נדמה לי שהיה זה קרל מרקס שקבע כי הדת היא אופיום להמונים, מה שאומר שאני, כנראה, לא דתי מספיק. מסתבר, שכדי לספק את השאיפה שלי להדחקה וריחוף קלילים, ולבריחה זמנית מן המציאות האפורה, המלחיצה והשגרתית, אזדקק לאמצעים ממשיים ואולי גם מהנים יותר.

אני מניח שהוא ביסס את ממצאיו על הרעיון, שאם אתה דתי, אתה פטור מלהתמודד עם כל מיני בעיות שהחיים מציבים בפניך, אתה מקבל הכל בשלווה רוחנית מסטולית, מייחס הכל לכח אלוקי עליון המכתיב וקובע מראש את כל מה שיתרחש פה, איתנו.

זה נכון, אגב, גם בעיני. אלא, שמה לעשות, זה לא הופך את היאוש ליותר נח.

בעיני, העובדה שיש אלוקים לא פוטרת את החובה שלנו, כבני אדם, לעשות הכל כדי לפתור בעיות, וכשאני אומר הכל אני לא מתכוון רק למלמול מתנגן של פסוקי דזמרה ותהילים בעגה אשכנזית, למרות שכבודה של הפעילות הזו במקומה מונח, אלא גם כל מה שניתן לעשות כדי לפתור בעיות על פי הטבע. החל מחיפוש מוסכניק מוסמך לבעיות בקורבורטור ועד לחוק עוקף בג"ץ כדי לשמור על עיקרון הפרדת הרשויות שבשנים האחרונות החל להתכרסם.

ז"א, בודאי שיש צורך, שקיים, אגב, אצל כל יהודי, כולל מי שבתודעה שלו מתכחש לזה, לבטוח בה' ולהתפלל אליו. הדבר מתגלה לא פעם בזמני משבר, כאשר רואים לפתע אתאיסטים גמורים המחפשים ישועה במקומות שבזמים רגילים הם לא היו מעלים על דעתם לבקר שם.

אלא שאותו ה' עצמו מצפה שבנוסף לאמונה בו, וכחלק בלתי נפרד ממנה, נעשה אנו מצידנו את כל שבידנו, כדי להתקיים באופן טבעי שהוא יצר וטבע את כלליה.

לכן קצת מאכזב לגלות שבקרב חלק לא מבוטל מהציבור הדתי בארץ, התפתחה מין ציפיה כזו שכאילו פוטרת אותם מן הצורך לצאת החוצה ולחפש פרנסה. כלומר, זה נכון שפרנסתו של אדם קצובה לו מן השמים, אבל השמים רוצים שהבנאדם למטה יעשה "כלי", דהיינו שיהיה לו "ג'וב" שבאמצעותו יבוא השפע.

אני כותב את הדברים האלמנטרים כל כך, בעקבות שיחה שהדהימה אותי, אני חייב להודות, עם מישהו, כאן בקפה, שסבר שאנו, הדוסים, מהווים כנראה משהו המזכיר חייזרים שנחתו מאיזה כוכב לכת אחר. מעניין באמת, מה אחוז האנשים החושבים כך.