בחודשים האחרונים עשיתי הכל כדי לנסוע כמה שפחות לבית הוריי. בכל יום חמישי היו שואלים אותי אם אני באה לסופש והייתי אומרת "סורי, אבל יש לי תכניות". יציאה לבאר, רביצה בים, הזמנת סושי ובליסתו במיטה בשבת בצהריים תוך הזמנת סרטים ב-VOD וכהנה וכהנה.

כשכן הייתי מטריחה את עצמי, הייתי תמיד חוזרת למרכז במוצ"ש ומברכת על עזיבתי. מתה על ההורים שלי אבל וואלה, קשה לי להיות איתם 7\24. חיכוכים, ריבים מטופשים. מי צריך את זה? העיקר שיצאתי עמוסת פלסטיקים מבישולי אבא.

התקופה הזו, שמהלכת עליי אימים בחודשיים האחרונים הביאה עימה עוד שינוי אחד לא צפוי בעליל. אני מוצאת את עצמי מחכה לשישי כדי לעלות על הרכבת ולנסוע לספא הפינוקים החדרתי של הוריי.

יש דוד שמש- ככה שתמיד יש לי מים. יש את הכרית הגדולה שאבא הביא לי מסבתא ואף פעם לא עושה לי כאבי גב. יש פנאי פלוס שבתל אביב אני תמיד מתעצלת לקנות. וכך אני יכולה לשבת בשישי בצהריים על הספה האהובה שלי- שנושאת כבר שנים את טביעת ישבני.

וכמובן, הצ'ופר הגדול ביותר- לא מבקשים ממני לעשות שום דבר ותמיד יש אוכל טעים ופינוקים שאני לא מעישה להכניס אליי לדירה מטעמי שמירה על רמת צלוליט נמוכה בירכיי. וההורים שלי? כמה מעצבנים הם יכולים להיות. כמה הם יכולים להביא לי ת'סעיף ואוי, כמה הם שם בשבילי!

אני מודה, כשהמצב חרבנה, כשאת חולה און ואוף כבר חודש ושכבר לא נעים לך להתעלק על אחותך... נסיעה לחדרה לשישבת הופכת במפתיע למשהו שאני די מחכה לו.