בכל זאת לוח השעון מחקה במדויק את הקוים הדקים של הספרות והמחוגים, וכל מבנה השעון נראה כמעט כחפץ ריאלי שהותך בחום לוהט. עדיין אין הגיון בגדלם הבלתי סביר של השעונים המונחים על מתקן הנדסי ועל רקע חוף נקי וים צלול. לפחות כותרת התמונה "התמדת הזכרון" נותנת קצה חוט להבנתה: אם השעונים מסמלים את הזמן הריאלי, תחושת הזמן בזכרוננו מאבדת כמובן את ההקשר הכרונולוגי, וכמו בחלום, אין אחיזה בעובדות בטוחות ומדידות. הסוריאליסטים העדיפו את הווית החלום והתת-מודע על פני המציאות הנראית לעין. כתגובה לעולם שבטחונותיו התערערו, בראשית המאה העשרים, שאפו האמנים לבטא את קריסת המסגרות המיושנות. הנסיון של תנועת ה"דאדא" שבישרה את הסוריאליזם, לטרוף את הקלפים, היה צעד ראשון לצאת נגד המימסד המסודר והמאכזב, ולהתחיל מבראשית, כמו ילד שטרם הגיע לשלב הדיבור והביטוי הברור. ההברות דא דא הציגו חיקוי לשפה הטרומית של הילד שעולמו עדיין לא התגבש לתמונה ברורה. הזרמים המהפכניים הללו התגבשו בחבורות של סופרים ואמנים, תחילה בשוויץ (עם המייסד של ה"דאדא" - טריסטאן צארה) ולאחר מכן בפאריז, סביב אנשי ספרות כגון פול אלואר ואנדרה ברטון ואמנים רב תחומיים, כגון הנס ארפ ואפולינר, שהיו גם משוררים וגם ציירים. זוועות מלחמת העולם הראשונה הגבירו את המוטיבציה הביקורתית של הסוריאליזם. הביקורת שהתבטאה בהרס המוסכמות ושיבוש הסדר הקיים בציור ובשירה התפתחה במקביל לבריחה אל מחוזות הדמיון וה"אי-היגיון", כאקט של שיחרור מכללים שאבד עליהם הכלח. אפקט הצחוק שמפיקים התוצרים הסוריאליסטיים גם הוא מגוייס לטובת תחושת השחרור מכבלי האמיתות הישנות שנחשפו בחוסר תכליתן. מאגריט מצייר פורטרט עצמי שבו, באופן תמוה, משתקף במראה העורף ולא הפנים, או מצייר רחוב שבו מטיילים אדונים מכובדים חבושי כובע צילינדר מטופח, מול נשים בעירום, ביחס מנוכר ואדיש. במאי הקולנוע הספרדי לואי בונואל יוצר את הסרט הסוריאליסטי הראשון "כלב אנדלוסי" שבו מעבירים תער על עין מוגדלת... אכן, היסוד הברוטאלי גם הוא נמצא בין מרכיבי הזרם הסוריאלסטי, אך לא בבחינת אימה לשם אימה, אלא להפקת הצמרמורת המעוררת תחושות רדומות, כמעין חלום המשחרר מפחדים. עצמת יופיו של הציור הסוריאליסטי, שהוגדר כ"יופי מזעזע" יוחסה לצירוף השרירותי של תחומים ועצמים הרחוקים זה מזה במציאות החיצונית. בכוונת הסוריאליסטים נועד הזעזוע ליצור בתודעת הצופה מושג חדש, שנולד מן המפגש המפתיע. הסוריאליזם מהווה את הפריצה הממשית לתרבות המודרנית, בעיקר בשאלות שהוא מעלה, ובתהייה על מצבו האבסורדי של האדם בעולם חילוני קאוטי, נטול תשובות "מוכנות מראש". לאוהבי עיצוב פנים , אדריכלות , אמנות ועוד - חומרים מענינים באתר הבית של קווים - http://www.cavim.co.il/ למאמרים נוספים על אמנים / זרמים ואמנות בלינק הבא
-- |
anata1000
בתגובה על עיצוב פנים - רגלי הכסא
tzachi00
בתגובה על עיצוב פנים - עיצוב חוקר
תגובות (12)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מעניין שהפריצה של הסוראליזם התחילה דווקא בכתיבה...
* (אם יש לי)
מי ששאל על הרונימוס בוש...
http://en.wikipedia.org/wiki/Hieronymus_Bosch
יכול ללמוד מהקישור המרחק בן מאות השנים מהסוריאליזם - נושא הפוסט.
תודה שהשכלת אותי דעת
יש חלוקה ברורה:
יש מי שיודע - אתה
ויש מי שקורא בענין - אני.
תודה
לאיזה זרם מקוטלג הרונימוס בוש?
סער,
שלום רב,
ברכות וכוכב,
פוסט מעניין ומהנה,
רק אם יורשה לי,
הערה קלה לסדר-
אני תוהה מדוע בלב הקטע הפותח המתאר את עבודותיו של דאלי
והשעונים "הנוזלים" שלו , לא הדבקת להמחשה, תמונה התואמת את המתואר,
אלא בחרת להדביק דווקא את מצודת הסלע של רנה מאגריט,
יצירה גאונית כשלעצמה, אהובה עלי מאד וקרובה מאד לליבי,
אך לדעתי, מקומה לא יכירנה בצמידות ישירה למתואר בקטע,
מלבד היותה שייכת באפון כללי , לזרם הסוריאליסטי...
גם חיבורה של אריאלה רופא
אינטלקטואלים ופוליטיקה : סוריאליזם וקומוניזם צרפתי בין שתי מלחמות העולם
אפרופו רנה מגריט לפעמים המציאות הריאליסטית שווה לדמיון הסוריאליסטי
http://cafe.themarker.com/view.php?t=680149
יופי של פוסט.כל הכבוד על ההשקעה.
על דאלי אני לא משתגע בגלל הברוטאליות הפיסית שלו. זה עתה חזרתי מפריז והייתי גם במזיאון/גלריה דאלי במונמארטר הפסלים שם המחישו לי מה מרתיע אותי אצל דאלי (נשים כרותות אברים שונים).
מגריט לעומת זאת תלוי אצלי בסלון...
עין חוד >דאדא> עין הוד = סוריאליזם במיטבו
סער יקר
פוסט נהדר, מושקע, מרתק, משאיר אותי עם טעם של עוד*