמודה וחזרתי למשרד. שרון כבר לא הייתה. השאירה על השולחן רשימה של הודעות בכתב יד ברור עם ציור של לב גדול . לפחות היא מעריכה בוס טוב . חשבתי לתומי . עיינתי בהודעות , רוב הודעות של "חברים" שאוהבים לנצל אותי . "בוא לפה" , "תבוא לשם" , "תלווה לי את הדירה שלך" , "תלווה לי מאה שקל עד מחר" .ועוד כל מיני בקשות שונות . בסוף הדף רשומה כתובת וטלפון בלי הודעה . בטח מיהרה ושכחה לרשום . לא נורא זה קורה, אשאל אותה מחר. הטלפון מצלצל. "הי, ראית את ההודעות?" שאלה שרון . שמחתי , שרון מגלה אחריות . "כן, תודה". "טוב, אז נתראה מחר". שכחתי לשאול אותה על הכתובת והטלפון בלי ההודעה . איך היא ידעה שאני כבר במשרד ? אפילו אני לא ידעתי שאחזור היום לכאן . מוזר! אבל מה זה משנה? טיפלתי בכמה מההודעות . וחיפשתי מה לעשות . "אם כבר אז כבר". אמרתי לעצמי בקול . פתחתי דפי זהב במדור מכוניות . "יש לכם ג'יפ בהספקה מיידית?" שאלתי את הפקיד שענה לי . "כן". ענה לי הפקיד. "אני בא לקחת". אמרתי כאילו ניצחתי את כל העולם . ניתקתי את הטלפון הזמנתי מונית . בשעה חמש אחר הצהריים כבר נהגתי בשיא הדאווין לכיוון פתח תיקווה . ככה זה כשיש לך פקס, מחשב , שירות שליחים וכסף בלי מחויבות . בדרך עקפתי כמה אוטובוסים של קו 66 . איזה הרגשה !!! שלום לאוטובוס, שלום לגב' מרקוביץ, הלו יזראל, אי אם כמינג פתח תיקווה . חלום ! הגעתי לרחוב בו אני גר . נסעתי לאט שכולם יראו . ותאמינו לי , כולם רואים . רואים ומרכלים . שימותו הקנאים . יש לי ג'יפ . וזהו . סוף סוף אני מנצל את החניה שלי מתחת לבנין. אני יוצא מהג'יפ , נותן איזה ליטוף קל ודפיקה קלה עם האצבע על הפח הנוצץ ועולה לדירה הצנועה שלי . 20 הודעות על המשיבון . שוב פעם 'החברים הטובים' שלי שכנראה התפלאו שאני לא בעבודה . "תתחדש על הג'יפ החדש" נשמע קולה של האישה המוזרה בהודעה האחרונה. היא יודעת שיש לי ג'יפ . היא יודעת על הפקינג ג'יפ !!! אמרתי לקירות הבית בקול. היא בטח יודעת מתי אני מחרבן לא לא לא . היא בטח יודעת גם מה אני קורא בשירותים !!! עדיף שאקרא עיתון 'לאישה' שהיא תוכל גם .. כוס אימא שלה ! הפעם היא ממש מגזימה . השעה כבר 20:00 אני עייף . מצלצל לאימא שלי לדרוש בשלומה . אחי הקטן עושה לה צרות של נער מתבגר. "תני לי אותו". אני אומר לאימי. "מה אתה רוצה?" עונה לי אחי הקטן בחוצפה. "בוא תן גיחה אלי הביתה ותקבל סיבוב בג'יפ חלומי שאתה יכול רק לחלום עליו". אמרתי לאחי בלי לחשוב פעמיים . שתיקה מעבר לקו . "נו מה אתה שותק?" שאלתי בתוקפנות מסוימת. "האח הגדול והקמצן שלי השכיר ג'יפ?" שאל אחי בלגלוג . "לא ! האח הגדול שלך קנה ג'יפ שתוכל רק להסתכל עליו ולקנא עד שתצא לך הנשמה". יריתי לאחי הקטן שילמד איך לדבר עם גדולים ומנוסים ממנו . "חמש דקות אני אצלך". אמר וניתק לי את הטלפון בפנים. לא עוברות להם ארבע דקות וזמזם האינטרקום צועק הצילו. "לקח לך הרבה זמן". נבחתי לאפרכסת. "אני למטה". מחזיר לי הקטן. "זרוק ת'מפתחות". אני יורד עם בקבוק מים מינרלים. "תירגע!!" אני אומר לקטנצ'יק. "מה תירגע ? תראה!" הוא אומר ומחזיק נייר A4 . על הנייר מודפס בגדול: 'בוקר טוב , האם נוכל להיפגש היום?' וציור של לב גדול מעטר את המכתב המוזר. מגניב , היא מתכננת לי את הבוקר . טוב שלא השאירה כוס קפה . עד הבוקר זה היה מתקרר . לא הספקתי לחשוב והפלצן כבר הניע את הג'יפ ויצא בחריקה איומה לסיבוב קצר בטח יחזור בעוד שלוש שעות , בטח לא לפני שיקרע לי את האוטו . חשבתי ועליתי במדרגות . "ערב טוב גב' מרקוביץ". אמרתי אוטומטית לגברת היורדת במדרגות . "ערב טוב ותתחדש על הג'יפ". השיבה גב' מרקוביץ והביטה בי במן מבט מוזר . נכנסתי לדירה , הטלביזיה דולקת בלי ווליום . הדלקתי את הסטריאו . דיסק של שרית חדד. כי זה מה שהולך היום ואני צריך להיות מעודכן . גב' חדד עוד לא הגיעה לשיר השלישי ונשמע צלצול בדלת . "וואו איזה כלי!" צועק הפלצן. "חזרת מהר". אמרתי מופתע. הפלצן היה מופתע עוד יותר כשאמר: "הייתי בטוח שתבלע אותי בגלל שהברזתי עם הג'יפ .ומי זאת עם המכתב אהבה? יופי, רק עכשיו קנה לו ג'יפ וכבר מתחיל לזיין". "תשתוק מפגר". הפטרתי בזלזול . אחי חזר הביתה ואני כיביתי את כל האלמנטים החשמליים והאלקטרונים ונכנסתי למיטה לישון. הלילה עבר בשלום . בבוקר התברר לי שיש עוד הודעה על המשיבון 'מהמסתורית' . כנראה שישנתי חזק ולא שמעתי את הצלצול. קמתי, התרחצתי, התלבשתי, שכחתי לשתות קפה, ונסעתי לעבודה. בלי גב' מרקוביץ. כשהגעתי גיליתי שהשעה שבע ושלושים. "זרקו אותך מהמיטה?" שאלה שרון. "תתחדש על הג'יפ". הוסיפה בהתלהבות. "תודה. אל תשכחי להתקשר לספקים". אמרתי והתרווחתי על כורסת המנהלים שלי. השוק מת כבר תקופה ארוכה וכל הזמן מחפשים קומבינות . קמתי לצאת מהמשרד אלא ששרון עצרה בעדי....... "יש לך פגישה חשובה בשעה עשר". "עם מי?" "חשבתי שאתה יודע , היא אמרה שקבעה אתך". "לא ידוע לי שקבעתי עם מישהי, תתקשרי אליה ותידחי את הפגישה למועד אחר וכמה שיותר רחוק. אני צריך ללכת". שרון נשארה מופתעת מהתשובה ואני הלכתי לחפש את עצמי בחוץ . הסלולרי רוטט יוסי על הקו. "איפה אתה יא מניאק". צרח עלי יוסי באוזן. "מסתובב". עניתי בקצרה. "פעם היית בא, שותה קפה, היינו מדברים. תקפוץ, מה קרה? נהיית איש גדול?" "עוד עשר דקות אני אצלך". יריתי לתוך הסלולרי. "אני מחכה". אמר יוסי וסגר את השיחה. יוסי הוא חבר ותיק . מתעסק בכל . אין דבר שנעלם מעיניו. פעם בעסקי המכוניות, פעם בעסקי הבידור. ביגוד, הנעלה, שירותי ניקיון. הכל. אין לו משרד. את כל עסקיו הוא מנהל מהמסעדה של ציון . לשם אני נוסע עכשיו . "יש לי קומבינה סוף הדרך". אמר יוסי ולגם תה חם. "מאה מוצרי חשמל, טלביזיות, מדיחים, שואבי אבק, פקסים ועוד כל מיני דברים". "נו, אפוא הקומבינה?" שאלתי בסקרנות. "כל המוצרים האלה נתפסו בחוף סמוך לעזה". המשיך יוסי בהתלהבות. "אפשר לקבל אותם בחבילה אחת חינם בלי מכרז. למכור אותם ואז אנחנו לוקחים עשרים אחוז, שמונים אחוז מקבל הבחור מהמכס". "רגע רגע". עצרתי את יוסי "אתה מקבל סחורה בלי כסף. למה אתה צריך אותי?". "אתה, יש לך משרד מסודר אתה יכול להוציא קבלה מסודרת. וחוץ מזה, לך יש סוחרים שיקנו ממך תיק תק בלי שאלות מיותרות. צריך לגמור את הקומבינה תוך שבוע. אם לא, הלכה הקומבינה והלך הכסף". לא הספקתי להגיד כן או לא ויוסי התקשר להודיע שיכינו לו את הסחורה. חזרתי הביתה. לא הספקתי לעשות כלום וכבר השעה תשע בערב . הפלצן לקח את הג'יפ לסיבוב הופעות בעיר ואני התכוננתי לישון מוקדם . אני נכנס לאמבטיה 'להופעה היומית'. כל ערב אני נותן 'הופעה מעלפת' באמבטיה עם שירי זוהר ארגוב. הטלפון מצלצל ואני יוצא רטוב. "זה לא פייר". נשמע קולה של האישה המסתורית בלי לומר שלום. "אני מתקשרת, משאירה פתקים ואתה לא מתייחס". הוסיפה בקול סקסי וברור. "הו, שלום לך. את לא חושבת שהגזמת?! גם מתקשרת בכל מיני שעות, גם משאירה לי פתקים על המכונית וגם עוקבת אחרי?! מה זה? שלחו אותך מהמוסד?" המסתורית השתתקה לרגע ואמרה : "חשבתי שנוכל להיפגש, אבל אם אתה לא מעוניין אז בסדר, אני לא מכריחה אותך". עכשיו זה הזמן . חשבתי בליבי . או שאני מזמין אותה לצאת איתי או שאני פשוט מסלק אותה מחיי. "אוקי" אמרתי בהחלטיות. "אם את כל כך לוחצת, לא אכפת לי להיפגש אתך". "לא צריך, באמת, אני לא מכריחה אותך אם אתה לא רוצה". אמרה כאילו נעלבה מההתקפה שלי. "לא לא לא , אני דווקא כן רוצה, אפילו רוצה מאוד. ולו רק בכדי לראות מי את". אמרתי במהירות של טיל מונחה לייזר אך היא סגרה את הטלפון ורק צליל הקו של בזק הזכיר לי שדיברתי עכשיו בטלפון. טוב, אולי זה לטובה. נכנסתי למיטה אך צלצול נוסף הפריע לקו המחשבה. "מה אתה כבר ישן?" צווח יוסי ממכשיר הטלפון. "מה קרה? מה יש? או שלא שומעים ממך חודשיים או שאתה מתקשר שלושים פעם ביום?!" הגזמתי כיאה לסוחר ממולח. "תשמע". אומר לי יוסי. "בעוד שעה מעמיסים את הסחורה. אני צריך שתגיע". "מה פתאום באמצע הלילה?" "אל תשאל שאלות מיותרות מעמיסים עכשיו אז אני צריך שתבוא". החזיר לי יוסי בצעקות אופייניות רק לו. אין ברירה , חזרתי לימי הנעורים , לצאת באמצע הלילה בשביל כמה לירות . הגעתי . יוסי צועק על ארבע פועלים רומנים "יאללה תעמיס , תזהר יא רומני טיפש" ועוד כל מיני הערות על האימא והאבא הדוד והסבתא שלהם. "טוב שבאת". קידם את פני יוסי כאילו שכח שהוא הכריח אותי להגיע . "צריך לספור ולרשום מה אנחנו מקבלים שלא יהיו לנו בעיות". שיתף אותי יוסי בצרותיו. ככה עבדנו עד חמש לפנות בוקר , לא לפני שפרקו את הסחורה במחסן ענק ביפו . הבוקר הגיע , לא היה טעם לחזור לפתח תיקווה לכן הגעתי למשרד וחטפתי תנומה קטנה עד ששרון הגיעה . משום מה שרון לא הייתה מופתעת מנוכחותי המוקדמת ובברכת הבוקר טוב שלה הייתה מן נימה של אדישות . לא היה לי זמן להעמיק במחשבה זו . הדרכתי אותה בקצרה על העסקה החדשה . עכשיו רוב העבודה על הקומבינה הייתה באחריותי וסוף סוף לשרון תהיה קצת עבודה . העבודה רצה מהר משחשבתי . השמועה על הסחורה הזולה עברה כאש בשדה קוצים עם ישראל אוהב מוצרי חשמל ועד הצהריים כבר מכרתי כמעט את הכל . כמו סוחר גדול הזמנתי את שרון לארוחת צהריים במסעדה של ציון . יוסי ישב שם כרגיל שולחנו ערוך כמו לעשרה סועדים..... "אחלה קומבינה". אמר בפה מלא אורז. "אתה עם הפקידה שלך ואני עם השכל שלי עוד נעשה מיליונים". צחק כאחד שמת על העולם. שרון חייכה כמבינה עניין. "אז מה, את פנויה?" שאל יוסי את שרון כשרגל עוף בידו. "לא!" שיקרה שרון. "יש לי הרושם שכן". אמר יוסי בחוצפה והוסיף "את לא נראית לי כל כך מאושרת". שרון השתתקה והביטה בי כשואלת 'מאיפה הגרלת את החבר החוצפן הזה'. "אם הייתי בעלך היית מבסוטה. הייתי מפנק אותך, מביא לך עשר טלביזיות, אחד לכל חדר". "ואז הייתי מסתובבת כל היום עם הסמרטוט ביד". השיבה שרון בזלזול. "חבל לך על הזמן, אם לא היום אז מחר". המשיך יוסי את התיאוריה הטבעית שלו. שרון נגסה מהשישליק. "זה ממש טעים". אמרה בחינניות. "בטח טעים, זה בחינם, כל דבר בחינם טעים". שרון עשתה פרצוף כאילו נמאס לה מהשטויות של יוסי. אבל לי היה נראה שדווקא הוא מצא חן בעיניה. "איך הוא?" שאלתי את שרון כשיצאנו מהמסעדה. "וואלה בסדר". אמרה שרון עם חיקוי מוצלח של יוסי. הסעתי את שרון לביתה. "היה נחמד". אמרה בשקט. "להתראות מחר בבוקר". סובבתי גלגלים בחריקה מחרישה אוזניים ודהרתי לביתי . בצומת עלית ראיתי את גב' מרקוביץ עמוסה בסלים . על הזין שלי . אמרתי בליבי והמשכתי כאילו לא ראיתי ובטח לא שמעתי . השעון צלצל . שש ושלושים . אני עדיין מתהפך במיטה . לא רוצה לקום . אולי אשכב עוד קצת . אף אחד לא ימות מזה . מכה קלה לשעון הטרדן והשקט חזר לפתח תיקווה . פתאום אני מגלה שהשעה כבר עשר בבוקר . שתי הודעות על המשיבון . פדיחה, לא שמעתי אפילו את הטלפון שמונח לידי . ההודעה ראשונה משרון . ההודעה השניה מיוסי . אין ברירה צריך לקום . קמתי באיזי . זה היום האחרון של השבוע . הדירה מטונפת .גלילי אבק בכל פינה . לא משנה , היום יום שישי . ככה זה שאתה רווק , אתה מנקה פעם בשבוע . התקשרתי לשרון . עשיתי לה את היום כשהודעתי לה שהיא יכולה לצאת הביתה מתי שבא לה . גב' מרקוביץ דופקת את השטיח על המעקה של המרפסת . קמצנית , שתקנה שואב אבק . חיים מהקומה למטה צועק על הבת שלו . "מה את צריכה אותו ?!" "מי הוא בכלל ?!". ככה זה שההורים מתערבים לילדים בחיים שלהם. ענת , סטודנטית ששוכרת את הדירה ממולי , נכנסה לבקש שתי ביצים ופירורי לחם בשביל לטגן שניצלים . טוב שלא בקשה גם שניצלים . גמרתי לנקות את הבית . אני יורד להבריק את הג'יפ . דלי מים , סבון מיוחד מערוץ הקניות וספוג רך לליטוף הפח הנוצץ. "מוכר?" שואל אותי אחד נמוך עם זקן קטן. "זה מהשכרה? לפי השחור ליד האגזוז הלך המנוע". קבע הגוץ. "אתה צודק". השבתי לגוץ הממזר. הפלצן מתקשר לסלולרי. "אפשר לקבל את הג'יפ בערב?" "למה, אני בגבס?" השבתי בשאלה. "רגע יש לי ממתינה". יוסי על הקו. "יוצאים הערב? יש מסיבה פיצוץ". צרח יוסי כרגיל. "אוקי, מתאים". עניתי בקצרה וסגרתי את הסלולרי. כמובן ששכחתי את הפלצן . שישתה מים קרים ............ יש אוירה מיוחדת בערב שישי . הבנות נראות יפות יותר , הרחובות תוססים אפילו בפתח תקווה והבית מקבל ריח מיוחד . כנראה בגלל שהוא נקי. צפצפתי ליוסי שירד. יוסי יורד לבוש חליפה מהבר מצווה. נכנס לג'יפ עם ריח חזק של אפטר שייב. הריח החדש שקניתי עם הג'יפ.... נעלם, כנראה לנצח. הגענו לגן אירועים שממוקם בין פתח תקווה לראש העין. "תעצור פה!" מורה לי יוסי ומצביע על הכניסה לגן. שתי בחורות מסתכלות עלינו כשאנו יוצאים מהג'יפ. נכנסנו. המקום מפוצץ באנשים שרוקדים, מדברים, בוהים, מעשנים ובוחנים בעיניים זוממות. יום שישי שייך לפנויים פנויות . איפה הם כל השבוע ?! רק אני , הם ואלוהים יודעים. "אתה לא רוקד?" שואלת אותי בחורה לא מזוהה. עב"ם. קילו וחצי של איפור. מה שלא עושה הטבע, עושה הצבע. החברות מהכוכב שלה בוחנות אותי מלמעלה למטה. בעיקר למטה. מקוות לסיבה טובה למסיבת רווקות. זמר מזרחי מערוץ התחנה המרכזית עולה לבמה, מלווה באורגניסט עם פיאה ופפיון. מזייף בשפות שידועות רק לו. אני רוקד. יוסי משתולל כאילו נמצא במופע של ה MTV "רמי?" אני שומע קול שקורא בשמי מאחורי גבי. אני מסתובב. "שרון ??? מה את עושה פה?" יופי, הפקידה והבוס בחוג פו"פ . איתה אני בטוח לא אגמור את הלילה. לא מערב עבודה ועינוגים. "סתם, הגעתי בטעות". שיקרה לי שרון. "אתה לבד?". "לא, אני עם יוסי". צעקתי לתוך אוזנה...... השארתי את העב"ם לרקוד עם בנות כוכבה ורקדתי עם שרון. נגמר הערב. יוסי נשאר עם חבורה של מיוחמות. שרון הצטרפה לחברותיה ואני חזרתי לביתי. שתי הודעות על המשיבון. בראשונה נשמע ניתוק. כנראה טעות. השניה, שוב פעם קולה של המסתורית . "אתה רוקד יפה, אם אין לך קשר עם הבלונדינית שאיתה רקדת תתקשר אלי, אני מחכה" והשאירה מספר טלפון. עקשנית. הורדתי את הבגדים . התיישבתי על הספה בסלון כמתכונן לשיחה ארוכה וחייגתי למסתורית. אין תשובה. השארתי לה הודעה. "שלום מדבר רמי , חזרתי ואת לא בבית בי" . פתאום דפיקה בדלת . ענת הסטודנטית שממול עומדת בפתח עם פיז'מה מצויירת דובים וג'ירפות......... "הבאת לי שניצלים?" אני שואל בהלצה. "אפשר לארח לך חברה?" שואלת ענת ומוסיפה : "משעמם לי". "כן, בוודאי תכנסי". אני אומר ומצביע לכיוון הסלון. עד היום הסתכמו יחסנו בשלום שלום או בהלוואות של ביצים, סוכר ופירורי לחם. שקענו בשיחה מעמיקה על עובדות החיים ואחר כך שקענו אצלי במיטה. עכשיו אנחנו שקועים בביצים, סוכר וסקס מזדמן. עולם הפוך. אנשים מחפשים הרפתקאות בחוגים לריקודי-עם ופו"פ ובסוף מגלים שהמסיבה המוצלחת נמצאת אצל השכנה. צעקה פה גחמה שם ושמש בוקר של שבת הציצה מהחלון. ענת קמה ראשונה ואני אחריה. שתינו נס על מסילת התריסים במרפסת. הטלפון מצלצל. ענת עונה כאילו גרה כאן שנתיים . "בשבילך!" היא אומרת כאילו חשבה אחרת. "יצא לך משהו טוב מהערב". קבע בהחלטיות יוסי מעברו השני של הקו. "מה עכשיו?" שאלתי בחוסר סבלנות. "לא כלום". השיב לי יוסי. "נשתמע מחר בבוקר". סגרתי את הטלפון וחזרתי עם ענת למיטה. .... יום ראשון השעה שמונה בבוקר. ענת לא על ידי. כנראה קמה מוקדם. על המראה כתבה באודם 'אוהבת אותך' וציירה לב אדום וגדול. אני יורד בדילוג במדרגות. לוחץ על השלט של הג'יפ. גב' מרקוביץ צועדת בשביל היציאה מחצר הבניין ואפילו לא אומרת שלום. אני נכנס למשרד. שרון מקבלת את פני בחולצה חושפת חזה וחצאית מיני קצרה. השתחררה הילדה . לא אמרתי ולא הערתי . אם לא אכפת לה, מה אכפת לי? עיניה האירו וידיה רעדו כשהגישה לי את הקפה שכמעט נשפך על שולחני יחד עם שדיה. "יוסי התקשר". אמרה לאט וכמעט בלחש. חייגתי ליוסי "תבוא דחוף למחסן". צעק עלי יוסי, כשברקע קולות של מכוניות, צעקות, קללות וים. "אל תנסה לחקור ואל תשאל למה. פשוט תזיז ת'תחת ותבוא". "אני הולך". יריתי לשרון בפרצוף. "אפשר להצטרף?" היא מספיקה לשאול. "לא !!" צעקתי מחדר המדרגות. נסעתי כמו מטורף. יוסי רגיל לצעוק, אבל הפעם הוא נשמע ממש לחוץ. אני מחנה את הג'יפ צמוד לדלת המחסן . ולפני שהספקתי לרדת אני שומע את יוסי צועק : "הסתבכנו !!" "מה קרה?" אני מנסה להישאר אדיש . "הרימו את המחסן". עונה לי יוסי בעצבים ובועט בדלת המחסן אחוז טירוף. "אל תדאג". ניסיתי להרגיע. "הכל מבוטח, לוקחים טופס מהמשטרה על פריצה וגנבה, מצרפים טפסי הזמנת סחורה לחברת הביטוח, תוך ארבעים יום הכסף אצלנו ביד". "מה אתה מקשקש בביצים? אנחנו לא יכולים לערב את המשטרה. אם הם יתחילו לחקור מאפוא הסחורה, מה תגיד להם? שגנבת מהמכס?" השיב לי יוסי עצבני על טיפשותי. הסתבכנו, באמת הסתבכנו. מכה של מאה אלף שקל בקלות. נכנסתי לתוך המחסן לא מאמין. מחפש כה וכה, אולי איזה שואב אבק שמר אמונים והסתתר מעיני הפורצים. נדה. שום וכלום, המחסן ריק. הסלולרי של יוסי מצלצל בפול ווליום. "כן!" עונה יוסי בשאגה. "אתה רוצה ת'חבילות?! תכין 50.000 ג'ובות והסחורה אצלך". ענה לו קול עבה ומאיים. "יא בן זונה, יא אוכל, יא מוצץ, יא בולע. אם אני תופש אותך אני משפד אותך יא הומו". החזיר לו יוסי בצרור שלא מבייש אפילו רובה עוזי. השיחה נותקה. לא קשה להבין למה. יוסי זרק את הסלולרי על אבן גדולה ובעט שוב בדלת המחסן. לא הספקנו להירגע מהשיחה ושלוש ניידות משטרה עוצרות בחריקה מסביב לג'יפ. ענן של אבק לא השאיר זכר לשטיפה של יום שישי. תוך שתי דקות ואנחנו בתוך הניידת קשורים באזיקים. "מה קרה לכם?!" צועק יוסי על השוטרים. "תשתוק יא מניאק". מחזיר לו שוטר בריון ומלטף בכפה את ראשו של יוסי. תחנת המשטרה עמוסה באנשים מכל מיני סוגים. זונות, מסוממים וסתם אנשים שבאים להתלונן. הפרידו בנינו. הכניסו אותי למשרד קטן. שולחן, שלושה כסאות ומדפים ריקים. מולי יושב חוקר צעיר ולצדי חוקרת במצב לא רע. "עדיף שתתוודה על כל העניין ותלך הביתה". אמר לי החוקר בשלווה. "על מה אני צריך להתוודות?" שאלתי עם פנים של שה תמים. "תשמע". אומרת החוקרת. "אנחנו יכולים לעזור לך, העבירה שבצעת חמורה ועל פי הדיווח שקיבלתי זו הפעם הראשונה שאתה מסתבך וחבל". "גבירתי החוקרת". אמרתי בקול נרגש. "אני אדם בעל עסק, את יודעת שלא עשיתי כלום. אין לי על מה להתוודות". "מה זאת אומרת, אין לך על מה להתוודות?!" שואל אותי החוקר בכעס. "תפסנו אותך ואת החבר האידיוט שלך ע"י המחסן. הוא כבר מזמר בחדר השני ומפיל את התיק עליך ולך אין מה להגיד?!" "לא! אין לי מה להגיד". השיחה הסתיימה. אני מובל אל תא המעצר. בדרך לקחו ממני תביעות אצבעות, רוקנו את כיסיי ולקחו לי את שרוכי הנעליים. "אולי פה תיפול עלייך ההשראה". אמר לי השוטר שליווה אותי לתא המעצר קטן. מיטת קומותיים, שירותי בול פגיעה, שמיכת צמר מעופשת, נורה בודדת על התקרה, כתובות גרפיטי על הקירות וחלון צר ומסורג בגובה 5.2 מטר. שכבתי על המיטה בדמיוני רצות תמונות מהעבר, ההווה וגם מהעתיד. שרון צוחקת ומתפשטת, ענת בוכה עם שניצלים וביצים בידיה, יוסי טורף ארוחת צוהריים וגב' מרקוביץ מביאה לי סיגריות לכלא, מראה לי אותן מרחוק וזורקת מעבר לגדר. הפלצן קורע את הג'יפ, מבסוט עד השמים. המסתורית מצלצלת ומישהו אחר עונה מביתי. אני יוצא מהכלא עם שיער אפור, כרס ענקית וישבן כואב. שוטר שמן קטע את הזיותיי כשפתח את דלת התא וקרא לי לבוא אחריו. אני חוזר למשרד. החוקר והחוקרת מחכים לי. "נו, מר כהן". אומרת לי החוקרת . "נזכרת ?" שואלת בחצי חיוך . "אולי תגידו לי במה אני צריך להיזכר?" הקשתי על החוקרת . "אתה צריך להיזכר בזה שהעמסת מחסן שלם ! אתה צריך להיזכר לאפוא שלחת את כל מה שגנבת ! אתה צריך להיז " "אני גנבתי ???" צעקתי וקמתי מהכיסא . "אתם באמת מפגרים או שרק עושים את עצמכם ?!! הסחורה במחסן שייכת לי !! ממני גנבו!! ואתם עוצרים אותי?!" החוקר והחוקרת הביטו בי , תמהים על הגילוי המרעיש. "חכה בחוץ". אמר לי החוקר בלחש . אני יוצא החוצה ופוגש את יוסי. "נו מה?" "וואלה לא יודע". מחזיר לי יוסי באדישות. אחרי כמה דקות מצאנו את עצמנו מגישים תלונה על פריצה וגנבה. לא יודע למה, אבל זה הלך ממש בקלות. לקחנו מונית ונסענו לאכול אצל ציון . "אני חייב למצוא את המניאק שהרים לנו את המחסן". אמר יוסי. "זה לא נראה פשוט, העניין הזה. מי שפרץ וגנב , היה לו האומץ להתקשר למשטרה ולהאשים אותנו". אמרתי ליוסי בלחש. "על הזין שלי הם והמשטרה" השיב לי יוסי וחייג בסלולרי שלי. "הלו, אוחיון, מה המצב?" צעק יוסי לתוך הסלולרי. "וואלה אצלי בסדר, שמעתי שיש לך בלגאן". ענה לו אוחיון. יוסי סיפר לאוחיון בקצרה את אירועי תחילת השבוע. ואוחיון מצדו הבטיח לבדוק את העניין. הגעתי למשרד. שרון הביטה בי בהערצה. בטח חשבה בליבה: זה גבר, לא מפחד מכלום. שרון החלה להודיע לסוחרים על ביטול ההזמנות. קצת ויכוחים, לא נורא. צריך לחזור לשגרה. סגרתי דרך הטלפון על עסקה של יבוא פיסטוק חלבי ושיווקם לקניינים באירופה, שם זה מצרך יקר. ניסיתי לשכוח קצת מהקומבינה שעשו עלינו הגנבים, מהמעצר המטופש במשטרה ומיוסי והחברים שלו. לפתע קבלתי צלצול לטלפון הישיר. מעטים הם האנשים שיודעים את מספרו של הטלפון הזה ובכל זאת קול לא מזוהה נשמע מעברו השני של הקו. "אני יודע אפוא הסחורה שלך". אמר הקול בלחש. "מי זה?" "מה זה משנה מי זה?" החזיר הקול בשאלה. "אתה רוצה את הסחורה או לא?" השתתקתי, לא ידעתי מה לענות. מצד אחד, כבר הפעלתי את הביטוח והתלוננתי במשטרה. מצד שני, רציתי את הסחורה בחזרה בלי בלבולי מוח מיותרים. "בוא נגיד שכן". עניתי בלחש. "אני לא רוצה ממך שום דבר". אמר לי הקול. "הלילה יעמיסו את הסחורה שלך מנמל יפו לכוון השטחים. המחסן ממוקם צמוד למחסן שלכם". "מה ??? אתה רוצה לה...." השיחה נותקה. התקשרתי ליוסי, יוסי התקשר לאוחיון, אוחיון התקשר 'לחברה' וה'חברה' התקשרו לעוד 'חברה' . הלילה תהיה חגיגה בנמל . בשעה שמונה בערב בדיוק , התייצבנו אני ויוסי מול המחסן. יוסי לבוש בחליפת איומים שחורה. אני, בנעלי ספורט, ג'ינס וחולצת כחולה. יוסי נכנס למחסן הריק וחיפש משהו על הקירות. "מצאתי !!" צעק יוסי . "ששששש שתוק טמבל, מה מצאת?" יוסי הצביע על פתח פרוץ שהעביר אותנו למחסן הצמוד. קופסאות קרטון מסודרות שורות שורות בסדר מופתי של כל מוצרי החשמל שנגנבו מאתנו . "בוא נקרא למשטרה". יעצתי ליוסי . "שום מנייאק לא יבוא לכאן, אני גומר אתם ואחר כך תקרא לאיזה משטרה שאתה רוצה". בשעה עשר בלילה הגיעו אוחיון והג'מעה שלו. אוחיון חילק פקודות כמו רס"ר בצבא . בשעה אחת בלילה בדיוק נפתחה דלת המחסן ומשאית גדולה נסעה ברוורס , לתוך המחסן . "אף אחד לא זז!!" פקד יוסי על חייליו של אוחיון . במשך שלוש שעות העמיסו הגנבים את המשאית. יוסי סימן לי עם היד לבוא אחריו . איכשהו הגענו לקבינה של המשאית. אני מצד ימין, יוסי מהצד של הנהג. איך שנשמעה מכת הסגירה של הדלת האחורית של המשאית, זינקנו לקבינה, יוסי הצמיד אקדח לראשו של הנהג השתלט על ההגה וברחנו עם המשאית . אוחיון והג'מעה נשארו לחגיגה האמיתית , שעוד רבות יסופר עליה בסיפורי הנמל העליזים . המשך יבוא......... |