הבורסות ברחבי העולם נוסקות (כ-40% עלייה מאז השפל של נובמבר האחרון), אובמה מדבר על תקווה חדשה, והאביב בפתח. האם המשבר על סף סיום? איכשהו נראה שהשמחה מעט מוקדמת. מתבוננים שטחיים מספרים שמשבר פיננסי בניירות ערך עלומים בוול סטריט התגלגל להפתעת הכל למשבר כלכלי עולמי. מספרים לנו גם שלא ניתן היה לחזות את המשבר. למעשה, המציאות שונה לגמרי: משבר כלכלי שהכל עשו כמיטב יכולתם כדי להתעלם ממנו במשך מספר שנים התלקח בדיוק במוקד שאיפשר אותו.

כלכלת ארה"ב, ואיתה שאר העולם, הצליחה למשך מספר שנים לשטות בחוקי הכלכלה. הנס הכלכלי האמריקאי (goldilocks economy קראו לכך בארה"ב ) התבסס על יכולתו של הצרכן האמריקאי לצרוך את עצמו לדעת, ועל יכולתו של שוק כספים מתוחכם מתמיד לנתב את העושר העודף שהצטבר בעולם אל אותו צרכן אמריקאי. העקומה התחתונה בגרף מראה איך, החל מראשית שנות התשעים, התדרדרה ארה"ב לגרעון אדיר ממדים במאזן התשלומים שלה – ב-2006 הגיע הגרעון המסחרי לשיא של 788 מיליארד דולר – 6% מהתוצר האמריקאי ו-1.2% מהתוצר העולמי. הדעה המקובלת הייתה שארה"ב גברה על חוקי הכלכלה ואין לה צורך להתבסס על ייצור. גם אחרי פקיעת הבועה בשנת 2001 חשבו בארה"ב שניתן לתת לשאר העולם לייצר, ולהתבסס על "כלכלת ידע".

משק "נורמלי" אינו יכול לשאת גרעון מסחרי כזה מבלי שהמטבע שלו יקרוס – פשוט בהעדר יצוא מספיק, אין מטבע זר כדי לשלם על היבוא. ארה"ב יכלה לעשות זאת תקופה ארוכה בשל מעמדו המיוחד של הדולר. אך רק מעטים, כמו למשל ג'וזף שטיגליץ (בין השאר בספרו "לתקן את הגלובליזציה"), העזו לומר שהיכולת לשלם על הגרעון המסחרי הזה מתבססת על זרם אדיר של השקעות זרות לארה"ב. העקומה העליונה בגרף מראה את השינוי בהיקף האחזקות הזרות בארה"ב, שהגיע ב-2006 לשיא של 2 טריליון דולר בשנה. ניירות הערך שבהם התחילה הקריסה – האג"ח מגובה המשכנתאות (או MBS) – הם אחד המכשירים המרכזיים שאיפשרו את העברת הכספים האלה ישירות לצרכן האמריקאי . למעשה, משקיעים זרים סיפקו אשראי זמין לצרכן האמריקאי, שאיפשר לו לצרוך מעבר ליכולתו. בניגוד לדעה הרווחת, ההשקעה בנכסים אלה לא נבעה רק מתאוות בצע וחיפוש אחר תשואות גבוהות. למעשה, הנכסים הללו, שהיום מכנים אותם "נכסים רעילים", זכו לדירוג אשראי AAA – הגבוה ביותר האפשרי – וסיפקו תשואות נמוכות למדי. הסיבה האמיתית להשקעות הזרות בארה"ב הייתה דווקא אשליית הביטחון שהן סיפקו.

החגיגה הזו, כפי שמראה בבירור הגרף, הסתיימה. בשלושת הרבעונים האחרונים חלה ירידה בהשקעות הזרות בארה"ב, למעט אג"ח ממשלתי. ולאור חריפות המשבר, קשה להניח שמשקיעים זרים ישובו במהרה לספק אשראי זול לצרכן האמריקאי. גם השקעה באג"ח של ממשלת ארה"ב הופכת להיות מסוכנת הרבה יותר מבעבר, לאור הגרעון התקציבי האדיר שנצבר בימי ממשל בוש ושהוחרף עד לשיא של כ-5% מהתוצר בשל פעולות ההצלה של הממשל. מהיום, ארה"ב תצטרך להתמודד עם הגרעון המסחרי והתקציבי שלה בדרכים המקובלות. באופן אירוני אלה אותן דרכים שהכתיבה ארה"ב לשאר העולם בעשורים האחרונים באמצעות הבנק העולמי וקרן המטבע. לא נראה שיהיה מנוס מפגיעה דרסטית בצריכה הפרטית, מפיחות משמעותי של הדולר וכנראה גם מהעלאת מסים. אלה הן חדשות רעות לא רק לצרכן האמריקאי, אלא לכלכלה העולמית בכלל והישראלית בפרט. צמצום הגרעון המסחרי, פיחות בשער הדולר וצמצום הצריכה בארה"ב יפגעו קשות ביצוא לארה"ב, המהווה כשליש מכלל היצוא של ישראל. אך עד שלא נראה צמצום משמעותי של הגרעון המסחרי ועמו של כלל הצריכה בארה"ב לא נוכל לומר שאנו על סף יציאה מהמשבר. לכן כנראה שהתשובה לשאלה בתחילת המאמר היא לא – זה לא נגמר.

האירוניה שבסיפור היא שארה"ב נפלה קורבן למהפכת הסחר החופשי והגלובליזציה, שאותה הכתיבה במידה רבה לשאר העולם. האמת הלא נוחה היא שסחר חופשי יכול אמנם להביא לצמיחה כלכלית ברמת הכלל, אך הוא עושה זאת תוך העלאה ניכרת של אי השוויון. המעמדות הנמוכים נפגעים מהחשיפה לתחרות מצד מדינות שהשכר בהן נמוך עשרות מונים, ושכבה דקה בצמרת גורפת את עיקר הרווחים. כמו כן, בעולם של סחר חופשי כל מדינה צריכה למצוא את מה שכלכלנים מכנים "היתרון היחסי" שלה. הבעיה היא שהיתרון היחסי של ארה"ב היה צריכה מופרזת. המדיניות האמריקאית בשנים האחרונות הייתה לעוור את עיני הצרכנים לתופעה זו באמצעות אשראי זול והפחתות מסים. מדיניות זו התאפשרה על ידי זרימה מסיבית של הון שנצבר על ידי שכבת המרוויחים מהגלובליזציה. אחד הלקחים החשובים מהמשבר הוא שמדיניות כזו אינה יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן. בסופו של דבר היא קורסת תחת המציאות הכלכלית ופוגעת בכל השכבות. כדאי שלקח זה יילמד גם בארץ.