כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כל מילה אמת

    אני לא טובה בלהמציא. אני גרועה בכתיבת סיפורים שלא היו ולא נבראו. כל מה שאני כותבת, קרה במציאות. אולי אני מתארת קצת בהגזמה, אוקיי, אבל נשבעת לכם שכל מילה אמת. כמעט.

    כל הזכויות שמורות אין להעתיק ו/או לעשות כל שימוש ללא היתר מראש ובכתב ©

    -רוב התמונות בבלוג נלקחו מגוגל תמונות. זכויות יוצרים? אין לי מושג למי לתת קרדיט-

    0

    המגפיים האדומים של רווית (2)

    34 תגובות   יום רביעי, 22/4/09, 00:14

     

     

     


     

    -חלק ראשון-

    "הפוך גדול, בבקשה. חזק, אם אפשר", אמרה רווית והושיטה לקופאית שטר של עשרים שקלים. היא היתה מעדיפה לשבת, הרגליים הרגו אותה, אבל לא היה מקום פנוי בבית הקפה. איזו טעות היתה לנעול את המגפיים האלה. היא לא שמה לב לבחורה שלידה עד שזו לא נגעה בכתפה.

    "היי, מה שלומך?" מה היא מחייכת אלי, תהתה רווית. מי זו?

    "סליחה, אנחנו מכירות...?" 

    "כן. ז"א, לא. ז"א, לא ממש. אתמול בערב? קנית אצלי שני זוגות מגפיים. אלה שאת נועלת עכשיו..?"

    "את בטח מתבלבלת", אמרה רווית, "איך אמרת שקוראים לך?"

    "ליאת. זה היה רק אתמול, איך את לא זוכרת...?"

    "ליאת, תשמעי, אני מצטערת. יש לך טעות. לא פגשתי אותך בחיים".

    רווית לקחה את הקפה שלה והלכה, משאירה מאחוריה את ליאת כשארשת תימהון על פניה.

     

     


     

    22:00

    כשהסתיימה בסופו של דבר המשמרת היתה ליאת מותשת לחלוטין. היא אפילו לא הספיקה לשתות מהקפה שלה והכוס נותרה מיותמת ליד הקופה. תנועת הלקוחות לא פסקה ולו לרגע. מה יש לבחורות פה ממגפיים, תהתה, היו בנות שלקחו שישה זוגות בקניה אחת. עוד מעט קיץ, מתי הן יספיקו לנעול את כולם?

    היא נעלה את דלת החנות ומיהרה למחסן. זה לא היה אופייני לה, אבל אחרי ההיתקלות עם הלקוחה ההיא בבית הקפה, היא שמה לעצמה בצד זוג מגפיים. האדומים. זה לא היה לעניין, לקנות אותן עם הנחת עובד, אבל זה היה הזוג האחרון במידה שלה והיא לא יכלה להתאפק. היא חלצה את נעליה בבעיטה, הוציאה את המגפיים האדומים מהקופסה והחליקה את כפות רגליה לתוכם. היא סידרה את הג'ינס שלה מעליהם (לתחוב את הג'ינס למגפיים? זו בכלל לא היתה אופציה) וצעדה אל המראה. מושלם, חייכה לעצמה בשביעות רצון. פשוט מושלם.

    בדרכה החוצה ראתה שבית הקפה עדיין פתוח. מצוין. היא ניגשה לקופה, הזמינה הפוך גדול בטייק אווי והמתינה. הקניון היה כמעט ריק אבל ליד אחד השולחנות היא ראתה את הבחורה ההיא שוב. מה, אין לה בית? היא היתה כאן כל הזמן הזה?


    רווית בהתה בכוס הקפה שלה כשהמלצרית ניגשה אליה. "אנחנו סוגרים", אמרה לה בעדינות, ורווית קמה, לא בטוחה לאן היא הולכת עכשיו. היתה לה סחרחורת, הרגליים שלה עדיין כאבו והבטריה בסלולרי שלה נגמרה, ככה שלא היה לה מושג מה השעה אפילו.

    היא צעדה באיטיות לכיוון היציאה, ראשה מושפל. כשהגיעה לדלת שמעה קול צעדים מאחוריה ומישהי מוכרת לה במעורפל חיכתה שרווית תפתח את הדלת, כדי ששתיהן תוכלנה לצאת. ביד אחת החזיקה כוס קפה ולרגליה נעלה מגפיים זהים לאלה של רווית.

    "נעליים יפות", אמרה רווית והתכוונה לצאת, אבל קולה של הבחורה עצר אותה.

    "חכי שניה".

    "כן?"

    "את בסדר?" שאלה הבחורה, "את לא נראית כל כך טוב".

    "אני בסדר גמור", אמרה רווית, "לילה טוב".

    בצעד הבא שעשתה היא הצליחה איכשהו לסובב את הקרסול ומעדה, כוס הקפה נפלה ותוכנה נשפך וראשה נחבט במדרכה.


    ליאת ראתה אותה נופלת, אבל לא הספיקה להגיע אליה בזמן. עקבים מחורבנים, חשבה, אי אפשר ללכת איתם כמו בן אדם, בטח שלא לרוץ. עד שהגיעה אליה הספיקה הבחורה להתיישב, מבולבלת, והסתכלה עליה במבט לא ממוקד.

    "בואי, אני אעזור לך לקום. את חושבת שאת יכולה לעמוד? איך קוראים לך?"

    "רווית", היא ניסתה להתרומם ופניה התעוותו בכאב, "אני לא כל כך יכולה לדרוך".

    "אני ליאת", הבחורה הזרה לא הרפתה מזרועה, "זה בסדר. לאט לאט, אני אעזור לך. בואי".

    הן עשו את דרכן באיטיות חזרה לתוך הקניון. השומר בכניסה, שכנראה הכיר את ליאת, החזיק עבורן את הדלת.

    "אני עובדת פה", אמרה ליאת, "נלך לחנות שלי, תנוחי קצת ונראה מה עושים, אוקיי?"

    רווית הנהנה. איזה פדיחות, חשבה לעצמה, ליפול ככה באמצע הרחוב. מזל שהליאת הזו היתה שם.

    הן נכנסו לחנות ורווית התיישבה בכבדות, כובשת את פניה בכפות ידיה. ליאת הסתכלה עליה בדאגה.

    "שניה, אני אביא לך כוס מים", הציעה, "אכלת משהו היום? את אולי צריכה משהו מתוק?"

    "יש לי שוקולד בתיק", מלמלה רווית, "אבל לא, אני לא רוצה. קחי", הושיטה לליאת את החבילה הפתוחה, "הוא דווקא לא רע".

    "אולי כדאי שנלך לחדר מיון", אמרה ליאת, "קיבלת מכה בראש, והרגל שלך כואבת. שם יבדקו אותך".

    "זה שום דבר", השפילה רווית את עיניה, "היתה לי סחרחורת. זה כלום".

    "אולי בכל זאת תקחי קוביית שוקולד", הציעה ליאת, "הוא באמת לא רע. תוצרת חוץ?"

    "אני לא יודעת", מלמלה רווית. "אני לא כל כך זוכרת".

    ליאת הסתכלה עליה בריכוז. משהו קרה לה, החליטה, זו לא רק הנפילה. היא לא מרוכזת, העיניים שלה בוהות מדי. היא לא זכרה אותי קודם והיא הסתובבה פה בקניון חמש שעות. משהו לא בסדר.

    "טוב", היא קמה בהחלטה נחושה, "אני אקח אותך לחדר מיון. ליתר ביטחון. מקסימום יגידו שזה כלום".


    22:55

    "הפקידה ביקשה את תעודת הזהות שלך. היא פה?"

    רווית ישבה על אחד מכסאות הפלסטיק שמול עמדת הקבלה בבית החולים. "בתיק שלי".

    "אוקיי, אני כבר חוזרת. אני אבקש מהם שיביאו לך כסא, את לא יכולה לדרוך. הרגל שלך נראית לי נפוחה".

    רבע שעה אחר כך ניגש רופא צעיר אל ליאת: "את חברה שלה?"

    "כן... ז"א, לא. אנחנו לא ממש מכירות. פגשתי אותה בקניון, והיא נפלה", ליאת התקשתה להסביר לרופא את טיב הקשר בינה ובין רווית, "אולי כדאי שתתקשרו למישהו מהמשפחה שלה?"

    "שאלנו אותה", אמר הרופא, "אבל עושה רושם שהיא לא יודעת למי להתקשר".

    "מה זאת אומרת?"

    "היא לא זוכרת מי המשפחה שלה. היא לא זוכרת איפה היא עובדת, והסלולרי שלה כבוי, ככה שאין לנו אפשרות להוציא ממנו מספרי טלפון. אמרת שהיא קיבלה מכה בראש?"

    "כן, כשהיא נפלה", אמרה ליאת, "אבל היא היתה מוזרה עוד לפני", היא הסבירה לרופא למה בעצם הביאה את רווית לחדר המיון. "לא בגלל שהיא נפלה, היא נראתה לי לא בסדר. חסרת אורנטצייה. אני לא יודעת להסביר".

    "לפי מה שאת אומרת, יכול להיות שמדובר בבעיה נוירולוגית", אמר הרופא, "בנתיים נשלח אותה לצילום, נבדוק מה קורה עם הרגל שלה, ואחר כך נראה".


    23:40

    "את עוד פה?", רווית חזרה מהצילום והופתעה לראות את ליאת מחכה לה,"למה לא הלכת הביתה?"

    "מה פתאום?" חייכה ליאת, "אני לא משאירה אותך כאן לבד. הודיעו למשפחה שלך כבר?"

    "האחות אמרה שכן. אבא שלי צריך להגיע כל רגע". האחות האחראית היתה ממש יעילה: היא לקחה את תעודת הזהות של רווית וביררה ב-144, ולבסוף הצליחה לאתר את מספר הטלפון של הוריה של רווית.

    רווית כבר נראתה יותר טוב. המבט המבולבל נעלם מעיניה והסחרחורת שליוותה אותה במשך כל היום התפוגגה כמעט לחלוטין.

    "אני רוצה להודות לך", אמרה לליאת, "שהבאת אותי לכאן. אני לא יודעת מה קרה לי היום, הייתי כל כך מפוזרת".

    "זה בסדר", אמרה ליאת, "לא הייתי משאירה אותך שם על המדרכה, נכון? את היית עושה את אותו הדבר".

    היא היתה הרוגה מעייפות, ומורעבת. חבל שהשארתי את השוקולד ההוא בחנות, חשבה. אני צריכה את האנרגיה. היא אכלה אולי ארבע קוביות ממנו, אבל עדיין הרגישה את העייפות של כל אותו היום נוחתת על כתפיה.

    "אני הולכת להביא מים", אמרה לרווית, "כבר חוזרת, את רוצה משהו?"

    "לא, תודה".

    כשחזרה אחרי חמש דקות מצאה את רווית בחברת גבר בעל פנים מודאגות. "ליאת, תכירי, זה אבא שלי. אבא, זו ליאת, הבחורה שסיפרתי לך עליה".

    "ליאת, תודה רבה לך. את לא יודעת כמה דאגנו", הוא לחץ את ידה בחום, "מזל שהיית שם. כבר לא ידענו מה לחשוב".

    "שטויות, באמת. אין בעיה", אמרה ליאת, "רווית, אני רואה שאת בידיים טובות, אז אני הולכת הביתה, אוקיי? תרגישי טוב".

    "תודה מותק", אמרה רווית, "הם כבר משחררים אותי. רק צריכים לחבוש לי את הרגל ולסדר כמה עניינים, ויש איזה שוטר שרוצה לדבר איתי, לא ברור לי למה".

    "שוטר? מה כבר עשית?"

    "נשבעת לך שכלום", חייכה רווית, "בטח סתם משהו רשמי, לא יודעת".


    השיחה עם השוטר לא ממש הבהירה את העניינים. הוא שאל את רווית שאלות על אנשים שהיו במספרה, אם מישהו לא מוכר נתן לה משהו לשתות, לאכול, איך הגיעה מהעבודה לקניון. רווית לא זכרה. היא אמרה לשוטר שהיא שתתה קפה ואכלה כמה קוביות שוקולד בעבודה, אבל לא ידעה להגיד לו מה קרה מהרגע שיצאה מהמספרה ועד שהגיעה לקניון. בכלל, מה כל השאלות האלה, אמרה לו, אני נראית לך לא אחראית?

    חלילה, אמר השוטר, זה פשוט לא המקרה הראשון של מישהי שמגיעה לפה עם תסמינים כאלה. חוסר אורינטצייה, אובדן זיכרון זמני. אנחנו חושדים שמישהו אולי אחראי לכל זה. את לא חשודה בכלום, כמובן, אבל אם תיזכרי בעוד משהו, תצרי איתנו קשר, בסדר?


    00:35

    "תעצור שניה", אמרה רווית לאבא שלה, "אני חושבת שזה האוטו של ליאת".

    הם עצרו ליד הרכב שעמד בחזית בית החולים, הוינקרים שלו מהבהבים והמנוע דולק. ליאת ישבה ליד ההגה, החלון פתוח.

    רווית פתחה את החלון שלה. "ליאת? הכל בסדר? מה את עוד עושה פה?"

    ליאת סובבה את ראשה באיטיות והסתכלה על רווית: "סליחה.. אנחנו מכירות?"

    עיניה של רווית נפערו. "את צוחקת עלי, נכון? עכשיו היית איתי פה יותר משעתיים".

    "אני מצטערת", אמרה ליאת, "יש לך טעות. לא פגשתי אותך בחיים".

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (34)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/4/09 23:42:


      תרגיש חופשי להביא טוויסטים משלך.


      -אולי את החלק הבא נעשה אינטראקטיבי-

        23/4/09 18:35:

      מגניב.

       

       נ.ב.

      אני גם בעד הטוויסט עם פיני בלילי. רק בלי פיני בלילי.

        23/4/09 03:08:

      צטט: ימית מהים 2009-04-22 21:32:50


      אחלה המשך פיבי

      שוקולד זה רע. כנראה לא רק לגודל הישבן.

      תודה מותק :)


      -שוקולד הוא מקור כל הרוע בעולם-

       

        23/4/09 03:06:

      צטט: charlotte 2009-04-22 20:51:12

      רציתי להוסיף: לעולם לא קראתי פוסט שלך

      סליחה, אנחנו מכירות....?


      -את לא מפסידה הרבה-

       

        23/4/09 03:05:

      צטט: guy7373 2009-04-22 20:44:01

      זה כמו סמים המגפיים האלה

      הראשון בחינם...?


      -זה יכול להיות מאוד מסוכן-

       

       

        22/4/09 21:32:


      אחלה המשך פיבי

      שוקולד זה רע. כנראה לא רק לגודל הישבן.

        22/4/09 20:51:

      רציתי להוסיף: לעולם לא קראתי פוסט שלך

        22/4/09 20:44:
      זה כמו סמים המגפיים האלה
        22/4/09 20:31:

      צטט: rangil 2009-04-22 20:00:47

      האמת כבר התחלת בעבר לכתוב פיסות של סיפורים שעלו לך לראש אבל אף פעם לא המשכת. זה שהפעם יש לנו חלק ב' זו נקודת אור זוהרת. אני מתחיל לחשוב על המשך.

       

      אני ידועה בכשרוני להתחיל דברים ולא לסיים אותם אף פעם.


      -ולא מדובר רק בסיפורים-

        22/4/09 20:00:
      האמת כבר התחלת בעבר לכתוב פיסות של סיפורים שעלו לך לראש אבל אף פעם לא המשכת. זה שהפעם יש לנו חלק ב' זו נקודת אור זוהרת. אני מתחיל לחשוב על המשך.
        22/4/09 12:06:

      צטט: ♥ניתי♥ 2009-04-22 11:59:49

       מופתע


      בוכה

       

      כפרה, יש לך משו להגיד לי?


      -אל תתביישי-

        22/4/09 12:04:

      צטט: שרון אבני 2009-04-22 11:40:59

       דווקא נראה לי כמו טוויסט מעניין, יש מצב שהיא תתאהב בתורכיה

      בפיני בלילי ואז הוא יחזור לארץ להפועל תל אביב שתרד איתו ליגה?

       

      היית חייב לקלקל הכל עם כדורגל?


      -וזה לא היה משו מלכתחילה-

       

        22/4/09 11:59:

      צטט: phoebe 2009-04-22 11:17:33

      צטט: ♥ניתי♥ 2009-04-22 08:30:05

      ...


      ...

       

      !!!


      -???-

       

       

       מופתע


      בוכה

       

        22/4/09 11:40:

      צטט: phoebe 2009-04-22 11:19:16

      צטט: שרון אבני 2009-04-22 08:51:56

      כן, רווית 3 מתבקש כמו ששודדי הקאריביים 4 לא מתבקש..

      כפרה, אתה יכול להגיד "נמאס לנו מהפקאצה הזאת", נשבעת לך שאני לא אעלב.


      -אולי נשלח אותה לשייט בתורכיה והספינה תטבע, או משו?-

       דווקא נראה לי כמו טוויסט מעניין, יש מצב שהיא תתאהב בתורכיה

      בפיני בלילי ואז הוא יחזור לארץ להפועל תל אביב שתרד איתו ליגה?

       

        22/4/09 11:25:

      צטט: kruveet 2009-04-22 09:42:08

      אחלה פוסט!

      אהבתי.

      תודה מותק :)


      -אני לא הכי מתה עליו, האמת-

       

        22/4/09 11:24:

      צטט: charlotte 2009-04-22 09:15:39

      נראה לי שפעם הבאה שיפגשו שתיהן

      זה יהיה במחלקה הסגורה :-)

      בטח התחלה של חברות נפלאה ופסיכוטית...

      את חושבת שיתנו להן להשאר עם המגפיים האדומים...?


      -חופשי פסיכוטיות-

       

        22/4/09 11:22:

      צטט: behind blue eyes 2009-04-22 08:53:22

      אה ושכחתי להגיד שהפוסט מעולה!!!

      ואני שכחתי להגיד תודה :)


      -לא מגיבים פעמיים! זה יוצר אסימטריה בתגובות. אני קצת מוזרה בעניין הזה-

        22/4/09 11:20:

      צטט: behind blue eyes 2009-04-22 08:52:47

      לא לוקחים שוקולד מאנשים זרים... (-:

      <אם את לא נרדמת קחי כפית שוקולד...>

      הנה אחת שהבינה את מוסר ההשכל של הסיפור!


      -צדיקה בסדום את-

        22/4/09 11:19:

      צטט: שרון אבני 2009-04-22 08:51:56

      כן, רווית 3 מתבקש כמו ששודדי הקאריביים 4 לא מתבקש..

      כפרה, אתה יכול להגיד "נמאס לנו מהפקאצה הזאת", נשבעת לך שאני לא אעלב.


      -אולי נשלח אותה לשייט בתורכיה והספינה תטבע, או משו?-

        22/4/09 11:17:

      צטט: ♥ניתי♥ 2009-04-22 08:30:05

      ...


      ...

       

      !!!


      -???-

       

        22/4/09 11:15:

      צטט: דמוסתנס הנואם 2009-04-22 04:07:02

      אולי לא פואנטה, אבל מתחייב המשך.

      מתחייב...?


      -אני לא יצירתית במיוחד כמו שבטח שמת לב-

       

        22/4/09 09:42:

      אחלה פוסט!

      אהבתי.

        22/4/09 09:15:

      נראה לי שפעם הבאה שיפגשו שתיהן

      זה יהיה במחלקה הסגורה :-)

      בטח התחלה של חברות נפלאה ופסיכוטית...

        22/4/09 08:53:
      אה ושכחתי להגיד שהפוסט מעולה!!!
        22/4/09 08:52:

      לא לוקחים שוקולד מאנשים זרים... (-:

      <אם את לא נרדמת קחי כפית שוקולד...>

        22/4/09 08:51:
      כן, רווית 3 מתבקש כמו ששודדי הקאריביים 4 לא מתבקש..
        22/4/09 08:30:

      ...


      ...

       

        22/4/09 04:07:
      אולי לא פואנטה, אבל מתחייב המשך.
        22/4/09 01:44:

      צטט: רני123 2009-04-22 01:14:03

      בלשי סטייל.

      מישהי מושפעת מ-24 ?

      דווקא נחמד שוקולד שעוזר לשכוח.

      נשבעת לך שכתבתי את זה עוד לפני שהתחלתי לראות את העונה הראשונה.


      -הקרייבינג הפתאומי הזה לשוקולד לא יניח לי להרדם הלילה-

        22/4/09 01:42:

      צטט: "מנוע שקט" 2009-04-22 01:01:14


      *

       

      תודה :)


      -אפשר קוביית שוקולד במקום...?-

        22/4/09 01:41:

      צטט: מור עובר 2009-04-22 00:54:02


      נו מה הפואנטה?

      לכל דבר חייבת להיות פואנטה?


      -נו, ברצינות?-

       

        22/4/09 01:14:

      בלשי סטייל.

      מישהי מושפעת מ-24 ?

       

      דווקא נחמד שוקולד שעוזר לשכוח.

        22/4/09 01:01:

      *
        22/4/09 00:54:

      נו מה הפואנטה?

      ארכיון

      פרופיל

      phoebe
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין