ליהוגים
נראה לי שהבלוג הזה יעסוק בכל מה שבא לי לי לכתוב באותו היום. לא רוצה להיכנס להגדרות מצומצמות
פוסטים פופולאריים
-
גברת, רק ניסיתי לעזור
7/8/07 | 941 צפיות
-
לבד על הגג- שבתות וחגים (וגם ימי חול)
2/8/07 | 1103 צפיות
-
Never Again
11/10/07 | 1041 צפיות
-
אתה פה חסר לי
22/7/07 | 1320 צפיות
-
בלוז לביצית מבוזבזת
15/9/07 | 1150 צפיות
-
ד"ר בגנו מצלצל לא רע
11/7/07 | 996 צפיות
פוסטים אחרונים
- בצורת בעיר הקטנה 1/8/09
- השיבה 31/7/09
- she's a small wonder 26/10/07
- In Your Face 25/10/07
- לדשא של השכנה יש כרטיס טיסה ללונדון 23/10/07
- פיסת אושר מתפוררת 18/10/07
תגליות
בחודשים האחרונים עשיתי הכל כדי לנסוע כמה שפחות לבית הוריי. בכל יום חמישי היו שואלים אותי אם אני באה לסופש והייתי אומרת "סורי, אבל יש לי תכניות". יציאה לבאר, רביצה בים, הזמנת סושי ובליסתו במיטה בשבת בצהריים תוך הזמנת סרטים ב-VOD וכהנה וכהנה.
כשכן הייתי מטריחה את עצמי, הייתי תמיד חוזרת למרכז במוצ"ש ומברכת על עזיבתי. מתה על ההורים שלי אבל וואלה, קשה לי להיות איתם 7\24. חיכוכים, ריבים מטופשים. מי צריך את זה? העיקר שיצאתי עמוסת פלסטיקים מבישולי אבא.
התקופה הזו, שמהלכת עליי אימים בחודשיים האחרונים הביאה עימה עוד שינוי אחד לא צפוי בעליל. אני מוצאת את עצמי מחכה לשישי כדי לעלות על הרכבת ולנסוע לספא הפינוקים החדרתי של הוריי.
יש דוד שמש- ככה שתמיד יש לי מים. יש את הכרית הגדולה שאבא הביא לי מסבתא ואף פעם לא עושה לי כאבי גב. יש פנאי פלוס שבתל אביב אני תמיד מתעצלת לקנות. וכך אני יכולה לשבת בשישי בצהריים על הספה האהובה שלי- שנושאת כבר שנים את טביעת ישבני.
וכמובן, הצ'ופר הגדול ביותר- לא מבקשים ממני לעשות שום דבר ותמיד יש אוכל טעים ופינוקים שאני לא מעישה להכניס אליי לדירה מטעמי שמירה על רמת צלוליט נמוכה בירכיי. וההורים שלי? כמה מעצבנים הם יכולים להיות. כמה הם יכולים להביא לי ת'סעיף ואוי, כמה הם שם בשבילי!
אני מודה, כשהמצב חרבנה, כשאת חולה און ואוף כבר חודש ושכבר לא נעים לך להתעלק על אחותך... נסיעה לחדרה לשישבת הופכת במפתיע למשהו שאני די מחכה לו. |
תגובות אחרונות
-
ש.ב. אילת
בתגובה על
-
ג ז ר
בתגובה על
-
חומר חוצני
בתגובה על בצורת בעיר הקטנה
-
רפאל7
בתגובה על
-
y2work
בתגובה על השיבה
-
שי שמש שי
בתגובה על איך הכניסו אותי למיטה וגרמו לי להרגיש כמו זבל
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לגמרי!
כן... יש בהם משהו הא?
מדהים...
אני במקור מיקנעם, הורי עדיין שם, כשעברתי למרכז לפני יותר מעשור, היתי בהתחלה מגיע להורי כל יום חמישי עד לשעות המוקדמות של יום ראשון העמוס, וככל שהזמן עבר, המינון ירד וירד, עבר רק ליום שישי עד שבת, עבר לאחת לשבועיים, עבר לאחת לחודש, ובסופו של דבר בחלוף 5 שנים זה הגיע כמעט לרק חגים... אני באמת מת על ההורים שלי והם עלי (טוב בעיקר מחבבים אותי ;)) .. אבל זה פשוט קרה.. וזה לא משהו שאני גאה בו, התירוצים הלא מסתיימים לא באמת אמיתיים אם נדבר בלב פתוח...... אךךךך... שנה אחרונה לערך, אני רואה את זה פחות כמטרד ככל שהזמן חולף.. ואומנם אני עדיין לא מבקר אחת לשבועיים, אבל המינון גדל... יש בהם משהו באנשים האלה, אולי זה שהם הורי כן יוצר קשר כל שהוא?
מצחיק... אמנם אין לי רכב.. אבל מזדהה. הנסיעה הזו ברכבת ביום שישי, כשהקרון מלא בריח של קיטבגים ומשחה נגד פטרת, גורמת לי להרגיש כאילו יצאתי לרגילה.. תענוג
כל כך נכון.... ימי ילדותי לא לוו בדאגות לגבי מציאת דירה והתחבטויות רומנטיות מעצבנות
מדהים, לרגע חשבתי שאני כתבתי את האמור,
רק שאצלי זה חיפה ולא חדרה,
הזדהות עמוקה.
מעבר להורים שאוהבים לפנק, אני מאוד נהנית מהנהיגה לחיפה וחזרה, אחלה זמן לזייף לצלילי גלגל"צ.
תמיד הקדמתי את זמני
כל העניין הוא קבלה. היכולת לקבל אותם כמות שהם. כל השאר כבר בא כמובן מאליו.
אגב, זו מתנה גדולה לקבל את ההורים בגיל כל כך צעיר.
נעם.
כל העניין הוא קבלה. היכולת לקבל אותם כמות שהם. כל השאר כבר בא כמובן מאליו.
אגב, זו מתנה גדולה לקבל את ההורים בגיל כל כך צעיר.
נעם.
אני מניחה שכל ילדי הפריפריה שעברו למרכז מהנהנים בראשם לאות הזדהות ברגעים אלו ממש
גיליתי שהכל עניין של איזונים ובלמים
הם הרבה פחות מעצבנים ממה שאנחנו חושבים שהם
כן.
לפעמים ההורים האלה מתגלים כמועילים, חבל שרוב הזמן הם סתם מעצבנים.