| היא נכנסת למכונית עטופה בצעיף שכמעט ומכסה את כל פניה. אני לא מצליח להכריע אם הלחיים שלה רטובות מהגשם או מבכי. "סע!" הי אומרת לי ואני מציית, מכניס הילוך ומתחיל לנסוע. "קרה משהו?" אני שואל למרות שברור לי שלא אקבל תשובה כנה. "לא," היא עונה ומסיטה את הפנים אל עבר החלון. אני ממשיך לנסוע אף על פי שאין לי מושג לאן. אנחנו מתקרבים לרמזור אדום, אני לוחץ על דוושת הבלם והמכונית מחליקה לאיטה ועוצרת. "את רוצה שנעצור לאכול משהו?" אני מנסה את מזלי בשנית. היא לא עונה, אבל אני רואה דמעה קטנה שמתחילה לזלוג מהעין השמאלית שלה.
"ליזי סיפרה לי שהיא ראתה אותך אתמול בהפגנה של הימין," היא שברה לבסוף את שתיקתה והתפרצה לעברי בזעם, "איך יכולת לעשות לי את זה?!". הדמעות החלו לפרוץ מעיניה בשיטפון גדול, היא קברה את פניה בתוך ידיה והחלה לרעוד. "אני רק עברתי שם בסביבה... אני," ניסיתי להגן על עצמי אך לשווא. "אנחנו אמורים להתחתן בחודש הבא למען השם!" היא צעקה בגרון ניחר, "מתי חשבת לגלות לי שאתה ימני? מתי?!"
עצרתי את המכונית בצד הדרך ומשכתי את בלם היד. "אני כל כך מצטער," אמרתי והבטתי בה. התרתי את חגורת הבטיחות, פתחתי את הדלת ויצאתי מהרכב. התחלתי לצעוד אל עבר הטרמפיאדה שעמדה בצד השני של הכביש. הוצאתי את הכיפה מהכיס ושמתי על הראש. משכתי את החולצה אל מחוץ למכנסיים כך שניתן היה לראות את הציציות מבצבצות החוצה. הרמתי את האגודל וחיכיתי לטרמפ. מכונית סובארו סטיישן לבנה נעצרה לידי. "לאן אתה צריך?" שאל אותי הנהג. "הבייתה," עניתי ונכנסתי פנימה. |