במאי 1976, כמה שבועות לפני שסיימנו את כיתה ו' בבית הספר היסודי עצמון ועברנו לתיכון, יצאנו לטיול שנתי בן יומיים לירושלים. זה היה מין טקס חניכות לא כתוב בבית הספר שלי. המנהלת המיתולגית שלנו היתה ילדה בירושלים העתיקה בזמן מלחמת העצמאות, והחל מכיתה ד' ידעו כולם, שלכבוד סיום בית הספר לוקחת שרה שדמי, המנהלת, את המחזור הבוגר - באופן אישי - לעיר הנצורה.
היינו בכותל ובהולילנד ובהר הצופים ובמפלצת, אבל גולת הכותרת של הטיול היתה סיור מאלף בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
ביראת קודש עברנו על פני קברו של הרצל, על האנדרטה לכ"ג יורדי הסירה ולאנשי אח"י אילת וצוללת דקר. בשקט בשקט הלכנו בין טורי המצבות האחידים, עם לוחות השיש המוטים באלכסון, עליהם חצובים באות הצבי שמן (את סוג האות למדתי הרבה יותר מאוחר, אל תתפעלו סתם) וצבועים בחרדל, שמותיהם של הרוגי צה"ל, שלפי תאריכי הולדתם ומותם באותה עת יכלו להיות בעיקר סבינו או אבותינו, אבל בכל זאת - כבר בגיל אחת עשרה - ידענו לקרוא להם "בנינו".
לאט לאט התקדמנו לאורך השנים, ומצבות ששת הימים, שכבר כמעט מלא להן עשור, התחלפו באלה של מלחמת יום כיפור, שהיו רעננות יותר, ואז של הרוגי כל מיני אירועים ותאונות אחרים, ובסוף בסוף, כשהגענו לקצה כל השורות, עמד תל אדמה חומה קטן, ועליו תקוע מקל עם שלט זמני של מספר גוש וחלקה, ועליו, בכתב יד לא יפה במרקר שחור, היה כתוב בפשטות: רא"ל דוד אלעזר.
"ופה", אמרה המנהלת בקול השמור למסכת טקסי יום הזכרון, "נטמן לפני פחות משלושה שבועות, הרמטכ"ל השביעי של מדינת ישראל, דדו."
במרחק כעשרים מטר ממנה עמד שאול, הפושטק של הכיתה. אנחנו קראנו לו ויוי, כי ככה אמא שלו היתה קוראת לו, וככה קראו לו אחיותיו הגדולות, שאחת מהן היתה מאוד יפה, וככה קראו לו כל שאר הצרפתים שחיו בנצרת עילית, שהיו בסך הכל רק עוד אבא שלו וזוג אחד של סבתא וסבא, לא יודע מאיזה צד. ובכן, אותו ויוי עמד בקצה אחרי כולם, ובשנייה שהמנהלת אך סיימה להגות את שם הרמטכ"ל המנוח כאילו היא מהמהמת לעצמה את השורה האחרונה של "לכל איש יש שם", נפלטה מגרונו קריאה קולנית: "מזל טוב".
אם מיטב בנינו לא קמו מקברם בעקבות צעקותיה של המנהלת על אותו הר חסר רחמים באותו בוקר אביבי, הרי ששום משיח ושום חמור לבן כבר לא ישכנעו אותם לעשות כן. מה שכן, ויוי חטף את העונש של חייו ולא הורשה לצאת למחרת מאכסניית הנוער בקריית ענבים ולהצטרף אלינו להמשך הטיול. כולנו נורא קינאנו בו, כי בשעה שאנחנו שרכנו רגלינו בין שער האריות להר הזיתים, שרר שרב כבד על עיר הקודש וכולנו סבלנו נורא, וכל סוכריות הטופי ומטבעות השוקולד שקיבלנו מתנה ממפעל הממתקים שעיירתנו התברכה בו ושחיכו לנו באוטובוס נהפכו לשלולית חסרת ערך, ואילו הוא נח לו באותו זמן להנאתו על מיטות הקומותיים שכל כך התלהבנו מהן, שם בחדרי האכסניה הקרירים.
---
לקראת סוף השנה הראשונה ללימודי בבצלאל, נדרשנו לבחור איזו דמות ישראלית לסדרה של תרגילים בקורס המחשה. מיד ידעתי שדדו יהיה האיש שלי, אחרי הכל כבר השכלתי לפתח איזו מודעות חברתית מסויימת, וכבר ידעתי שמלחמת יום הכיפורים לא היתה הדבר הנפלא שאמי וחברותיה ניסו למכור לנו בלילות במקלט השכונתי, ושאבי וחבריו, אלה שחזרו ואלה שלא, עשו אולי את מירב המאמצים, אבל זה כמעט כמעט לא הספיק כדי שניחלץ בעור שינינו משחייה לאומית בים. וכבר הבנתי שתסמונת הש"ג שעלתה ופרחה כל כך יפה במחוזותינו בשנים שלאחר מכן, התחילה בעצם באותו דדו. כלומר שהש"ג הראשון ששילם היה רמטכ"ל של ממש.
ואז, ביום שישי אחר הצהריים אחד, אמרתי לשותף שלי לדירה (שהיה בכלל סטודנט לכימיה אבל ירושלמי מלידה) שאנחנו עולים להר הרצל למצוא את קברו של דדו. דובי אמר לי שאני הוזה ושדדו חי ומת ברמת אביב ושעל כן מוטב שאסע לקריית שאול אם אני מתעקש להשתטח על קברו, אבל אני סיפרתי לו את הסיפור על ויוי וסוכריות הטופי, וכך שכנעתי אותו להצטרף אלי למסע לארץ לא כלום.
שעות זה לקח לנו, אחרי הכל - כל השורות דומות זו לזו, ובסוף, כשכבר היה די חשוך, מצאנו את דדו שוכב באותו מקום בו עזבתי אותו שתיים עשרה שנים קודם לכן. הוא כבר לא היה האחרון בשורה, והשורה שלו כבר לא היתה בקצה ההר, הן בהחלט התעבו עם חלוף השנים, אבל הדבר המעניין ביותר היה שכנו משמאל, כלומר - החייל ההרוג הבא של צה"ל מבחינה כרונולוגית - זה לא אחר מאשר יוני נתניהו. נשבע לכם.
דדו לא היה כמובן המת הראשון שפגשתי. האיש שלימד אותי לשחות כשהייתי בן חמש או שש, שהיה חבר ילדות של ההורים שלי וחייל מצטיין ביחידה מובחרת, חזר מאותה מלחמה בלי אף אחד מהחיילים שעליהם פיקד, וכמה חודשים מאוחר יותר ירה בעצמו. כנראה לא יכול היה לשאת את הבדידות. כמה שנים מאוחר יותר זכה גם הדור שלי להתקרב אל הצלחת, ובגלל זה אני לא מרגיש עד היום שאני מוכרח, "אבל ממש מוכרח" כמו שאומרות כולן, ללכת לראות את ואלס עם באשיר אפילו שאני יודע שהאיור "ממש מדהים".
---
השבוע הזה שבין יום השואה ליום העצמאות הוא בעיני המקבילה החילונית לימים הנוראים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. מין ימי תשובה שכאלה, של חשבון נפש פרטי וציבורי, של העלאת דברים מודחקים והיזכרות, משהו שבין האדם למקום וגם בין האדם למי שהיה חברו. כל המרחב הישראלי מזקק את עצמו לאיזושהי תוגה שמוציאה מאיתנו את המיטב - כל הקיץ מתאמנים פרחים לפרוח, למלכה אין בית ולמלך אין כתר, ברושים לא יודעים אם לבכות או לצחוק והבית איננו ואבא רחוק.
ואז בבת אחת מוצפים רחובות הערים במוכרי קצף ועגילים מהבהבים ואיזו להקת צופי רמת אביב ג' שרה אין לי רגע דל וזיקוקי דינור מבהילים את כל הכלבים עד מוות, ומי שמבקש יפה, איזה צנחן מתרסק ישר עליו באמצע מפגן אווירי, וכולם שבעי רצון ומרגישים שיותר מזה אנחנו לא צריכים.
אבל צריך, צריך. ---
זה למעריב של שבת. האמת שחשבתי על פורטרט של רוחמה אברהם, שבדרך כלל אני טועה וקורא לה רוחמה רז, אבל היא נעלמה לגמרי, יושב ראש הוועדה לחגיגות יום העצמאות השישים.
|