(הערה - אין שום ספויילר בפוסט, למי שצפה בכל הפרקים ששודרו בארץ עד כה.)

ישנן בנות.

הסדרה שהחלה בתרועה רמה והתדרדרה מפרק לפרק, מעונה לעונה, ושעכשו משודרת ביס העונה האחרונה שלה.

התחלתי לצפות בה כי זה נשמע כיף וסקסי ומעניין - מי שמע עד אז על סדרה שכולה עוסקת באורח החיים המיסתורי והבלתי מוכר של לסביות? מה לעשות, אני אדם קונבנציונלי ויבשושי, מעודי לא יצא לי להתחבר עם לסבית, כל העולם הזה נשמע מרתק, מסתורי וזוהר.לא נקדיש לסדרה כזאת כמה שעות, נסלח בהתחלה כשזה לא ממש זה ונמשיך עם האינרציה כי אולי יקרה משהו טוב (אבל עד כה רק התאכזבתי).

העלילה עוקבת אחרי כמה נשים לסביות בלוס אנג'לס, ורק זה כבר אומר הרבה. אפילו שם הסדרה באנגלית -L Word מרמז על המיקום (וגם על Love ו-לסביות, ואלה אכן שלושת הנושאים היחידים בסדרה).

אני לא אומרת שלא יכולים לקרות דברים מעניינים ועמוקים בלוס אנג'לס, כמובן שיכולים. אפשר לעשות גם סידרה מרתקת ועמוקה על חיי הרווקים והרווקות של ת"א, רק שאיש עדיין לא הצליח בכך. והמיקום של הסידרה אומר המון.

למשל, כל הלסביות, בלי יוצא מן הכלל יחיד, הן מהממות ביופיין, דקיקות ותמירות (חוץ מאחת, מעצבנת ומופרעת שהיא גם יהודייה וניגע בה בהמשך).

אפקט נוסף של המיקום הוא שכל הלסביות דנן מחזיקות בקריירה נחשקת ביותר, (טוב, גל הפיטורים שבתוכו אנו שוהים גורם לכל עבודה להיראות נחשקת, אבל אלו שבסדרה נחשקות אפילו בימים כתיקונם) מפרופסורית לאומנות באוניברסיטה למפיקת סרטים, מתסריטאית לבעלת מועדון לילה, ממגישה ברדיו לספרית אוונגרדית (זאת אכן לא קריירה נחשקת, אבל לשם איזון אוחזת בה הלסבית שיכולה להשכיב את כל מי שבא לה).

בהיות לוס אנג'לס מה שהיא כל לסבית מחזיקה במלתחה אינסופית וחסרת דופי, ובבית / דירה מדוגמת ומקסימה גם אם לא כל כך ברור מאיפה מגיע הכסף.

עוד אפקט של לוס אנג'לס - נמנעת כמעט לחלוטין מהתמודדות עם המישפוחה של כל לסבית, כי כולן הגיעו לשם מעיירות קטנות בוויסקונסין ובאלבמה.

בשביל להכניס קצת עומק יש את ג'ני שכטר המטורללת, הנמוכה היחידה בסדרה. העונה הראשונה התחילה בכך שג'ני היתה נשואה טרייה שעברה לגור עם בעלה בשכנות לזוג לסבי, ובהדרגה מצליחה להוציא את בעלה האוהב והמסור ככלבלב מדעתו, עוברת שינויי אשיות לא ברורים ובעקבותם מחליטה שהיא לסבית. היא נפרדת מהבעל וממשיכה במשךהעונות במסע לתוך טירוף מתמשך ובלתי ברור שבו נמהלים גם זכרונות של בני משפחתה מתקופת השואה ושאר ירקות שעוברים את מסננת הקיטש ההוליוודית בשביל להוציא מהם את מירב הרגש במינימום נימוקים. בפרקים האחרונים ששודרו היא  מתנפלת על הספרית וחודרת לה לחיים באותה דרך אובססיבית ודוחה. היא אדם מהסוג שבמקום אחר היתה הופכת לגיבורה של סרט אימה שתגיע לסצנה האחרונה כשמעיה משופדים על גדר הברזל של האחוזה שהיא מחזיקה תחת שלטון הטרור שלה. דמות מיותרת ומרגיזה שלא מוסיפה כלום.

שאר הנושאים בסדרה הם: יחסים עד זרא. כלומר, צצה עוד איזו לסבית מצודדת, מישהי מהקאסט הקבוע שנמצאת כרגע במערכת יחסים מחליטהשאין שום אפשרות אחרת חוץ מאשר לבגוד ולקוותשלא תתגלה, היא מתגלה, דרמה של פרקים ארוכים שבהם הבוגדת מכה על חטא ומתחננת, ולבסוף הפיוס. וברקע: לסבית שהחליטה לחיות עם גבר (ומתחרטת!), לסבית שהופכת לגבר ועוד.

אחד הנושאים המקוממים ביותר שעוברים כחוט השני בסדרה הוא שאורח חיים לסבי הוא רצוי לכל אישה. בפרק האחרון אישה שצריכה לבחור למי לתת את הילד שלהלאימוץ פוצחת במונולוג של כמה דקות של כמה היא מעריכה את אורח החיים הלסבי ושילד שיגדל אצל לסביות בוודאי ילמד להעריך נשים וכו' וכו'. בכלל, אין פרק בלי דקות ארוכות של מונולוג של הטפה שמוסר השכל בתוכה מסוג זה או אחר. וזה אגב, מוריד לגמרי את כל הסקסיות, כל הכיף וכל ומסתורין שהסדרה מנסה לייצר. יאללה יאללה, מי שמחליט להקדיש 45 דקות בשבוע לצפייה בסדרה לא צריך לשמוע שאפליה על רקע נטיות מניות זה רע ושהזדמנויות שוות וסובלנות זה טוב.

וזה מביא אותי למסקנה מוזרה לגבי סדרות אמריקאיות. לא משנה עד כמה חתרני הנושא שבו הסדרה עוסקת, תמיד צריך לבוא שם איזה הטפה צדקנית ומתחסדת, איזה מוסר השכל וכמובן גם סוף טוב שבו הצדק מנצח. והסדרות המעטות שלא מצייתות לכלל הזה הופכות למופת.

הפתעה - הדמות המרכזית בסדרה היתה השחקנית הראשית בסרט "פלאשדאנס" משנות השמונים. 

עוד הפתעה (אבל מאכזבת) - רק שתיים מבין כל השחקניות הן לסביות (אחת מהן, זאת המעצבנת עם הקול הצפצפני שציירה את הגרף המפורסם של מי שכבה עם מי, היתה כנראה גם חברה של ק.ד. לאנג). כל השאר הטרוסקסואליות שסתם נראות טוב. 

עדיין לא ראיתי סדרה עשוייה טוב על חיי ההומוסקסואלים מאז ימיו של ראסל דיוויס (לפני שכתב את ד"ר הו) ב - Queer As Folk. האמריקאים כמובן סחבו את הקונצפט לסידרה מעפנה מלאת הטפות מוסר ועם שחקנים שנראים הרבה פחות טוב מעמיתיהם הבריטיים.

חבל.