ביום חמישי האחרון חזרתי לתיאטרון הסמטה. באתי לצפות בהצגה "אגנס של אלוהים". כרגיל, התענגתי על הרחובות המדהימים של יפו העתיקה, צפיתי בהנאה בים ובאורות הצהובים ששטפו את העיר והכינו אותי לקראת הצגה לא פשוטה בכלל, הצגה שמעמידה שאלות קשות על מוסד האלוהות והאמונה.

המחזה, שנכתב ע"י ג'ון פילמייר, מתאר מקרה המתרחש בכנסייה. תינוק נמצא מת בפח אשפה. נזירה נמצאה מחוסרת הכרה. פסיכיאטרית מטעם בית המשפט נשלחת כדי לחקור את המקרה ולהחליט האם יש להעמיד אותה לדין.

מוצגות שלוש גישות במחזה. הראשונה היא הגישה האתאיסטית, הלא מאמינה, המיוצגת ע"י הפסיכיאטרית. היא מגיעה לכנסיה לאחר טראומה, חוסר אמונה משווע במוסד האלוהות, חוסר אובייקטיביות. היא מנסה להתייחס למקרה בצורה רצינית, בגישה הדוגלת בפסיכולוגיה המערבית.

הגישה הקיצונית השניה היא של אגנס, הנזירה הצעירה. האלוהות היא הכל בשבילה. היא מוכנה לסבול כדי להיות לחלוטין של ישו, אלוהים, או מה שזה לא יהיה. היא כולה תום, טוהר מידות ולב. היא לא יכולה לפקפק באי הימצאותו של האל.

גישת הביניים מיוצגת ע"י אם המנזר. אישה שהיתה חילונית והפכה לנזירה לאחר שהתאלמנה. היא מכירה את שני העולמות, לא מזלזלת באף אחד מהם. היא חוטאת בגינונים חילוניים מתחת למעטה השחור המכסה אותה.

היופי הוא השינוי הגדול שחל בפסיכיאטרית במהלך ההצגה. מחוסר אמונה נוראי, זלזול ונסיונות לפשט את התופעות המדוברות, היא חוזרת למקור הקתולי שלה, לדת, עם גבולות מטושטשים, שכן לא ברור איפה מתחילה האמונה ואיפה היא נגמרת.

סיוון כרטשנר, בתור הפסיכיאטרית, מספרת את הסיפור האישי שלה ושל אגנס בצורה יפה ועדינה. היא נותנת לקהל להרגיש את התהליך שהיא עוברת לא רק בטקסט, אלא בצורת ההתנהלות על הבמה.

שירלי הלר, בתור אם המנזר, עושה תפקיד מקסים. מלא רגישות, מלא כאב וכעס, נסיון נואש להגן על עצמה ועל המנזר. היא שומרת על סודות רבים שנחשפים במהלך ההצגה, וכל סוד שנחשף מגלה עוד רובד של דמות עגולה ויפה.

ליז רביאן, בתפקיד אגנס, היתה נהדרת. אגנס היא דמות לא פשוטה. ליז מכניסה קסם ועומק לדמות שהאמונה היא זאת שמובילה אותה. תמימות, פגיעות, אהבה בלתי מתפשרת לאלוהים ועמידות מול נסיונות הזעזוע.

ישנן שאלות שנשארות בלתי פתורות. אבל לא באמת צריך מענה. כל אחד יוצא עם התשובות שלו או חוסר הוודאות שלו.

מומלץ בחום.

"אגנס של אלוהים", תיאטרון הסמטה.