במאי 1976, כמה שבועות לפני שסיימנו את כיתה ו' בבית הספר היסודי עצמון ועברנו לתיכון, יצאנו לטיול שנתי בן יומיים לירושלים. זה היה מין טקס חניכות לא כתוב בבית הספר שלי. המנהלת המיתולגית שלנו היתה ילדה בירושלים העתיקה בזמן מלחמת העצמאות, והחל מכיתה ד' ידעו כולם, שלכבוד סיום בית הספר לוקחת שרה שדמי, המנהלת, את המחזור הבוגר - באופן אישי - לעיר הנצורה.
היינו בכותל ובהולילנד ובהר הצופים ובמפלצת, אבל גולת הכותרת של הטיול היתה סיור מאלף בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
ביראת קודש עברנו על פני קברו של הרצל, על האנדרטה לכ"ג יורדי הסירה ולאנשי אח"י אילת וצוללת דקר. בשקט בשקט הלכנו בין טורי המצבות האחידים, עם לוחות השיש המוטים באלכסון, עליהם חצובים באות הצבי שמן (את סוג האות למדתי הרבה יותר מאוחר, אל תתפעלו סתם) וצבועים בחרדל, שמותיהם של הרוגי צה"ל, שלפי תאריכי הולדתם ומותם באותה עת יכלו להיות בעיקר סבינו או אבותינו, אבל בכל זאת - כבר בגיל אחת עשרה - ידענו לקרוא להם "בנינו".
לאט לאט התקדמנו לאורך השנים, ומצבות ששת הימים, שכבר כמעט מלא להן עשור, התחלפו באלה של מלחמת יום כיפור, שהיו רעננות יותר, ואז של הרוגי כל מיני אירועים ותאונות אחרים, ובסוף בסוף, כשהגענו לקצה כל השורות, עמד תל אדמה חומה קטן, ועליו תקוע מקל עם שלט זמני של מספר גוש וחלקה, ועליו, בכתב יד לא יפה במרקר שחור, היה כתוב בפשטות: רא"ל דוד אלעזר.
"ופה", אמרה המנהלת בקול השמור למסכת טקסי יום הזכרון, "נטמן לפני פחות משלושה שבועות, הרמטכ"ל השביעי של מדינת ישראל, דדו."
במרחק כעשרים מטר ממנה עמד שאול, הפושטק של הכיתה. אנחנו קראנו לו ויוי, כי ככה אמא שלו היתה קוראת לו, וככה קראו לו אחיותיו הגדולות, שאחת מהן היתה מאוד יפה, וככה קראו לו כל שאר הצרפתים שחיו בנצרת עילית, שהיו בסך הכל רק עוד אבא שלו וזוג אחד של סבתא וסבא, לא יודע מאיזה צד. ובכן, אותו ויוי עמד בקצה אחרי כולם, ובשנייה שהמנהלת אך סיימה להגות את שם הרמטכ"ל המנוח כאילו היא מהמהמת לעצמה את השורה האחרונה של "לכל איש יש שם", נפלטה מגרונו קריאה קולנית: "מזל טוב".
אם מיטב בנינו לא קמו מקברם בעקבות צעקותיה של המנהלת על אותו הר חסר רחמים באותו בוקר אביבי, הרי ששום משיח ושום חמור לבן כבר לא ישכנעו אותם לעשות כן. מה שכן, ויוי חטף את העונש של חייו ולא הורשה לצאת למחרת מאכסניית הנוער בקריית ענבים ולהצטרף אלינו להמשך הטיול. כולנו נורא קינאנו בו, כי בשעה שאנחנו שרכנו רגלינו בין שער האריות להר הזיתים, שרר שרב כבד על עיר הקודש וכולנו סבלנו נורא, וכל סוכריות הטופי ומטבעות השוקולד שקיבלנו מתנה ממפעל הממתקים שעיירתנו התברכה בו ושחיכו לנו באוטובוס נהפכו לשלולית חסרת ערך, ואילו הוא נח לו באותו זמן להנאתו על מיטות הקומותיים שכל כך התלהבנו מהן, שם בחדרי האכסניה הקרירים.
---
לקראת סוף השנה הראשונה ללימודי בבצלאל, נדרשנו לבחור איזו דמות ישראלית לסדרה של תרגילים בקורס המחשה. מיד ידעתי שדדו יהיה האיש שלי, אחרי הכל כבר השכלתי לפתח איזו מודעות חברתית מסויימת, וכבר ידעתי שמלחמת יום הכיפורים לא היתה הדבר הנפלא שאמי וחברותיה ניסו למכור לנו בלילות במקלט השכונתי, ושאבי וחבריו, אלה שחזרו ואלה שלא, עשו אולי את מירב המאמצים, אבל זה כמעט כמעט לא הספיק כדי שניחלץ בעור שינינו משחייה לאומית בים. וכבר הבנתי שתסמונת הש"ג שעלתה ופרחה כל כך יפה במחוזותינו בשנים שלאחר מכן, התחילה בעצם באותו דדו. כלומר שהש"ג הראשון ששילם היה רמטכ"ל של ממש.
ואז, ביום שישי אחר הצהריים אחד, אמרתי לשותף שלי לדירה (שהיה בכלל סטודנט לכימיה אבל ירושלמי מלידה) שאנחנו עולים להר הרצל למצוא את קברו של דדו. דובי אמר לי שאני הוזה ושדדו חי ומת ברמת אביב ושעל כן מוטב שאסע לקריית שאול אם אני מתעקש להשתטח על קברו, אבל אני סיפרתי לו את הסיפור על ויוי וסוכריות הטופי, וכך שכנעתי אותו להצטרף אלי למסע לארץ לא כלום.
שעות זה לקח לנו, אחרי הכל - כל השורות דומות זו לזו, ובסוף, כשכבר היה די חשוך, מצאנו את דדו שוכב באותו מקום בו עזבתי אותו שתיים עשרה שנים קודם לכן. הוא כבר לא היה האחרון בשורה, והשורה שלו כבר לא היתה בקצה ההר, הן בהחלט התעבו עם חלוף השנים, אבל הדבר המעניין ביותר היה שכנו משמאל, כלומר - החייל ההרוג הבא של צה"ל מבחינה כרונולוגית - זה לא אחר מאשר יוני נתניהו. נשבע לכם.
דדו לא היה כמובן המת הראשון שפגשתי. האיש שלימד אותי לשחות כשהייתי בן חמש או שש, שהיה חבר ילדות של ההורים שלי וחייל מצטיין ביחידה מובחרת, חזר מאותה מלחמה בלי אף אחד מהחיילים שעליהם פיקד, וכמה חודשים מאוחר יותר ירה בעצמו. כנראה לא יכול היה לשאת את הבדידות. כמה שנים מאוחר יותר זכה גם הדור שלי להתקרב אל הצלחת, ובגלל זה אני לא מרגיש עד היום שאני מוכרח, "אבל ממש מוכרח" כמו שאומרות כולן, ללכת לראות את ואלס עם באשיר אפילו שאני יודע שהאיור "ממש מדהים".
---
השבוע הזה שבין יום השואה ליום העצמאות הוא בעיני המקבילה החילונית לימים הנוראים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. מין ימי תשובה שכאלה, של חשבון נפש פרטי וציבורי, של העלאת דברים מודחקים והיזכרות, משהו שבין האדם למקום וגם בין האדם למי שהיה חברו. כל המרחב הישראלי מזקק את עצמו לאיזושהי תוגה שמוציאה מאיתנו את המיטב - כל הקיץ מתאמנים פרחים לפרוח, למלכה אין בית ולמלך אין כתר, ברושים לא יודעים אם לבכות או לצחוק והבית איננו ואבא רחוק.
ואז בבת אחת מוצפים רחובות הערים במוכרי קצף ועגילים מהבהבים ואיזו להקת צופי רמת אביב ג' שרה אין לי רגע דל וזיקוקי דינור מבהילים את כל הכלבים עד מוות, ומי שמבקש יפה, איזה צנחן מתרסק ישר עליו באמצע מפגן אווירי, וכולם שבעי רצון ומרגישים שיותר מזה אנחנו לא צריכים.
אבל צריך, צריך. ---
זה למעריב של שבת. האמת שחשבתי על פורטרט של רוחמה אברהם, שבדרך כלל אני טועה וקורא לה רוחמה רז, אבל היא נעלמה לגמרי, יושב ראש הוועדה לחגיגות יום העצמאות השישים.
|
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (22)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
זמנים משוגעים
יום הזיכרון
יום קשה
מצטרף
למציאות-
מאפנה
יומיומית
מדינה מדליקה
אזרחים תמימים
הנהגה כושלת
וזכרונות על
זכרונות
-
ריק
ימי הזיכרון היו הימים שלי. תמיד נבחרתי לקרוא את השיר הארוך ביותר בטקס - הנה מוטלות גופותינו - ולשיר, כמובן. בשביעית החל הקרע והבנתי שיום השואה הוא חג יותר שווה. בשמינית התחבאתי בכיתה כשכולם היות בטקס. זו היתה חוויה מכוננת.
בשנתיים האחרונות, לאחר שש שנים בהן הייתי פתורה מהצפירה, כשבתי הולכת עם אביה לטקס בבית הספר, אני מרכינה ראש בצפירה וחושבת על דוד גרוסמן. כך אעשה גם השנה.
אף פעם לא הרצתי שורה. אולי רק ב'ארבע בשורה'.. מכיר? זה משחק נחמד
רק בשביל המשפט הזה לבדו : "השבוע הזה שבין יום השואה ליום העצמאות הוא בעיני המקבילה החילונית לימים הנוראים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. " היה מגיע לך כוכב, על הגילוי שגרמת לי...
אף פעם לא חיברתי ביניהם אבל התת מודע שלי כן ועכשיו גם המודע
וכל השאר, הכתוב מעניין, מרתק , וכל כך ישראלי
רונית
הרצת פעם שורה שלא נראתה יפה?
איתה...(-:אני איתו
יופי של שורות!
צודקת בהחלט הקטע הזה הזוי
מזכרון לחגיגות
אבל זה רק מתאים למדינה מטופשת כמו שלנו
נכנסתי לכאן בגלל הועדה המסדרת....ורציתי לומר לך שבתור אחד שמריץ שורות, יצאו לך יופי של שורות... באמת.. ממש!
האמת ששנים אני מנסה לחבר
את החיבור הבלתי אפשרי בין שני הימים
ולא מצליחה
והפסקתי לנסות
אצלך תמיד לגיטימי להעלות זכרונות פרטיים מהאוב, נכון?
אז אני ביליתי שני ימי זכרון ועוד איזה 546 ימים רגילים אבל-מי-סופר כקצינת נפגעים חילית. ימי הזכרון היו ה"חג שלנו", מדורי הנפגעים. הימים שבהם כולם מרכינים ראש בטקסים מוזהבים עם 3 מטחי כבוד בסוף. יתר השנה נתנו לנו לעשות מה שבא לנו, כולל רכב צמוד, פטור מתורנויות בסיס ותקציב בלתי מוגבל, רק שנעוף להם מהעיניים, שלא נזכיר את קיומנו כל הזמן. תמיד אמרתי שימי זכרון הם בשביל הלא-נפגעים, כי לאלה שנפגעים יש זכרון תמידי וחי כל השנה.
*נדמה לי שאת יום השואה קבעו לפי הסיום של מרד גטו ורשה, יען כי השואה היא גם התקומה והגבורה או משהו כזה.
להב אם לא קלטת את זה
את תשמע לי
יש לנו מדינה מחורבנת עם אנשים אפסים
(ככה אני חושבת) *
אני תוהה, ואין לי כוח עכשיו לנבור ברשת, מי זה שקבע את יום השואה בדיוק בתאריך הזה.
פסח נקבע בידי שמיים, יום העצמאות בידי סוג אחר של שמיים - אבל יום השואה?
האם הוא חשב, האיש שקבע את יום השואה, על הרצף הבלתי-נתפש שהוא יוצר של עבדות-חירות-שואה-תקומה-עצמאות, והכול בתוך טווח זמן של שבועים-שלושה?
מי יכול להכיל את כל זה, ובעיקר למה, ואיך זה שמשנה לשנה זה נראה פחות מחובר ומעוגן ויותר תיאטרון אבסורד?
זכרון הילדות שלך מעניין, אבל לידיעתך דדו כרמטכל אשם במחדל ובמחיר ששלמנו אני ואחרים,הוא לא לבד גם ה"גאונים" גולדה ודיין,אבל זה לא מוריד מחלקו בכשלון הצבאי ובמחיר שאני אחרים והמדינה שילמו.
בערך באותו זמן שכיתה ו' שלך כתתה רגליה אחרי המנהלת המורעלת-ירושלים,
בת ירושלים אחרת, רוחמה רז שמה, שרה בקולה הצלול כאויר הרים, שירי תוגה
לאותם אלה שביקרתם בהר הרצל ושירי אהבה לארץ מולדת.. מאוחר יותר בשנים, נהרגה
אחותה בפיגוע כזה או אחר.
בבקשה אל תתבלבל בינה לבין רוחמה אחרת.
חוצמיזה, כן, ימים נוראים. ונראה שהם עדיין נאספים, ואותה 'שעה ברוכה
המשכיחה כל צער' הולכת ומתרחקת..
אבל ראית איזה יופי מקושט בשדרות רוטשילד? חוטי זהב נוזלים ממעל,
כאילו מתינו אינם מוטלים בצידי הדרך.
61 זה כלום לעומת 100
(באמת עברו אצלכם ישר מ-ו' לתיכון? רק בירושלים נאלצנו לסיים ח' ורק אז..?)
אני תקועה על ה"מזל טוב" של ויוי.
לא שהשאר לא מדבר אליי, אבל הברכה הזו שלו התיישבה על "מזל טוב" אחר ופרטי משלי.
1987. השעות האחרונות של יום הזיכרון. אני: סמלת. החיילים שלנו כבר מוכנים ברחבה במסדר יציאה הביתה. אנחנו, הסגל, מותשים ורוצים כבר גם לעוף. והמ"פ האידיוט מברבר ומברבר ומברבר. מתישהו איבדתי קשר עם המציאות. התעוררתי רק כשהוא צרח פתאום: "...ולרגל יום העצמאות של מדינת ישראל, מזל טוב, פלוגה ג'".
מזל טוב, המ"פ, הם ענו לו בשאגה.
ושנה אחרי זה (הוצפתי בזכרונות מהפוסט הזה שלך), שוב יום הזיכרון. המ"פ כבר התחלף. החיילים גם. רק אני אותו דבר. סמלת, רק לפני שחרור. בית הקברות בטבריה. אבטחנו את הטקס שם. חייל אחד נעלם פתאום. הלכתי לחפש אותו. בתוך כל ה"יזכור עם ישראל" ומראות של משפחות שכולות, הלכתי וחיפשתי אותו. ומכל עבר עצב וכאב שלא יכולתי להכיל. יצאתי מבית הקברות ואין לי מושג למה הלכתי להר שבית הקברות נבנה עליו. חום אימים. המדים נדבקים לי לגב. ואני יורדת במדרון. הרבה יורדת. מאחורי סלע ענק שמעתי קולות. אי אפשר היה להתבלבל. זה היה החייל שלי. ובחורה. גם בלי לראות ממש אפשר היה להבין מה קורה שם. הרגליים ננטעו לי באדמה. לא הצלחתי לזוז. למעלה בבית הקברות מוות. פה מאחורי הסלע עליצות של גבר ואישה.
אז עמדתי שם. בשמש. מדבקת דם המכבים כבר תיכף נושרת ובכיתי. לא יכולתי לעצור.
והם שמעו מאחורי הסלע וסיימו בלחץ את ענייניהם ונעמדו מולי. ניגבתי את הדמעות ולא ידעתי מה להגיד. החייל שלי התעשת ראשון. באמצע ההר, מתחת לבית הקברות בטבריה, הוא נתן לי הקשב. ואני שחררתי אותו. אחר כך הוא הושיט יד לנערה בשמלה פרחונית והם טיפסו למעלה. אני נשענתי על הסלע עוד שעה לפני שיכולתי לעלות.
וכן, כמו שכתבת בפוסט שלך, צריך יותר. צריך, צריך.
נו אתה יודע...אני בודק אם רק אני ברוטוס...
סליחה. לא חשבתי על פער הגילים בינינו בשעת כתיבת שורות אלה ואחרות.
לא שיערתי שאתה שקוע עמוק כל כך בגיל התלות.
אתה יכול לנסות להניח את כף היד בסמוך למסך, ותוך כדי התבוננות בה להרחיק את הראש כמה שיותר לאחור,
ממש כפי שסבתא שלי היתה עושה עם העיתון אלמלא היתה מתה לגמרי כבר המון שנים.
בכל מקרה, הגדלתי לצרכי נסיון.
עכשיו אני מרגיש קצת כמו עיתון "שער לעולה", שפרנסיו מאמינים שאם אינך יודע שפה מסויימת,
הרי שבאותיות גדולות מיד היא תהיה ברורה לך הרבה יותר.
יכול להיות שאשאיר את זה ככה, אבל לא מן הנמנע שאתייאש מהמראה.
בכל מקרה, אינני מבין מדוע אתה משוטט בבלוגים של גברים בני גילך.
מה באת לחפש פה?
תגיד, על מי אתה חושב שאתה עובד ?
עאלק מסוגל לקרוא פונט 02...תגדיל תגדיל...
הסיפור שלך נהדר.
והכרזה שך מקאברית להחריד.