הראש שלי היה מלא במיליון מחשבות,ללכת בשקט,כנוע,מובס,לתת לו לקחת אותי בלי מאבק,או ללכת צורח,נאבק,משתולל,נאבק בו בכל נימי גופי,נלחם על כל נשימה נוספת..... בסוף פשוט נפלתי על הברכיים,החדר הסתובב סביבי,התחלתי לבכות,אני לא יודע כמה זמן בכיתי,איבדתי כל תחושה של זמן,זה היה יכול להיות שניות מועטות,דקות,שעות ארוכות או אפילו ימים,וכל אותו הזמן המחשבות לא נותנת לי מנוח,רודפות אותי,מענות אותי. סוף העולם,אין עוד אנחנו,אין עוד הבית שלנו,אין עוד לקום בבוקר ולהסתכל עליך עד שאת מתעוררת,או להתכרבל מול הטלוויזיה בערב,ללכת מחובקים ברחוב,סמס של אמצע היום של "אני מתגעגע”,אין עוד אני אוהב אותך,אין לחזור אליך בערב אחרי העבודה,אין ריבים יותר,אין להתפייס יותר,אין עוד נשיקות שעצרו את נשימתי כל פעם,אין עוד את הציפייה,את הדופק עולה,והלב מפרפר בכל פעם לפני שאני רואה אותך,נתת לי כנפיים,את שגרמת לי לשאוף להיות אדם טוב יותר מלהיות לידך,את שהוצאת ממני את הטוב ביותר,שגרמת לי לשאוף ,לחלום,לרצות,לדמיין,לעוף.... את הלכת,ברגע אחד של כעס הכל נגמר,את הלכת,וזה היה סוף העולם,סוף העולם שלנו,סוף העולם שבראנו ביחד,סוף העולם שיצרנו,עולם שבראנו בכל כך הרבה עבודה,עולם שנברא מיום אחרי יום,חוויה אחרי חוויה,נשיקה אחרי נשיקה,חיבוק אחרי חיבוק,עולם ומלאו שלא ישוב עוד לעולם,נחרב,נהרס,אבד לעולמים. וידעתי,ידעתי אז ששום דבר לעולם לא יחזור להיות כמו שהיה...... ובסוף העולם הקול היחידי ששמעתי היה צלצול הפלאפון שלא הפסיק לצלצל.........
*לשרית גיליתי שבסוף העולם יש עולם חדש ואחריו עוד אחד ועוד אחד הפוסט הזה מוקדש לך |