בילדותי (וזה לא היה מזמן...) כבר היו מחשבי PC. לא בכל בית, אבל היו...

ישנו 3 אחים בחדר אחד קטן, מיטת קומותיים שאפילו נפתחת לעוד מיטה והיינו משחקים במלחמת כריות, היינו סתם הולכים מכות, וגם לפעמים משחקים במחשב, יחדיו... שלושתינו על מקלדת אחת, רבים מי יכניס את הדיסקט הענק של הDOS לכונן ונלחמנו על הג'ויסטיק (שנראה לי היום יותר כמו משחק משעשע לבנות בלבד).

כשלא עשינו את זה.. היינו יורדים למטה לגינה.. קוראים לחברים מהחלון (אבל בשקט..), או טלפון (בזק) קצר להודיע שאנחנו יורדים, ומשחקים עם כל החברה מהשכונה.. (במגוון רחב של גילאים) כולם מכירים את כולם.

כל מה שאפשר היה להמציא וכל מה שהומצא כבר לפני... הבנים שיחקו כדורגל, הבנות שיחקו קלאס לסוגיו, ואח"כ בשביל השעשוע כולנו שיחקנו תופסת בסגנון: הבנים על הבנות או הבנות על הבנים...

חטפנו כדורים בכל מיני איברים בגוף במהלך "חיי שרה", הושפלנו כשלא הצלחנו לתפוס את הכדור שעבר מעל ראשינו ב"21".

שיחקנו ב"בנק" , "בית משוגעים" וצברנו חוויות לכל השנים. הייתה לנו חברות מיוחדת.

בערבים היינו יוצאים לאכול פיצה בכיכר אורדע ובזבזנו מאות שקלים (במצטבר) על המכונה של הבובות בשקל... (גרוע ביותר :) )

כשגדלנו כבר כל הבנות שיחקו יחד עם הבנים כדורגל וכדורסל מיד אחרי שסיימו את החוג ג'אז, אני באופן אישי - אחרי שרקדתי 8 שנים עזבתי את הריקוד לטובת כדורסל מקצועי במשך שנתיים, ואז... כשהגעתי לתיכון... החלטתי להפסיק "כדי שלא יפריע לי בלימודים" (טעותתתתתתתתת). טוב.. הנקודה היא: שגם בתיכון היינו תמימים.. אולי יותר מידי... אז נכון.. היינו מתחבאים בפינה מאחורי האולם ספורט, להלן - המחששה.. ונכון היינו מבריזים משיעורים, אבל מי שהייתה מגיעה חלילה עם קו איפור שחור מתחת לעיניים הייתה נחשבת שרמוטה (כןן שרמוטה) ואבוי להגיע לתיכון עם חצאית קצרה ב"יום שישי החופשי" שאז היינו יכולים להתלבש איך שרצינו.. ונשארנו הילדים הטובים של השכונה, והיינו נפגשים למטה, עדיין, כל אחר הצהריים, פחות לשחק יותר כדי לדבר על משמעות החיים (זוכרים... גיל ההתבגרות...).

אבל אז כבר כמעט ולא היה בית שלא היה בו מחשב, ותחום האינטרנט תפס תאוצה וצ'אטים ב MIRC עם אנשים בכל העולם -ואוו, איזה מדהים!!!! הפלאפונים התחילו לצוץ בכיס של 1 מתוך 10 אנשים (לא אלו שנראו כמו מכשירי קשר בסוף שנות ה 80, תחילת שנות ה 90), סוג חדש של תקשורת!!! ומכאן הכל התגלגל..
כשהשתחררתי מהצבא ויצאתי לעולם הגדול... הייתי בשוק... לא הבנתי מה קרה.. ילדות בנות 12 נראות לי כמו בנות 15, כי הן מתלבשות כמו האמאמא של השרמוטה ההיא מהתיכון שלי, יצא לי לעשות פרוייקט פר"ח בבי"ס יסודי בכיתות א' - ג' ולא היה ילד אחד(!!!!) שלא היה תלוי לו פלאפון על הצוואר (שוק) והחוצפה....אח החוצפה שלהם, אני פשוט הייתי בהלם. שמעתי על ילדה בת 8 שביקשה מאמא שלה שתכניס אותה לאתר פורנו, כי כל החברים שלה בכיתה עושים את זה... ואחותה בת ה 10 לא מוכנה יותר ללבוש בגד ים שלם ורק ביקיני ורצוי עם משקפי שמש כדי שבים היא תוכל לעשות לבנים עיניים כשהיא תרים "ככה עם היד" את המשקפיים על המצח ותוריד חזרה לעיניים.

כשיצא לי לטייל אחרי הצהריים בשכונה לא היו בכלל ילדים למטה... אין כדור, אין מחבואים, אין תופסת, אין דג מלוח, אין ילדים בשכונה!!!! אין תמימות :(

כולם על המחשב... לבד.. מדברים וירטואלית עם אנשים ומקיימים שיחות בלי מבט עיניים, בלי מגע אנושי (האם זה ישפיע על הבחירות שלהם בעתיד??? כשהם יצטרכו לבחון חברות אמיתית, האם הם ידעו לפרש את מבט עינו של זה שנמצא מולם, כי הם לא רגילים לזה??) העיניים הם המפתח לנשמה... וזה כל כך חסר להם היום...

אני מודאגת... הם העתיד שלנו.. אז נכון... הם הרבה יותר פתוחים לידע ומידע, אני חושבת שהם מגלים הכל מהר מידי. והתקשורת החברתית שלהם שינתה פנים לחלוטין... אלו יהיו המנכ"לים, הרופאים, עורכי הדין, מעצבים למינהם, רוקחים נותני שירות לקוחות, טכנאים וכו' של המדינה שלנו. כולם צריכים כישורים חברתיים.

יש להם את זה?