השלב הראשון במבצע החלפת ה"כולם" הוא לבחון מי הם בכלל ה"כולם" הנוכחיים. לצורך כך בק מספקת 10 התחלות של משפטים אותם יש למלא בדבר הראשון שעולה על דעתנו: כולם שופטים אותי כי ... כולם אוהבים כשאני ... כשאני מצליחה אנשים מרגישים ש ... איש לא ירשה לי ... כולם אומרים לי להיות ... אנשים לא יכולים לקבל את העובדה ש... כשאני נכשלת כולם חושבים ש... לאיש לא אכפת כשאני ... החברה ממשיכה לומר לי שאני ... כולם מצפים ממני ש... אחר כך עלינו לכתוב ליד כל משפט כזה שישה אנשים שמחזיקים בדעה הזו. לרוב, אומרת בק וגם אני הרגשתי כך, קשה להגיע לשישה אינדיבידואלים ממשיים שאכן חושבים ככה. אם שמים לב מי ממלא את המקומות האלו יש סיכוי שנגלה שחלקם ממולא על ידי אנשים שאנחנו אוהבים וחלק אחר על ידי כאלו שאנחנו שונאים. הסיבה לכך היא שהעצמי החברתי דואג שלא נפגע והסיכוי שניפגע מאנשים קשים הוא רב יותר. לכן, ממלא העצמי המהותי, את ה"ועידה" בחבורה של אנשים קטנוניים ומעצבנים. אם נגן על עצמנו מפניהם אז ודאי לא ניפגע. וכך, העצמי המהותי, יוצר לעצמו את ה"כולם" הקשוח ביותר שאפשר להעלות על הדעת. וגם את אלו שקשוחים באמת הוא הופך בדמיוננו לעוד יותר קשוחים וביקורתיים. כיוון שלא תמיד קל להגיע לשישה אינדיבידואלים שמחזיקים בדעה של ה"כולם" שלנו אנחנו נוטים למצוא כולמים קבוצתיים: כולם בעבודה או כל השכנים. אחד הכולמים המשפיע ביותר הוא המשפחה שלנו. בין אם הייתה לנו משפחה נורמטיבית או ביזרית, בין אם הייתה לנו משפחה תומכת או מתעללת, אנחנו נוטים לחשוב שכולם שופטים אותנו כמו המשפחה שלנו. ואולם, בק מדגישה, המשפחה שלנו היא מצפן רע. אין למשפחה שלנו כל יכולת לדעת את הכיוון הנכון של כוכב הצפון שלנו וזה גם לא מתפקידה. "כולם" אחר מורכב מהאידאלים של התקשורת. תיאורטית נראה לי שכל מי שעבר את גיל חמש עשרה יודע שלא כולן נראות כמו בר רפאלי ושמעטים מאוד יפסלו אותנו רק כי אנחנו לא שרות כמו בריטני ספירס (שתי הדוגמאות נלקחו מעולמם של הילדים של בעלי וממש ממש לא קשורות ל"כולם" שלי) אבל בפועל אני מוצאת אנשים "זקנים" שעדיין חושבים שהאידאל הטלוויזיוני הוא גם הכלל. "כולם" אחר הוא ה"כולם" האידיאולוגי או הדתי עליו גידלו אותנו. מאחר שאני זוכרת את עצמי כצינית מגיל מוקדם, לא ממש קל לי לזהות את ה"כולם" הזה. הדבר היחיד שעולה על דעתי הוא אותו "כולם" שאומר שאסור לקטוף פרחים מוגנים, אבל עם ה"כולם" הזה אני מסכימה בין כה וכה. "כולם" אחר הוא מערכת החינוך שלנו ו"כולם" נוסף הוא חברי הילדות שלנו. שוב, אני לא ממש בטוחה שיש לי "כולם" משמעותי מסוג זה וזאת משום שעברתי כל כך הרבה פעמים בית ספר וגם בבתי הספר שהייתי הייתי די "אאוטסיידרית". יותר מזה, כבר בגיל בית הספר, הרגשתי תמיד צורך להיות "מיוחדת": ללבוש גלביה, ללכת יחפה או עם נעלי עץ הולנדיות, לחבוש סומבררו. אולי כל זה נבע מכך שבלי המחוות המוזרות האלו הרגשתי ש"כולם" מתעלם ממני. וה"כולם" האחרון נוצר מארגונים שונים שלהם אנחנו שייכים, כמו מקומות עבודה, צבא, קבוצות כדורגל וכו'. אפילו כשאנחנו מרגישים מנוכרים לארגון, אומרת בק, הסיכוי הוא קלוש מאוד שלא נושפע ממנו איכשהו. כאשר הטמפרמנט של הארגון קרוב לזה של האני המהותי שלנו זו יכולה להיות חוויה מחזקת ומלהיבה אבל כאשר הטמפרמנט שם שונה משלנו (שונה, בהחלט שונה במקרה שלי) אז אנחנו נוטים להתקפל. זה לא מכיוון שאנחנו חלשים, אומרת בק, אלא משום שלקבוצה יש המון כוח. |