כותרות TheMarker >
    ';

    המקום של bonbonyetta

    דאגה לסביבה בעיני זה גם אכפתיות ל"שקופים" חסרי הישע שאתנו על הכדור הזה, ומי שבסוף סולם העדיפויות - בעלי החיים. כאן לשם שינוי, אני מנסה לשים אותם בפוקוס קדימה.
    למה? כי רק מי שאוהב רואה את המצוקה, הסבל, וחוסר ההגינות ביחס כלפיהם.
    תמונת הבלוג מהספר "כלבי המגפה", ריצ'רד אדמס, שנתן בי אותותיו וחותמו לנצח.

    0

    ה י א ל א ר צ ת ה א ו ת ו מ ה ה ת ח ל ה . . .

    25 תגובות   יום חמישי, 23/4/09, 20:09

    היא     לא     רצתה     אותו     מההתחלה . . .

     

    היום בטיול היומי עם זואי ולולי (שהם כידוע כלי הסברתי מעולה) נתקלתי בשתי ילדות צעירות מאד שהלכו מולי.

     

    הן ראו את שלושתנו, והבעת פניהן אמרה לי אינן בדיוק פוחדות, אך זהירות למראה המחסומים (הכלבים שאתי אכלני זבל כפייתיים…).

     

    פניתי אליהן, שאין צורך שתפחדנה והמחסומים לא בגלל הנשכנות, הם נחמדים מאד, אלא כיון שהם חובבי זבל , והוספתי שהן יכולות ללטף אותם.   ציינתי כשדאי שהן תדברנה אתם לפני כן כיון שהן זרות להם, כדי שהם לא יופתעו, ואמרתי להם את שמותיהם: זואי ולולי.

     

    הן שמחו, דיברו אתם, ליטפו, וראיתי שאם היתה הרגשת אי נינוחות היא הוחלפה מהר להנאה ואהבה.

    פתאום שמתי לב שפניה של אחת מהן (גיניגית מקסימה עם עיניים משגעות ונמשים מטריפים) התעצבו פתאום, שאלתי אותה מה קרה, והיא, שכנראה פתאום חשה נינוחה, סיפרה משהו שמאד כאב לה המון זמן:

    "גם לי היה כלב, גור" אמרה ולא יספה, עם פנים תשעה באב.

     

    מה קרה שאלתי? למה את עצובה ככה?

     

    תשובתה המשלימה, המפוקחת, למרות גילה הצעיר העציבו והממו אותי :

     

    "היה לי לזמן קצר גור קטן, אך הוא נדרס.  אמא שלי אמרה לי שהוא ברח לה, אבל אני חושבת שהיא עשתה זאת בכוונה, היא ממילא לא רצתה אותו....."

     

    הרגשתי כאילו שופכים לי על הלב דלי מים קרים, נאלמתי דום.

     

    מה כבר אפשר לומר לילדה שמספרת לך דבר כזה?

     

    זה נוראי מכל כך הרבה בחינות, מאיך שאתה לא מסתכל על זה:

     

    המסר החינוכי המועבר לדור הצעיר של בריחה מאחריות,

    חוסר כנות והתמודדות עם הרגשות האמיתיים,

    זילות החיים,

    היחס ליצור חי אחר, לחלש, שתלוי בך,

    חוסר רחמים והומאניות,

    העובדה שמצליחים "להעביר את זה" כיון שזה מישהו שאינו יכול להגן על עצמו,

    הזלזול בחוק, במה מותר ומה אסור,

    איך מתמודדים או בעצם לא מתמודדים עם דברים שמקשים עליך, שבעצם אינך רוצה לעשותם,

    והמסר של שורה תחתונה כאובה לתחומי החיים של כל דבר ודבר כאן במדינה :

    שלחוק אם הוא בכלל קיים - אין שיניים, ושאפשר לעולל לחסרי הגנה באשר הם דברים ולא להענש בשל כך,

    ההרגשה של הילדה, שאמא שלה, שהיא אוהבת ובוטחת בה גרמה במכוון לכלב שלה זאת.

    אותו גור אומלל שילם בחייו בשל חוסר יכולתה של האם להתמודד בצורה נאותה הומנית וישרה עם המצב, עצם קיומו "הפריע" למישהו, והוא "דאג" לענינים בצורה מבישה.

     

    תארו לעצמם רק איזו הרגשה יש לילדה המסכנה, שהורה שלך שיעשה דבר כזה, והמבט המפוקח שלה: "היא ממילא לא רצתה אותו", כמה זמן היא מחניקה זאת....

     

    האמא הזו התנהגה בצורה נפשעת כלפי גור הכלבים האומלל וכלפי הילדה, בהתנהגות לא בוגרת, לא אחראית, לא חינוכית, לא הומנית, שמעבירה מסרים שגויים ולא מתייחסת בכבוד להרגשתו של הילד.

    אם לא רצתה בו יכלה לומר בגלוי, בצורה מכובדת ויחד עם הילדה למצוא פתרון.

     

    אספתי את עשתונותי, שהתפזרו לכל עבר, וכל מה שיכולתי לומר לילדה זה :

    זה לא טוב ולא יפה שהיא נהגה כך.  את, כשתהיי גדולה, בבית שלך, בטח תנהגי אחרת. תוכלי לקחת ולאמץ כלב אם תרצי,  ואני בטוחה שלא תנהגי כך.

     

     

    היה לי מאד עצוב בשביל הילדה, הגור המסכן כבר אינו בחיים, והיא - תגדל עם אמא כזו, והרגשה זו עוד שנים רבות.....

     


    מה כבר אפשר לומר במקרה כזה? מה אתם הייתם אומרים?

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (25)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/6/09 23:01:
      לילדים אפשר לשקר. אבל בסופו של דבר הם את האמת יודעים כל הזמן.
        30/4/09 09:03:


      לא מחייב

      ההרגשה של הילדה עקב מותו

      של הגור קשה.היא מחפשת תירוץ ואחריות

      למותו.לא מאמין שהאמא רצתה במותו בכוונה.

      אולי לא רצתה אותו אבל לא ככה.

      הרבה אמהות נירתעות מבעלי חיים

      מכל מיני סיבות.חלק מהן היא העברת

      האחריות על הכלב/חתול אליהן לאחר ההתלהבות.

      אצלי יש שתי כלבות כאלה.

      אבא ....אני רוצה........ואחרי שבועיים היא שלי.

      ולאחר חודשיים ....אבא....תמיד רציתי כזה.....

      ולאחר שבועיים אני עם שתיים.

      לא נורא.

       

        28/4/09 17:53:

      זה מזכיר לי מעט את הסיפור (המזעזע) הזה של (על?) אריאנה מלמד

      אני לא מפסיק להתפעם ולצחוק מהכתיבה שלה, אבל בכל הקשור לטבע ובע"ח מרגע לרגע אני מאבד את סבלנותי כלפיה...

       

       

        27/4/09 15:32:

      לשמחתי לא נפגשתי באמא ששלחה את הגור למוות אבל נתקלתי בהמון הורים שמאמצים בע"ח לחמש דקות בלבד...וזהו לא נותנים צאנס...או שלא מטפלים כמו שצריך...אם אתה מחליט על אימוץ תקח החלטה ותבין שחיות זה כמו ילדים...הם לא צעצוע שאפשר להיפטר ממנו כשנמאס...וכן חייבים חוק בנושא ואולי כהתחלה אפשר לאסור מכירת בע"ח בכלל...הלוואי...
        26/4/09 01:34:

      כלכלב כה יפה...

      והמלל קצת פחות...

      עצוב...

      אבל כתיבתך נפלאה ואת הבאת נושא חשוב.

      יש לחנך אהבה לבעלי חיים.

      *

        24/4/09 20:51:


      תודה למי שקרא, ביקר, ותודה לתגובותיכם חיוך

      מטריד לקבל מענה כזה מילדה נכון?   פתאום כזה, out of the blue,   הייתי בהלם .

      אני מקווה שיצא לי לראות ולפגוש אותה שוב, ומקווה שתהיה יחד עם אמה.

      גם היום עברתי מאותו מסלול בערך, הסיכוי לא גדול, אבל קיים.

      חשבתי על כל הדברים שאמרתם, כולכם יכול להיות שצודקים, ואכן הכל הרי יכול להיות נכון, אבל מה?

      הרגשה של ילד לא באה סתם משום מקום....

      גם אם היא השלכה של משהו אחר, ממקום אחר, ולא ממקרה זה ממש, העובדה שילדה יש הרגשה כזו אומרת דרשני .

      כמובן שזה לא בדיוק עניין שלי ואני די מהססת גם אם אראה אותה שוב יחד עם אמה אם בכלל כדאי וצריך לומר משהו.

      נראה שהנבון ביותר לתת להרגשה הפנימית שלך באותו רגע להחליט. לפעמים רואים אדם ויודעים שאין טעם, אין עם מי לדבר. לפעמים רואים שהוא במצב רוח ובהחלט אפשר.

      משהו אחר מדוע אני אישית נותנת לילדים הרבה יותר קרדיט, ומדוע מקוממת אותי התייחסות כללית לילדים ששמים את דבריהם והרגשתם "בפרופורציה"....

      הגישה הכללית ללא התייחסות למקרה ספציפי זה, בכלל כזה - שאין אמון בתגובות של ילדים, בתחושות שלהם. אוטומטית חושבים שהם אולי מגזימים, אפילו משקרים....לא מכוונה רעה, זה ילד, מראות שונה אולי - מקוממת אותי.

       

      אתם מבינים? בזמנו הייתי ילדה ששנים רבות רופא המשפחה (בו נתנו כל בני משפחתי אמון מלא ועיוור כמעט) אמר שאני מפונקת, כששנים רבות מאז קטנות וכילדה קטנה התלוננתי על כאבי בטן.

      יום אחד שוב כאבה לי מאד הבטן, ואמא שלי לקחה אותי שוב, לאותו רופא.

      במזל גדול הוא לא היה אותו יום, רופא אחר ראה אותי ונבהל, הטיס אותי בעצמו לבית חולים - אפנדציט התפוצץ לי בבטן  !

      ככה זה, אתם מבינים, שלא מאמינים לילדים, לא בוטחים בתחושות שלהם, אולי נדמה להם....אולי מפונקים....

      לכן הגישה ש "לוקחים בפרופורציה את דבריהם, תחושותיהם" מקוממת אותי.

      ילדים רגישים וקולטים הרבה יותר ממה שאנו חושבים.

      תודה לכולכם

      Myspace Animals Icons

        24/4/09 16:55:


      נראה לי שווה לשמוע גם את הצד של האמא. חשוב לברר עובדות.. אולי באמת הגור ברח ונדרס??

      מאוד חשוב להיות עם הילדה ולאפשר לה להיות ולהביע את העצב שלה.. לכולנו יש מספיק חומרים לפסיכולוג..

      מקווה שהאמא כן היתה רגישה ועיבדה את הארוע עם הג'ינג'ית המתוקה.

        24/4/09 16:25:

      מכירה אנשים שכאלה

      מאד מקווה שהילדה תתגבר

      תאמץ לה חבר כשתגדל ותהיה עצמאית.

      יש לי משפחה שכנה שהאמא אינה מרשה להכניס בעל חיים הביתה

      הבת הגדולה בת-10 אמרה לסבתה

      שכשתגדל תגדל חזיר

      ותישן איתו במיטהחיוך

      רק כדי להתנקם באמה.....

      הורים לפעמים אינם מודעים לנזק שהם גורמים!

       

      בונבוניטה יקרה,

      ילדים צעירים לא אחת ממציאים חלק מהמציאות ,

      יתכן שהיה גור ויתכן שהוא אכן נעלם או נהרג,

      ויתכן שלא...

      לילדים(גם למבוגרים) יש נטיה לשנות מעט את המציאות,לפי ראות עייניהם .

      צר לי על הילדה העצובה ,אבל מפה עד להסיק מסקנות קטונתי,

      שיהיה סוף שבוע מקסים,

      נעמה

      אינני יודעת מה הייתי אומרת לילדה באותו רגע, אבל אני מסכימה עם מי שאמרה כי משני המשפטים שהילדה אמרה אין להסיק על המציאות. אינני טוענת שהילדה משקרת וודאי שאינה מזייפת עצב, אבל ייתכן שאינה מודעת לאמת. ייתכן, למשל, שהרגשתה מבוססת על איזשהו חוסר אמון שיש לה עם אמה שקשור למקרה אחר או על איזשהו סיפור שבנתה לעצמה כיוון שידעה שהאם לא אוהבת את הכלב.

      בדברייך, נתת אישור לחשדות של הילדה, שכאמור אינך יודעת אם הן אמת.

      אולי עדיף היה להציע לילדה אישור או נחמה על רגשותיה ולא על חשדותיה.

      אבל כמובן שכשדברים כאלה קורים באותו רגע התגובה היא אינסטינקטיבית (ותאמיני לי שאני יודעת מה זה תגובות אינסטינקטיביות. לא תמיד יש לנו זמן לחשוב על הדברים). הגדולה היא שאת מביאה את הדברים לפה ושואלת ופתוחה לשמוע עמדות שונות ולבדוק את עצמך בדיעבד. 

      השאלה היא, בונבונייטה, האם יש סיכוי שהרגישות הרבה שלך והלב הרחב שלך בכל מה שקשור לנושא בעלי חיים הם אלו שהובילו אותך לקבל את חשדותיה של הילדה כמציאות, בעוד שבפועל שמעת רק צד אחד?  

       

       

        

        24/4/09 10:53:

      צטט: אירה ג 2009-04-23 20:25:48

      הי בונבונייטה,

      הילדה דיברה מתחושותיה, אך איננו יודעים אם באמת כך היה. גם אם האמא לא רצתה בגור, יתכן שהיתה פה פשוט תאונה מצערת. אני חושבת שזה מה שהייתי אומרת לילדה. כל השאר זה בגדר השערות, ולמה לקלקל עוד יותר את היחסים בין האם לבתה, במיוחד כשאיננו יודעים את העובדות?

       

       

      נכון

      בסיפור עצוב וקשה זה כל מה שאפשר זה לנסות ולנחם

      כי איננו יודעים מה בדיוק קרה שם....

      וכתבת בעצמך,להזהר מלהתערב בעניינים של אחרים

        24/4/09 10:51:

      הילדה בטאה את תחושותיה ,ויכול להיות שהאם לא רצתה את הכלב,

      אבל אין אנו בטוחים אם היא אחראית לתאונה או למה שאירע,

      יכול להיות שלא עשתה מספיק כדי להצילו ,

      וגם לא הביע צער למותו ,

      זה בהחלט דבר שילדה רגישה תבחין בו , ודי בכך כדי להושיב את האם על ספסל הנאשמים,

      אבל מצד שני צריך לגנוז את חיי המשפחה עם כלב, כפי שהיא נראית עכשיו

        24/4/09 10:20:

      הי

      לא אכנס ליחסים משפחתיים שהם, כידוע, דבר מורכב

      בטח ובטח של משפחה זרה. וזאת למרות הכאב.

      מצד אחד ילדים לא נוטים להמציא "סתם"

      מצד שני ההורים לא נוטים לפעול "סתם"

      הייתי אומרת, שלפעמים הדברים פשוטים יותר ממה שהם נראים

      ותקריות מצערות לפעמים קורות

       

      מה שממש מעניין אותי, זה מאיפה התמונה ומי זה בתמונה? ואיפה אני משיגה אחד כזה?

      חיוך

        24/4/09 08:48:


      גם אני הייתי המומה מתשובה כזאת

       

      רק מה שעלה בדעתי כרגע

      שאולי באמת האמא לא רצתה את הגור  ולא באמת נדרס, אלא נמסר למקום אחר

      והדריסה רק הייתה "סיפור" להוצאת הגור מהבית.

      ושהתחושות של הילדה נכונות בקשר לשקר כלשהו

      הילדה לא הייתה נוכחת בדריסה.

       

      הבעיה היא הורים שקשה להם להתמודד עם האמת מעבירים לילדים שמותר לשקר

      וזה חוזר אליהם אח"כ בחזרה בגדול.

       

      גם אני הייתי ילדה עם גור שלא הסתדרו איתו בבית והוא נמסר בידיעה ובחוסר ברירה.

       

      וכשגדלתי מהיום שעברתי לגור בבית לבד אני מגדלת כמה כלבים ולפי דברי אמא שלי אני מחזירה חוסרים של ילדות.

       

       

        24/4/09 08:22:


      לא בטוח כלל שהילדה צדקה

      יתכן שקישרה את הדריסה עם הסתיגות האם מהכלב, - ככה זה ילדים,

      אני היתי מסביר לה שזה לא יתכן וגם כשלא אוהבים - לא משמידים,

      מה שיותר גרוע זה שהילדה עלולה בעתיד לחשוב שאמה תהרוג אותה אם היא תתנהג לא טוב ויצעקו עליה - זו בעיה גדולה יותר,

       

        24/4/09 02:48:
      בונבונייטה יקרה, פוסט חשוב מאוד!
      אנחנו לא באמת יודעים מה קרה שם.
      אך ללא שום ספק היחס של האמא לכלבלב לא היה הכי חם..
      הייתי נמנעת מלשפוט, זה לא יפתור את הבעייה.
      אני מקווה שגם בזכות התגובה שלך הילדה
      תתנהג אחרת כלפי בעלי החיים כאשר תגדל.
      *
      יולי
        24/4/09 01:32:
      זו בעייה מאוד כאובה, יש לנו מצב בו לא כל כלב ימצא לו משפחה מאמצת. למעשה עברנו כנראה בהרבה את יכולת הקיבול, והפתרון האמיתי לבעייה הוא לא תפישת עבריין כזה או אחר שהתעלל בכלבו, בו בזמן שהרוב הגדול לא יתפש כלל. הפתרון המתחייב הוא הגבלת ההמלטות, סירוס, עיקור וכדומה. נטיית הלב אומרת כי הילדה דוברת אמת או לפחות את האמת שלה.
        24/4/09 00:02:
      גם אני לא חושב שהאם דאגה "לטפל" בגור
      אבל אני חושב שרגשות של ילדים לרוב משקפות מציאות פשוטה וכואבת
        23/4/09 22:30:


      ובהמשך למה שאיילה כתבה, האמת? הייתי נשתלת במקום אם הייתי שומעת דבר כזה מהילדה, והייתי מאבדת את הלשון זועף

      ואילו את, ענית לה בחכמה.

        23/4/09 22:23:

      התגובה שלך היתה מצויינת, אני לא חושבת שקלקלת משהו בין האם לביתה,

      אפילו אם מה שהילדה סיפרה לא היה מדוייק או אפילו אם היה המצאה של דמיונה את בדברייך הראית לה את הדרך הנכונה והמוסרית.

       

        23/4/09 21:23:

      צטט: ענת** 2009-04-23 21:14:17


      קשה לי להאמין שהאמא גרמה למות הגור בכוונה, אך מצד שני זה שלילדה יש רושם שאמא שלה מסוגלת למעשה שכזה פשוט מחריד אותי ומעיד על כך שלילדה אין כל ביטחון באמא שלה ושכנראה כבר היו מקרים לא סימפטיים בעבר בנושא כזה או אחר, שנטעו בלב הילדה את ההרגשה הזו.

      אמפטיה לבעלי חיים ולסביבה בכלל מצד ההורים, יכולה להקרין הרבה מאוד רוגע, אמון וביטחון לילדים.

       

      דעתי כדעת ענת,

      לא יכולה לחשוב שהאם הייתה מסוגלת לעשות משהוא רע חס וחלילא לגור פצפון, יתכן מאוד שהילדה עשתה דמוניזציה כיוון שזו דרך ההתמודדות שלה עם אובדן הגור.

        23/4/09 21:21:

      צטט: אירה ג 2009-04-23 20:25:48

      הי בונבונייטה,

      הילדה דיברה מתחושותיה, אך איננו יודעים אם באמת כך היה. גם אם האמא לא רצתה בגור, יתכן שהיתה פה פשוט תאונה מצערת. אני חושבת שזה מה שהייתי אומרת לילדה. כל השאר זה בגדר השערות, ולמה לקלקל עוד יותר את היחסים בין האם לבתה, במיוחד כשאיננו יודעים את העובדות?

      SORRY, אך נראה שזו היתה ילדה מספיק גדולה מכדי שנחשוד בחוסר בוחַן-מציאוּת!

      וכי למה שילדה תבדֵה ממוחה הקודח עלילות-שווא על אמה?

      האם ילדה יכולה לזייף עיניים עצובות?!?

      לרוב, ילדים הם דוברי-האמת, תמים וטובים, והמבוגרים הם המשקרים (כפי שכנראה עשתה האֵם)

      אין עשן בלי אש: אם הילדה חושדת באמא שכך "סילקה" את הגוּר האומלל,

      כנראה שהאֵם באמת התייחסה באופן מגעיל לכלב, וזה כשלעצמו מעורר סלידה!

       

        23/4/09 21:14:


      קשה לי להאמין שהאמא גרמה למות הגור בכוונה, אך מצד שני זה שלילדה יש רושם שאמא שלה מסוגלת למעשה שכזה פשוט מחריד אותי ומעיד על כך שלילדה אין כל ביטחון באמא שלה ושכנראה כבר היו מקרים לא סימפטיים בעבר בנושא כזה או אחר, שנטעו בלב הילדה את ההרגשה הזו.

      אמפטיה לבעלי חיים ולסביבה בכלל מצד ההורים, יכולה להקרין הרבה מאוד רוגע, אמון וביטחון לילדים.

        23/4/09 20:33:


      אוי איזה גועל.

      וזה מה שאותה אמא מנחילה לילדה שלה.

      חבל שאנשים לא מבינים עד כמה חיות בבית חשובות לילדים

        23/4/09 20:25:

      הי בונבונייטה,

      הילדה דיברה מתחושותיה, אך איננו יודעים אם באמת כך היה. גם אם האמא לא רצתה בגור, יתכן שהיתה פה פשוט תאונה מצערת. אני חושבת שזה מה שהייתי אומרת לילדה. כל השאר זה בגדר השערות, ולמה לקלקל עוד יותר את היחסים בין האם לבתה, במיוחד כשאיננו יודעים את העובדות?

      ארכיון

      פרופיל

      bonbonyetta
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין