האקלקטיות בעבודותיי שאובה מזרמים שונים בתולדות האמנות ומהסביבה הקרובה.אני בונה פרזנטציה של חורבות התרבות בניסיון להרכיב מחדש היגד או משמעות. גישה זו מאפשרת לי את הנגישות לתפר שבין החיים לאמנות. השאיפה היא לעולם טוב יותר והדרך היא באמצעות נתיב התבונה והאהבה. אהבה לערכים אבודים של הטרנסנדנטאלי, למוסיקה ולשירה...
אני יוצר תמיד דרך הפאן החיובי, מחפש אחר האיזון והחוויה של צבע, צורה וחומר באקורד מוסיקלי על מנת להגיע לישות קיומית מרגשת ומשמעותית. היסודות מתעמתים עם האחר ובסופו הם חיים בשיתוף ונוכחות אחת . פיגורה, הפשטה וסמל כיסודות להעצמת הביטוי וכדי להגיע לחוסר הוודאות בקליטת הדימויים בעלי ייצוג ריאלי או ייצוג סגנוני כלשהו. הסגנון מזכיר את הביטוי האקספרסיבי של "בייקון" ו"דה קונינג" ובשילובים מיסטיים של "נוימן ורותקו". "דוויד סאלה" כמודל בסיסי לפירוק והרכבה מחדש ו"סיגמר פולקה" כקולוריסט מלא דמיון. סימבולים שונים ואוירה תיאטרלית של תרבויות שונות מביאה להרהורים, למבוכה לעיתים תהייה על התקופה.
הציורים שטופים בגודש של רעיונות, מאופיינים בדחיסות של אינפורמציה ועימות בין יופי לדמיון וולגרי כדי לפלס דרך אל "מראה כתבנית זמננו". האובייקטים שאני בוחר יוצרים אוטוביוגרפיה לאסמכתה של מרחבי הפעילות ושל האינטואיציה כחלקים במכניזם שיוצר תחליף ושיווין בין הצבעים לבין הדימויים השונים על סגנונם ומשמעותן. הסימולטאניות שבחשיבה הפוסט מודרנית מחייבת סימולציה לפענוח, יופי ופיתוי שבריבוי האינפורמציה ברמת המידע ובחוויה הויזואלית מפעילים תהליכים ויזואליים ואינטלקטואלים השוטפים אותנו מידי שעה ובסופו גורמים לטשטוש הגבולות בין העיקר לטפל, דמוקרטיזציה בין הערך הגבוה לנמוך ולשטיחות דקדנטית.
אלו תהליכים של סכיזופרניה המנתקת את שרשרת הסימון הליניארית ומופיעה כחותם של נתיקים הנובעים מתהליך הקליטה של עיבוד הנתונים והמידע. בסביבה קטועה ואקראית של זמננו אני מחפש אחר סדר והמשכיות. אינטואיציה כנקודת מוצא לחשיבה המארגנת את התהליך כפי שעשה "ראושנברג" בשנות ה – 60. לעומת העולם שנראה כהבטחה גדולה (ראושנברג, הרומנטיות והחיוניות) נמצא את עולמו של סיגמר פולקה (העולם של ניהיליזם) ובדור הצעיר יותר אמנים כ"דוויד סאלה" ו"ג'וליאן שנבל". אני בעד השפעות וחדשנות, ההתייחסות עוטה תמיד צורת שאלה המעוגנת בזוית ראיה אחרת, ראיה משקיפה, מבחינה ולומדת. גיוון החומרים (מחשבתיים ופלסטיים) גורמים למחיקת גבולות הערכים שבקונבנציה ומצביעים על נקודת התורפה של האנושות וגם ביקורת על הקפיטליזם.
מחיקת הגבולות היא גם אמירה חברתית הנובעת מגבולות האמנות שהתפתחו אל מעבר לנושאים הטהורים. במרכז נמצאת החברה האמביוולנטית, "חברה אובדת" חסרת תפיסה פילוסופית, מוסרית ופוליטית. החברה וחוסר יכולתה להחליט מולידים ספקנות, חרדה וניהיליזם המועתקים אל חומר נמוך. זו חברה מבולבלת המחפשת את עצמה בין חושך לאור, בין משיחים לבני אדם. חברה שבה האמנים חשובים אבל דחויים, משפיעים עם זאת מתוסכלים, שלמים וקרועים, מעורבים וסגורים כאחד. אנחנו חיים בתקופה הנראית כתחילת הסוף, והאמנות מחפשת את עצמה. ז"אן קוקוטו אמר פעם, "האמנות היא דת ללא תקווה" אך באותה הנשימה הוסיף שאולי התקווה היא באמנות עצמה, יש בה תשובות גם לשאלות שאין להן תשובות. האמנות היא הפרדוכס עצמו, ופיקאסו אמר "האמנות היא הלא אמת שדרכה רואים את האמת". |