הוילונות הוסטו, מחיאות הכפיים נשמעות ברקע ואלפי אנשים צועקים את שמך. כל זה צרוב בזיכרון ההיסטורי. כעת הכול שונה. צעדת במשעול חייך, הרגשת נטול עכבות ונטול משא. עד שהתבגרת. ואז, כל מה שהיית, כל המסכות וכל השאר כבר לא שם. לא התבנית אליה התרגלת ולא אור הזרקורים שהתמקדו בך. כעת, העלטה אופפת את סביבתך, ואתה נטוע אי שם, בתוך האופל. נאבק בשארית כוחותיך למות כגיבור.

המתאבק נאבק נגד יריבו ונגד עצמו. נלחם על מה שהיה רגיל לקבל. נלחם בטבע. מלחמה אבודה מראש. אך ה"סיסטם" כבר התרגל למצב מסוים, וקשה לשנות את זה. במיוחד כשמדובר על אהבה מקהל. התלות בהסנפת אהבת הקהל דרך הוריד היא תחושה עילאית וטראגית כאחד. היא ממכרת ויוצרת בועה וירטואלית של מגע המתמזמז עם עולם אחר. טוב יותר. עולם בו הערכים הנורמטיביים כמו ילדים ואישה, לא מופעים בלקסיקון שלה. או שהם מופיעים תחת ערך אחר. ואז, כשהבועה מתפוצצת, הדם מפסיק לזרום והצורך בנורמטיביות שבה לפעום. אך עד שהיא שבה לפעום בקוצבים רגילים, היא זקוקה לגמילה. והשעבוד הזה, מסתבר, כה עמוק, עד שהחיים הפכו למשניים בתוך קרקס הפנטזיה הזה.

אם אצל המפורסם הצורך כמויות של אהבה על בסיס קבוע, ומחיאות הכפיים שלי היא משאב בסיסי אצלו, הרי שאצל האדם הפשוט הערכים הללו קיימים בזעיר אנפין. בשינויים המתחייבים. כאן נקודת ההשקה של הסרט לצופים. לאו דווקא לעוד מפורסם שירד מגדולתו ועוטף את עצמו בשיירי עיתון ישן ומצהיב. כמו דג מת הזקוק לנייר ישן בכדי לשמור על טריותו.

ומה התפקיד שלנו מול התופעה הזו? אצל רבים יש הכאה על חטא על כך שהציבור מזניח את כוכביו לעת דמדומי הקריירה שלהם. בסרט  עולה תובנה  שונה. כשאתה בוחר להיות כוכב, אתה צריך להבין את הקונספט שלו. הוא די דומה לסרט אימה. זה מתחיל טוב, ולאט לאט זה מסתבך. כשאתה יודע בוודאות, שמישהו פה ירצח בסוף.

הסרט המתאבק, נוגע ללב. מתפייט עם הפחדים הקיומיים שלנו, ומעניק שעתיים של הנאה צרופה.