רציתי לכתוב ולא הצלחתי להוציא כלום

רציתי לקרוא והמחשבות נדדו למקום אחר

רציתי להתבטל מול הטלויזיה, זה דוחה אותי

רציתי לקרוא לו....סתמתי.

רציתי להגיד לו....בוא. לך. נווו. זוז...סתום...דבר...תפשיט...תתלבש....תבוא...תלך...תאהב...תהיה.

מה זה משנה בעצם?

אני אוהבת. שניים. אני הולכת. עם אחד. יש לי בית.

דיברנו היום על לקחת משכנתא ולקנות איזה בית, להתחיל לחיות "כמו גדולים"

הסתכלתי על הדירה שלנו. כולם אומרים שמאוד נעים פה. קאווזי...לי לא כל כך נעים.

אולי זה רק בגלל שאני יודעת על כל הבלגאן שמסתתר פה.

קמתי. הוצאתי את כל המתח. את כל הגעגוע. את כל הבלבול. את כולי. לתוך שלוש שקיות ענקיות של זבל.

התחלתי במיון מטורף, וזריקה. בעיקר זריקה של כל מיני חפצים, ספרים, בגדים, נעליים, ניירת, מכתבים, תמונות, זיכרונות.

אני לא עושה בהם שימוש

זה חונק אותי

זה עוצר אותי

די!!!

התפנה פה קצת מקום.

ליד הדלת מונחות עכשיו 3 שקיות ענקיות מלאות בחיים. חיים שעצרו מזמן ולא היה לי אומץ לשחרר.

תכף אצא החוצה להעיף אותם...בא לי להרים לו טלפון.

בא לי להתאהב. אהבה עושה לי טוב.

3 שבועות של אהבה חדשה - הפכו את החיים שלי על פיהם.

היום בבוקר היה נראה שזה נורא. היום בלילה הבנתי שקיבלתי משפחה. שגדלתי בעשר שנים. תוך שלוש שבועות בלבד.

בשלושה שבועות האלו הבנתי שאני כל כך רחוקה מהפנטזיה שלי על עצמי.

היום הבנתי שעצם הידיעה הזאת מקרבת אותי אל הפנטזיה הזאת יותר קרוב ממה שהייתי אי פעם.

אולי הגיע הזמן להפסיק להיות כל כך קשה עם עצמי...

אני עושה יופי של עבודה כשאני רוצה.

אני רוצה - כשאני טובה אלי.

הגיע הזמן שאתחיל להתייחס אל עצמי קצת יותר בעדינות, יותר באהבה. יותר בתשומת לב. הגיע הזמן להחזיר אותי למקום הראשון אצלי. הצליחה לחלחל בי ההבנה שרק כשאהיה שם, אוכל להיות אדם טוב יותר, אמא טובה יותר, בת זוג טובה יותר, חברה טובה יותר. הגיע הזמן להחזיר אותי למקום הראשון.

שם היצירתיות בשיאה. שם אני פורחת. שם אני מאוהבת. האהבה עושה לי טוב.

שעות של געגוע צריך למלא בדברים אחרים, היום עשיתי בזה משהו שימושי במיוחד. אני מתחילה לעצב את המקום הזה לבית.

אני אוציא מפה את כל הדברים שמכאיבים לי. את כל הדברים שמביישים אותי. את כל מה שמפריע לי לנשום.

ליד השולחן מונחות 2 מזוודות ענקיות מלאות בו.

הוא עזב אתמול בלילה. הוא חזר היום בבוקר.

הוא ישב מולי ומעולם לא התגעגעתי אליו כל כך.

ניסינו לדבר ולא יצאו מילים, רק דמעות, רק משפטים של בריחה. החלטנו להיפרד. הרגיש לי מוזר. הרגיש לי טוב.

ביקשתי שישאר עם הילד כי אני רוצה לצאת קצת. רוצה קצת לבד.

מהר מאוד זה היה לי לבד מידי וחשבתי על כך שלא הגיוני לפרק משפחה בלי לנסות קודם להציל אותה.

כאב לי נורא.

חזרתי הבייתה. הוא הלך להרדים את הילד. חיכיתי בסלון, מעולם לא חיכיתי לו כל כך.

הדקות זחלו כמו נצח

כשיצא לבסוף התיישב לידי ורציתי לגעת....וקפאתי.

הוא שתק. אני קפאתי. הוא שתק. אני שתקתי.

ניסיתי לארגן את כל המחשבות שלי למשפט. להתחלה של שיחה.

ניסיתי לארגן את כל הסערה שבי...לבודד לרגשות.

בניתי שיחה שלמה בראש ואז פתחתי את הפה וכל מה שיצא זה "אני צריכה חיבוק"

מעולם לא התחבקנו כך. האמת, שמעולם לא היה לי חיבוק כזה עם אף אחד. אף פעם. אולי היום הבנתי מה זה חיבוק.

אחרי זה השיחה זרמה מעצמה. כבר לא היה פחד. ברגע של החיבוק שנינו ידענו ששום דבר עוד לא הלך לאיבוד. שנינו ידענו שהכל רק מתחיל היום.

מהנקודה הזאת...כשהפחד משתחרר. אפשר להתחיל לדבר. פעם ראשונה דיברנו.

זה מדהים איך אפשר לחיות עם מישהו, ללדת איתו ילד, לבלות איתו כמה שעות כל יום, ולא לחיות איתו בכלל. לא היינו ביחד רגע אחד מאז הלידה. עד היום.

את כל היום הזה בילינו יחד..היה טוב. היה מדהים. היה יחד.

הרגשנו שאנחנו רוצים להכיר אחד את השני, פתאום היה כל כך הרבה על מה לדבר, חוץ מחיתולים וסוגי משחה לטוסיק ומטרנה.

פתאום היו שיחות. שיחות אמיתיות. פתאום פשוט היינו. פעם ראשונה.

הכרתי היום אדם מדהים. הכרתי את בעלי. את האבא של הילד שלי. את הילד שהוא היה.

הכרתי היום גם את עצמי. דברים שלא ידעתי.דברים שהתעלמתי והתאמצתי להסתיר. הכרתי וחשפתי והפסקתי לפחד.

הכל יהיה בסדר, תמיד אני מקווה. היום אני יודעת. היום אני מרגישה.

יש בי סבלנות. יש בי כוח. אני אמצא את הכלים שעוד חסרים לי. אני אבקש עזרה מבחוץ. הכל יהיה בסדר.

אם כל מה שרציתי פעם זה לפרק את הבית....

היום גיליתי שאין דבר נעים יותר מלבנות בית.

אני מתקרבת. אני מנפה דברים מיותרים. אני מקננת.

יהיה לנו קן מדהים.

יהיו לנו חיים חדשים.

הגיע הזמן להתמודד עם השדים שלך, ילדה...