בהתחלה ההתלהבות הייתה רבה, תואמת את הרעב הפנימי, את הצורך שכמעט אינו בר כיבוש לתקתק, להקליד, לפרסם את מה שבוער בתוכך, שורף אותך מבפנים, בשיפולי הבטן, בדפנות הפנימיות של המעיים. לפעמים אפילו לך בעצמך אין מושג על מה זה יהיה. איך זה יתקבל, לאיזה תגובות, אם בכלל, זה יזכה. לפעמים אתה נשרף, אתה חייב לכתוב, אבל הכל נראה לך טפל.  את מי זה מעניין אתה שואל את עצמך, יודע את התשובה: כמעט את אף אחד. אלא שאתה מוכרח. זה חזק ממך. לא בגלל מה שאתה כותב, אלא בגלל הדרך שבה אתה עושה את זה.

אתה לא רוצה לסחוט רגשות סתם, מוכן לוותר על מחמאות, הדבר שהכי מפחיד אותך זה להיות פתאטי, לתאר קיטש. אתה רוצה לשמור על הייחודיות שלך, בתוך ים המלל שעולה לאויר בכל שניה, מאיים להטביע בתוכו את הכל.

כי היום, אחשלו, זה עידן של ריגושים מהירים, מתומצתים, חזקים ומושפרצים היישר אל הווריד החשוף. אין זמן ואין מקום לכל הנשרכים מאחורנית, לכל המתקשים להביע, אפילו לעצמם, את מה שמתחולל עמוק בתוכם.

אנשים חיים פרק חיים שלם בגהנום, ורק אחרי שהם יוצאים ממנו, אם וכאשר הם יוצאים, הם מופתעים לפעמים לגלות שהם בכלל חיו בכזה מקום. אחרים מודעים לחייהם בגהנום ושואבים מכך סוג של הנאה בלתי מפוענחת. אבל רוב האנשים סובלים.

אתה לא יודע מה מושך אותך, מה מניע אותך, מה אתה בעצם רוצה. למה אתה שם לב דווקא לאלו שנותרים מאחור, לאלו שקשה להם. למה המצליחנים משעממים אותך. למה נראה לך שבד"כ כל מה שיש להם להציע זה ריקנות אחת גדולה.

ומה בעצם אתה עושה עכשיו, מה, ולמי אתה בכלל כותב, ואיזה משמעות יש לדברים שאתה אומר, מעבר להנאה הזו שהזכרת, הנאה המזכירה סוג של שפשוף כואב עם גרב בין אצבעות דלוקות, עד זוב דם, ועד בכלל.