| "... הנך העולם והעולם הנו אתה. זוהי עובדה שמעט מאוד אנשים מבינים, לא מושג פילוסופי, רעיון, אלא עובדה- כשם שיש לך כאב ראש. וכאשר אדם מבין זאת עמוקות עולה השאלה: מהי אחריותי? אנו שואלים זה את זה שאלה זו, בבקשה. כאשר אתם מבינים זאת, לא באופן מילולי אלא בדמכם, שאינכם עוד אינדיבידואלים ( דבר המהווה הלם גדול לרוב האנשים, אנו חושבים שהכרתנו, בעיותינו, דאגותינו, כולן שלנו, באופן אישי), כאשר אדם רואה את האמת בעניין זה, אז מהי אחריותנו? מהי אחריותנו הגלובלית- לא רק כלפי משפחתנו, האישה והילדים- אלא כלפי האנושות כולה, מפני שאנו הננו האנושות? מהי תגובתכם כאשר אתם מרגישים שהנכם האנושות? כיצד תגיבו לאתגר? כיצד אתם פוגשים בכל אתגר שהוא? אם הנכם פוגשים אותו מתוך ההתניה האינדיבדואלית הישנה שלכם תגותבכם בהכרח תהיה לא מתאימה ומחולקת, היא תהיה עלובה למדי. אם כן עליכם לגלות מהי תגובתכם לאתגר עצום זה. האם ההכרה שלכם פוגשת בו בגדלות, או עם פחדיכם, חרדותיכם, עם הדאגות הקטנות לגבי עצמכם? האחריות כולה תלויה בתגובה לאתגר. האם זה רק ריגוש, פנייה בבקשה רומנטית, או שמא זה משהו עמוק שישנה באופן יסודי את השקפתכם על החיים? כי אז אינכם עוד בריטים, אמריקאים, צרפתים. האם תוותרו על כל זאת? או שתמשיכו לשחק עם הרעיון שזהו רק מושג אוטופי נהדר?" (ז`ידו קרישנמורטי, שאלות ותשובות) לעתים הייתי שואל את הקבוצות שאותם יצא לי להדריך בגני הטבע, בייחוד את הילדים, את השאלה הבאה: "מהי החיה הכי מסוכנת בעולם?" הרבה תשובות היו להם, הרבה ניחושים: "דוב גריזלי!! אריה!!! נחש אנקונדה!!! קוברה!!!!! אלמנה שחורה!!!!!!" ואז אני הייתי משיב להם: "לא, החיה הכי מסוכנת בעולם היא אנחנו, בני האדם..." בהתחלה הם היו קצת מופתעים אבל אז הייתי מסביר להם ומפרט מדוע בעצם זה כך. אבל כמו שיש לנו את הכוח להרוס כך יש לנו גם את הכוח לשמור, הכוח לתקן, בדיוק כמו אלוהים עצמו. הבעייה היא שקל לנו יותר ללכת אחרי הכוח הראשון. לפנות אל הדרך השנייה, דרך התיקון, זהו כבר אתגר. אותו אתגר עליו מדבר קרינשמורטי. כשאלוהים זרק אותנו מגן עדן הוא נתן לנו, בלי שאף פעם שמנו לב לכך, הזדמנות שנייה: הוא זרק אותנו לעוד גן עדן. גן עדן יפה לא פחות... מאז, בייחוד במאתיים השנים האחרונות, בייחוד ובייחוד בעשרים השנים האחרונות, אנו עושים הכל כדי לפספס גם את ההזדמנות השנייה הזו... אחריותנו הגלובלית, האחריות שלנו כלפי האנושות, כלפי האדמה, אוויר השמיים והים, האחריות עליה דיבר קרישנמורטי תלויה אך ורק בנו. אנו יכולים להמשיך ולהסתכל על הכל מבעד למבט צר, כזה המבדיל בין אדם לאדם, בין עם לעם, בין יבשת ליבשת. אך אז אותו אתגר תמיד יוותר בגדר אוטופיה. תמיד ישאר גן עדן אבוד... |