טרור זה טרמינולוגיה שמשמשת את הצד הנפגע ממנו. פעולות מחאה אקטיביות זה טרמינולוגיה שמשמשת את הקבוצה המדוכאת בחברה. ממבט שטוח ניתן יהיה בקלות להגדיר טובים ורעים כשאלו הן ההגדרות. אך לאחר צפייה בסרט כנופיית באדר-מיינהוף, קשה שלא לחוש את התחושה של האנשתם, טיהורם וזיכוכם של "הרעים" - הקבוצות המדוכאות. הסבר מוצע לכך הוא, כי גלגלי ההיסטוריה משכיחים את הטרגדיה. התחושות מתקהות עם דפדופי לוחות השנה, והמיתוס שנכרך סביב הגיבורים במהלך הזמן משכתבות את ההיסטוריה מחדש. כמו כן, יכול להיות שטכניקת הבימוי היא הגורמת לתחושת ההזדהות עם הרעים בסרט. למרות זאת, עדיין קשה שלא לחוש במהלך הסרט הזדהות חלקית עם הטרוריסטים. אולי עצם האהדה הגוברת בזמן האחרון לקבוצה הזו ולמסריה היא הוכחה לכך שיש בהם משהו עמוק יותר.

מצפייה בסרט קשה שלא לעשות אנלוגיה בין  האינתיפאדה הפלסטינית לקבוצת באדר מיינהוף. בשני המקרים, המקופחים מרגישים שהדרך היחידה לכך שיקשיבו להם היא הטרור. כי באין חלופות אחרות להשמעת הטענות, הטרור היא החלופה הזמינה. יש יאמרו היעילה. בסרט אף מאוזכר הסכסוך הישראלי פלסטיני. התהייה למה בסרטים רבים הסכסוך ישראלי-פלסטיני הוא דוגמא לדיכוי - היא בלתי נמנעת.

מבקרים רבים וטרחנים מצטיידים בספרי היסטוריה במהלך הצפייה בסרטים תיעודיים. זאת בכדי להשוות האם מספר הפעמים שהכוכבת הראשית מתעטשת זהה למספר המוצג בספר. הם חוטאים לעיקר.  רבים מהסרטים התיעודים-עלילתיים לא מתיימרים להתייחס להיסטוריה כתורה למשה מסיני. שהרי אם יעשו זאת, המבקרים יציינו שהסרט משעמם.

כנופיית באדר מיינהוף הוא סרט פעולה המבוסס על סיפור אמיתי. הוא לא מתיימר להיות שום דבר שהוא לא. הוא לא בא להעמיק במניעים של גיבוריו, והוא לא בא להציג את היחס של גרמניה כלפי הכנופיה. בתור סרט פעולה הוא סרט מהנה ברובו. למרות חלקים מתים בחלקו. הוא קליל וזורם. לא משהו ששווה לקבל עליו אוסקר, אבל לקבל ממנו שעתיים וחצי של הנאה, בהחלט כן.