אני עייפה. עייפה מכדי לאמוד עד כמה. לאות בלתי נסבלת בעליל.

דמעות מלוחות מעכירות עיניים שחורות.

ואני אוהבת ואני שונאת. צוחקת ובוכה. ואני למעלה ולמטה לסרוגין.

תחושות מוכרות חוזרות אליי ביום הזה ויש בי בחילה ויש גם פרידה. היא מתקרבת אליי ומאיימת על שלומי ובטחוני ויציבותי.

אני מתערערת ואני מהורהרת ולישון לא יכולה אפילו שחולשה כללית מכרסמת אותי.

אני שונאת פרידות. מעולם לא ידעתי להתמודד איתן.

תחושת נטישה נוגעת בי. כמו אז, כשאבא עזב.

כמו באותם הלילות, כשחיכיתי וחיכיתי ומי לא בא. ולא בא. וויתר...

עבר מתערבב עם הווה ויוצר עתיד דלוח. כמו עיניי. שהברק ניגר מהן.

והעייפות.....

והפחד.

פרידה. בסך הכל גם היא עיניין של זמן.

ילדה של אף אחד מתורגלת נטישה,

היא תיישיר מבט אל המראה ותהיה חזקה.