זכרונות של עו"ד מזדקן
פוסטים פופולאריים
-
יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
10/5/19 | 5284 צפיות
-
ועדות ומכרזים
12/6/09 | 7746 צפיות
-
בית המשפט
16/9/08 | 1179 צפיות
-
ההנהלה הראשית
19/9/08 | 929 צפיות
-
בחינת קבלה ללשכה
24/10/08 | 1343 צפיות
-
ענינים של הבנה
17/9/09 | 1039 צפיות
פוסטים אחרונים
- עברית קשה שפה 28/8/19
- יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי. 10/5/19
- בנקים - וכיצד מדברים עמם. 3/4/19
- בעיריה עובדים בשבילך. 30/3/19
- אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה. 28/2/19
- חווית שירות (פלאפון) 21/1/18
זכרונות ראשונים
הפוסט הקודם שלי החזיר אותי אל שנות חיי הראשונות. התחלתי לכתוב, כמו תמיד, מכאן ומשם, ומצאתי עצמי מול חומר שדי בו לשניים שלושה פוסטים. אז הנה אחד מהם.
זכרונותי המוקדמים ביותר, הם ישיבה במקלט. כלומר, המחסן שמתחת לדירה בה התגוררנו ב"דמי מפתח", בעת מלחמת השחרור. הורי בילו ב'מקלט' זה גם במלחמת העולם השניה. גרנו אז בשכונת הדר הכרמל, באזור שמאוחר יותר כונה "הדר עליון", בבנין בן שתי דירות, אחת למגורי בעל הבית, ואחת בה גרנו אנו. בחצר גידל בעל הבית תרנגולות. כן, "משק עזר" באמצע העיר. ברחוב שמעלינו התגורר שוחט, ושם גם עבד. לא נדיר היה אז לראות ילדים הולכים עם תרנגולת חיה אל השוחט, וחוזרים עם גוויה מוכתמת בדם.
הדירה בה גרנו היתה בת שני חדרים, ושתי מרפסות. והיא בהחלט היתה צפופה למשפחה בת שני הורים, שני ילדים – וסבא אחד. אבל אלה היו תנאי המגורים אז. משפחתנו לא חיה רע יותר מרבות אחרות. מולנו היתה המכולת, והרכבים של ספקי הסחורה היו לנו אטרקציה מתמדת. זכור לי רכב (כנראה משנות השלושים המוקדמות, ואולי עוד לפני כן) עם ידית התנעה ("מנואלה") קבועה בקדמתו, ולו גלגלים קטנים, אשר שימש להובלת דגים מלוחים. ריחו גם הוא לא הוסיף לכבוד שרחשנו לו. בעיר נראתה גם מכונית ללימוד נהיגה, משנות השלושים המאוחרות, ולה שני הגאים. עם הקמת הרמזור הראשון בחיפה, שהיה גם הראשון בארץ, למדנו כולנו גם לדקלם את משמעות הצבעים, גם אני, למרות שכלל לא ראיתי את הרמזור ולא ידעתי במה מדובר.
בגיל 3.5 עשו לי ניתוח שקדים. אני זוכר עצמי יושב על כסא גבוה, בוכה וצועק כאשר רופא מנסה לפעור את פי מעבר למותר על פי הוראות היצרן, ואמי עומדת שני מטרים מאחוריו – ואת לקיחתי מכסא זה אחרי הניתוח. הרופאים הסבירו להורי כי על מנת שפצעי הניתוח יירפאו, עלי לאכול גלידה. ובכן, אנו מדברים על 1949. גלידה היא מאכל מותרות מובהק. אני זוכר עצמי יושב במיטת התינוק שלי, בוכה מכאבים, כאשר הורי מרגיעים אותי שהנה מגיע אחי עם הגלידה. ואכן, מבעד לדלת הכפולה של המרפסת, אני רואה את אחי הולך ברחוב, מגיע עם צלוחית זכוכית ומנת גלידה בתוכה. באותה עת לא היתה דעתי נתונה כמובן לשאלה כיצד מרגיש אחי, ילד בן תשע, כשהוא הולך כל הדרך מחנות מרוחקת, גלידה בידיו – והיא מיועדת לאחיו, לא לו. את התשובה הסופית אקבל כעבור כארבעים שנה. בשל בעיה כלשהי, אני מגיע בליווי אחי לחדר המיון. בדיקות הדם שלי מראות גם רמה נמוכה מדי של סוכר, והרופא שולח את אחי אל אחד האוטומטים להביא משם "משהו" בשבילי. אחי חוזר אלי עם הנדרש ואומר לי: "ארבעים שנה ושום דבר לא השתנה – עדיין אני צריך להביא לך ממתקים"...
כילד, מספרים לי כמובן את שלגיה, כיפה אדומה (כולל החלפת הסבתא שבבטנו של הזאב באבנים כבדות, וטביעתו בבאר עקב כך), הדייג ודג הזהב (זה מלווה בספר בעברית, ולכן אותו אני שומע בגירסתו הישראלית, לא המקורית), סיפור הנמיה והנחש מ''ספר הג'ונגל'' – אבל גם את המיתולוגיה היוונית. משם אני שומע רק את החלקים שילדים מסוגלים לשמוע, (לילד אין בעיה לשמוע שהקיקלופ אכל את אנשי אודיסאוס, עד שזה עקר את עינו היחידה – אבל כל מיני אונס וגילוי עריות שהמיתולוגיה משופעת בהם, נחסכו ממני אז). וכמובן, את "Erlkoenig" של גתה, המדוקלם לי במלואו על ידי אמי. בגיל 4-5 לא עמדתי כמובן על מלוא משמעות השיר. זו הגיעה אלי מאוחר קצת יותר. עד היום, כשאני קורא בו, קולה של אמי מדקלם באזני.
אבי עובד קשה, וגם משמרות נוספות, כדי לפרנס את המשפחה. כשהוא חוזר הביתה – הוא סחוט לחלוטין. הוא מתיישב ליד הרדיו, מחזיק עצמו ער כדי לשמוע את חדשות השעה שש – ונרדם עם ה'פיפס' האחרון שלפני החדשות.
הרדיו משדר אז בין שש לשמונה בבוקר ("התעמלות הבוקר, עם מיכאל בן חנן". בדמיוני אז, היו גם מי שהתעמלו על פי הדרכתו). בין שתים עשרה לשתיים בצהרים, ומשש עד עשר בערב. מספיק, לא? אה, כן, יש גם גלי צה"ל, אלה משדרים משש אחרי הצהריים ועד עשר ושלושים. כשבתחילת השידורים תרועת "השכמה" בחצוצרה – ובסוף השידורים – תקיעת "כיבוי אורות" בחצוצרה. [בשירותי הצבאי, במחצית שנות הששים, הייתי אחראי גם לעדכון כרכי פקודות מטכ"ל במשרד. תווי התקיעות בחצוצרה עדיין הופיעו שם. כולל "כנוס" ו"הסתער". – היום הפקודות ודאי הועלו על תקליטור, ואני תוהה אם גם ניתן לשמוע את התרועות]
חדשות שודרו רק בקול ישראל, והן ארכו רבע שעה, בין אם היו חדשות לספרן – ובין אם לאו. למעשה כך יישמעו המשדרים עד סוף שנות החמישים, עם פתיחת "גל ב'" (ששמו הומר לרשת ב' "משום שזה מינוח יותר מקצועי", כפי שהסבירו בקול ישראל), המתחיל את שידוריו כבר בחמש אחרי הצהריים.
לאמי היו כמובן הצרות שלה. אחרי שהשיגה סיר לחץ, שהיה מפחית את זמן הבישול לשליש מאורכו בסיר רגיל, אסר עליה סבי להשתמש בו מפחד פן יתפוצץ. אמנם היא כבר היתה בת ארבעים +, אבל "אבא יודע טוב יותר". אחרי שהבינה שבדרכי הגיון ושכנוע לא תצליח, נקטה דרך אחרת. סבי נהנה לצאת מן הבית (בעיקר כשירד גשם, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר). קניות של מצרכי מזון סיפקו לו תירוץ נהדר. אמי הכינה על כן את כל הנדרש לבישול – ורק אז נתנה בידי סבי את רשימת הקניות. למרות הכל, הבישול עוד לא נגמר כשסבי חזר, והוא דרש כמובן הפסקת שימוש מיידית, אבל אמי הסבירה לו ש"עכשיו אי אפשר להוריד מן האש". מאותה נקודה יכלה היא לבשל בסיר הלחץ – בלי לחץ.
טוב פחות היה מצבה של קרובת משפחה שלנו, לא מן המשכילות. גם היא רכשה סיר לחץ, אלא שגיסתה טובת הלב הזהירה אותה שהסיר יכול להתפוצץ – ובמשך תקופה היה הסיר קבור במעמקי ארון כאשר מגבות ואריגים כבדים אחרים עוטפים אותו מכל עבר.
|
תגובות אחרונות
-
ronijavinski
בתגובה על מצוות ניחום אבלים
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
-
תנועת כמוך
בתגובה על עברית קשה שפה
-
תנועת כמוך
בתגובה על בעיריה עובדים בשבילך.
-
תנועת כמוך
בתגובה על בנקים - וכיצד מדברים עמם.
-
bonbonyetta
בתגובה על אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה.
תגובות (26)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כל עיר וסימניה. בחיפה מצויים מושגי "הכרמל", "דנייתי", או להבדיל, "קירייתי" רחמנא ליצלן. והם מובנים לכל חיפאי, ומקצרים סיפור ארוך. לתל אביבים יש וודאי משלהם. נתקלתי ב"צפוני" ו"חובתים", שאין לי כל בעיה לתרגם אותם לחיפאית.
ודאי שמת לב שאנו מנהלים התכתבות בפוסט זה, בעודה שייכת לפוסט הקודם.
אבל ככל שאני חושב על המבחן הזה, עולות בעיות, למשל עניין הריכוז, שפוחת לאורך הזמן, או סדר ההופעה של השמות, ככה שאולי יוצא שאתה "גזען" (ו/או מרחף), למרות שאתה לא לגמרי כזה.
מצחיק אותי העניין הזה של לגור על הכרמל (אם כי יש בזה משהו, בכל זאת) שעולה אצלך תדיר. אני זוכר שפעם, כשהייתי בסיני לפני הגיוס, שמעתי מישהי מספרת שהיא מחיפה, אז שאלתי מאיפה, והיא ענתה "מהכרמל". זה אמנם לא היה הכרמל, אלא יותר לכיוון השכונות ה"דרומיות", אבל זה נראה לי קצת מוגזם כבר אז.
תודה רבה,
אחרי הכל, לא כל זכרונותי המקצועיים ראויים לפרסום, ולא את כל זכרונותי המקצועיים אני חפשי לכתוב.
נהדר אריאל.סיפתח נהדר לשבוע ולחודש אייר.
אני שמח שאתה גולש מהפוסטים המקצועיים, אם כי לא שבעתי מהם.
1. דבר אתה עברית יפה, והאחרים כבר ינסו לחקות אותך.
2. לא בכל פעם יש לי רזרוות.
אכן התחלתי בפרסום של פעמיים בשבוע ("מתמלא נוסע"), עד שהחלטתי שגם בכתיבה כזו ראוי לשמור על סדר.
לעתים אכן יש לי גם כיום אחד או שניים הממתינים, אבל בד"כ, אני כותב בשבת את שיתפרסם ביום ו' שאחריו.
וטוב שכך.. (:
אני לא רוצה לקרוא עברית יפה - גם זה נהדר והוספתי את האתר למועדפים שלי. אני רוצה לשמוע אנשים דוברים עברית יפה.
ובמקום לאיים עלינו בפוסטים כתובים המחכים להתפרסם - אולי תהפוך את הבלוג לחצי-שבועי במקום שבועי ? כך כולם יצאו נשכרים.
1. תודה רבה.
2. "You ain't seen nothin' yet" הפוסט הבא כבר כתוב, והוא ירחיב לכיוון ה"איך דברים היו נעשים פעם".
3. עברית יפה אפשר לדבר גם כיום. אם רצונך לקרוא עברית כזו, היכנס ל"פרויקט בן יהודה", http://hotmail.benyehuda.org/ בו מועלות יצירות שזכויות היוצרים שלהן פקעו, ותוכל למצוא שם את י.ל.פרץ, מנדלי מוכר ספרים, אחד העם, ביאליק, ועוד ועוד.
אדיראכן פוסט ארכיאולוגי קמעה אך לא פחות מהנה מהפוסטים ה"מקצועיים".
טוב לדעת איך דברים היו נעשים פעם. כפי שנאמר "עם שלא מכיר את עברו..."
אני מתגעגע לימים בהם אנשים עוד דיברו עברית "יפה".
בעל הבית עבד בחברת חשמל, שכבר אז...,
כך שלהסתדר הוא ידע. מדי פעם גם היה יוצא לדוג במהלך השבוע (עבודה בח. חשמל, כבר אמרנו?), ואפילו הביא להורי דג כמתנה משללו. הדג הונח כמובן במקרר, וכשהוצא ממנו, הפשיר והתגלה כחי.
היה שמח...
תודה רבה לך.
תודה על הרחבת המידע.
1. לא הייתי ער לקיומה בגיל עליו אני מספר.
2. הפסוק במלואו היה: "בוקר טוב לכל המאזינים, ואתם המתעמלים, היכונו."
פחות טכנולוגיה, אבל יותר עבודת כפיים. לא יותר פשוט, ודאי לא יותר תמים. אם היתה תמימות, היא נבעה מחוסר ידע.
בימי הביניים נפוץ היה הסיפור על "תור הזהב", הזמן בו היו תרבויות שלוות, מוסריות, תמימות. במאה התשע עשרה, היו אפילו מדענים שניסו למצוא בתרבויות עתיקות סימנים לשלווה נטולת אכזריות וכו'.
אין ולא היה. אותה תרבות פרה-קולומביאנית שנחשבה ככזו - התגלתה כתרבות צמאת דמים ואכזרית ככל אחת אחרת. הארכיאולוגים פשוט מצאו את העצמות המרוסקות מאוחר יותר.
אז אולי זו הדרך בה אני כותב...
אודה על האמת, עוד לא עשיתי אותו. אבל ככל שאני מכיר את עצמי, יש לי אותה דעה על כל העדות...
תענוג אריאל. פשוט תענוג.
המשיק שלי איתך היה ניתוח השקדים (25 שנים קדימה) וגם אז כלום לא השתנה.
גלידה אחריי העקירה, ואני שממתקים היו השם השני שלי, אומרת לא.
זיכרון נישכח העלית לי. תבורך.
נהדר, ממש "אסקימו לימון" , לא היה אז אצלכם סטלה המגמרת?
זוכר את בן חנן התעמלות בוקר קולקטיבית לכל עם ישראל לצלילי פסנתר.
היה פותח "בוקר טוב לכל המתעמלים, (ריש לשונית כבדה), נרד לישיבת
אפרקדן........"
ואגב, הוא אביו של האלוף יוסי בן חנן שהגיע ביום הכיפורים עם גדוד טנקים להצטרף
לחטיבה 7 ישירות מלימודים בארצות הברית, ולא היה לו שם קוד בקשר, וכששאלו
אותו בקשר (קהלני) מי אתה, השיב "התעמלות בוקר" וזה היה שמו בקשר.... (ראו עוז 77).
אתה כותב על תקופה שספק אם הורי כבר באו לעלום
אבל זה תמיד נראה לי קסום
תקופה בה הכל היה יותר פשוט
יותר תמים..
ואולי זו הדרך בה אתה כותב עליה..
ראוי לחשוב חיובית,
אדם נורמאלי לא אמור לזכור דבר מגיל שלוש וחצי.
ובכן, לולא הופעלו אזעקות בחיפה במלחמת השחרור, ולולא עברתי ניתוח כבר בגיל שלש וחצי - לא הייתי זוכר מאז דבר...
וואוו אריאל, ניתוח שקדים...איזו טראומה!
גם אני עברתי ניתוח כזה. אמנם כבר בהרדמה מלאה אבל עדין "הפיצוי" היה גלידה!
היום גלידה לא יכולה להיות פיצוי לשום דבר...
לא.
חיפה ראשונה תמיד
.
תודה רבה לך,
הבלוג שלי החל מזכרונות "מקצועיים", אבל לאט לאט הוא גולש...
איזה ניחוח של נוסטלגיה על הבוקר, אריאל.. (:
לכל אחד יש את איתקה שלו, הלא כן?