עם כל ההתרגשות שדפש מוד באים לארץ איכשהו עדיין הצלחתי לפספס את קניית הכרטיסים של הדשא. כשבסוף החלטנו שבכל מקרה עדיף לבוא ולשבת בכיסאות גרועים, גם אם זה יקר, וגם כשיש לימודים וכל זה, היינו מוכנים לאכזבה. לא ידעתי אז שהאיחור שלי יהיה מה שיהפוך את ההופעה למדהימה עוד יותר.

נכון שיש את החלק המכוסה מעל יציעים 2-3? ונכון שיש שם מין תא כזה שבו תמיד יש את המצלמות של המשחקי כדורגל? אז כן. עמדנו שם. וזה היה מדהים.

זה לא רק שיכולנו לראות את כולם ולהרגיש את כולם, אלא גם שהרגשנו הכי מיוחדים בין כל ה-50,000, וההרגשה המיוחדת היא שנתנה לנו להתחבר להופעה שלב אחד מעל השאר. רקדנו בטירוף כזה שכבר הייתי בטוחה שהלך על החברה מתחתינו, כי כשהמתקן יפול סביר להניח שזה... יכאב.

וההופעה עצמה? אני מניחה שקראתם וראיתם ושמעתם אז אולי אין לי כל כך מה להוסיף, אבל כן, היה מדהים, וכן, הם ניגנו את כל השירים שרציתי לשמוע והם ניגנו אותם סבבה. דבר אחד קטן - חבל לי שלא היו להם מעברים יותר טובים בין שירים. במיוחד במוסיקה אלקטרונית, אין סיבה בעולם לא לעבור משיר לשיר במעבר מוסיקלי פשוט, והשקט בין לבין קצת הציק.

מה שאמרו בסוף לא היה מבטיח במיוחד, אבל נתראה פעם הבאה? אני אבוא.