אנחנו הצוענים החדשים של העולם הוירטואלי.

קופצים מאתר לאתר, מחלון לחלון - לפעמים מתרחקים עד שכחה מעמוד הבית.

עוצרים בחללים שמספקים לנו רגש ועניין, גירוי וסיפוק. וכשמתרוקנים מדפי הרגש והסיפוק אנחנו אומרים שלום יפה (לפעמים אפילו זה לא...) וגולשים לחלון חדש.

עד הרגש הבא...

אנחנו נוודים שהמירו ניווט רגלי על פי כוכבים ואדוות הרוח על דיונות חול אינסופיות בגלישה עיוורת על מקלדת ממתכת ומסך 15.2 אינץ' עם רזולוציה משו משו.

רוג'ומים מאבני גיר הוחלפו בלינקים ו"מועדפים" וחיוך מזמין לעוברי אורח והנפת יד לשלום הפכו מזמן לסמיילי צהבהב עם חיוך מקרטע ואם ממש נפתחנו - אז גם הזמנה לצ'אט.

וכמו הנוודים, אנחנו לא עוצרים. זה לא בדם שלנו.

וכמו הנוודים, אנחנו פחות נקשרים. מה הטעם, הרי ממילא בעוד דקה ורבע יפנו עוברי האורח לדרכם וגם אנחנו נמשיך בדרכנו לבד. עד העיקול הבא, עד המפגש הבא.

מתי נגיע לנאות המדבר של הרשת? קצת מנוחה, קצת צל - "זמן איכות"

יכול להיות שאין פה דברים כאלה?

יכול להיות שגם למציאות הוירטואלית יש פטה מורגנות ?

למה רשמתי את זה?

סתם כי עכשיו פתאום הבנתי...