יש כאן הכל. מותר כאן הכל. קורה כאן הכל.
(לפחות כך זה נראה מבחוץ.)

ערב רב של אנשים. קשת של מילים. מנעד של אפשרויות רגש. לכאורה, גן עדן של הכלה. ממותר ועד אסור ובחזרה. הכל אפשרי כאן וגם מצליח לקרות.
רק מילה אחת לא הצלחתי למצוא כאן.
לא חשוב כמה הפכתי, כמה רחוק הלכתי, כמה עמוק נכנסתי.

חמלה.

למען האמת, בתוואי השטח בו בחרתי להתגורר, אין זה מפתיע, שדווקא המילה הזו, מבין כל המילים, היא זו שלא הצלחתי למצוא. אולי אפילו, דווקא היעדר המילה הספציפית הזו, היא שמאפשרת למקום הזה, את קיומו הכמעט בלתי אפשרי.

מזה זמן מה, אני מחפשת מילה אחת, שתגדיר באופן המדויק ביותר, את התחושה שלי בחודשים האחרונים, בחיים הלא פשוטים שבחרתי לי.
בכל פעם שאני לא מצליחה, מחד, למצוא את המילה המגדירה שלי, אני מוצאת עצמי מאידך, חושבת שוב ושוב דווקא על המילה הנעדרת.

מי יודע. אולי "חמלה" במדבר משמעה מוות. אולי משמעה פחדנות. אולי היא פשוט מילה נרדפת, לחוסר עמידה של אדם מול עצמו, בכנות מספקת, ועל כן אין לה מקום כאן.

כבר כתבתי, אין כאן פשרות. הצהוב במדבר צהוב מאוד והשחור שחור. מאוד. גם רחמים אין כאן. 
המדבר הוא מקום תובעני וכך גם הבית הזה שבחרתי לי. לטוב ולפחות.

לכן הופתעתי, שכאב לי כל כך לגלות, את העדר קיומה של החמלה ההיא. אפילו בפינות נסתרות. אפילו לרגע.

אתמול בלילה חזרתי לכאן, לבית שלי, אחרי כמה ימים של חופשה. חופשה חושבת.
איכשהו, המילה הזו, "חמלה", ליוותה אותי כל החופש. לא יודעת. כנראה משהו קורה.

בתוך הפינה הפרטית הקטנה שלי, או בתוך המדבר הפרטי הענק שלי (עניין של השקפה J), עצרתי לחשוב.
כבר כמה שעות שאין לי מנוחה היום. המדבר לא מצליח להשקיט והגרי לא מצליחה להצחיק. עצוב לי. כמו שמזמן לא היה. רחוק ועצוב.

אולי אני פשוט צריכה חיבוק גדול. אולי מישהו שיאהב אותי. אולי רק מישהו שיתמכר לריח שלי בשיער ויחבק חזק כל הלילה, בלי לעזוב.

אולי אני פשוט מתגעגעת לאבא שלי יותר מידי.

ואולי זה הכל ביחד.



23.05.09 אשרם במדבר, שיטים.