לפני כשבועיים התמזל מזלי והתבקשתי לעבוד באופן חד פעמי בהצגה "אשכבה" של התיאטרון הקאמרי. ללא היסוס הסכמתי. איך אפשר לסרב לבקשה נדירה שכזאת?

נכנסתי לתיאטרון הזר לי, יחד עם השחקנית האהובה עליי, זהרירה חריפאי, ועלינו יחד על הבמה הגדולה. הבמה עם השיפוע, הבמה שעליה יתרחש הקסם הגדול ביותר שנעשה בארץ.

ההתרגשות שאפפה אותי נבעה משתי סיבות: הראשונה, זהרירה היא באמת נדירה ומיוחדת ולמזלי הרב גם חברה טובה, כמו סבתא נוספת שנכנסה לחיי לפני מספר שנים. הסיבה השניה היא שבתור נערה מתבגרת, צפיתי בהצגה מספר פעמים, עם הקאסט המקורי, ואחד הזכרונות החזקים שלי הוא של חנוך לוין ז"ל יושב על המדרגות בצדי הבמה. בתור חובבת תיאטרון מושבעת, זה היה תענוג ורגע שנחקק בליבי לעד.

עשר שנים אחרי אותו זיכרון, היתה לי האפשרות לקחת חלק בקסם. המחזה מספר על איש זקן שאישתו מתה אחרי 50 שנות נישואין. רק בעת גסיסתה, מבין הזקן כמה נורא הוא התייחס לאישתו כל השנים, כמה לקח אותה כמובן מאליו. זה סיפור הבסיס, אליו נשזרים סיפורים נוספים: האם המאבדת את תינוקה, העגלון המסיע את הנוודים ואת הזונות ומספר שאיבד את בנו. מוות הוא הנושא המרכזי של המחזה, אך הוא כתוב כל כך נפלא, ברגישות מופלאה, שלא ניתן לא לדמוע.

האולם התמלא עד אפס מקום, הקהל ישב בציפיה לקראת פתיחת המסך. ואז זה קרה - המסך נפתח באיטיות והמוסיקה המדהימה שטפה את האולם. הקסם הוא לא רק המחזה הנפלא והשחקנים המעולים, אלא גם התפאורה, התפאורה המואנשת; השילוב מצוין של כל אלה הוא שגורם להצגה הזאת להיות מה שהיא, קסם.

בכיתי. יותר מזה, התייפחתי. הדמעות זלגו בעת מותה של הזקנה כשהכרובים הרימו אותה אט אט ולקחו אותה מחוץ לבמה, כשהאם רצה ברחבי הבמה במטרה למצוא את החובש, כשהזקן מבין שגם יומו קרב במהירות. כמובן שיש הרבה הומור, כמו שרק חנוך לוין יכול היה לשזור הומור בתוך הגרוטסקיות של החיים שלנו. הזונות, בחיפוש שלהם אחר הגבר האידיאלי מספרות על הפישפושקלה בפושקלה, כל אחת והאכזבה שלה והניסיון שלה למצוא אושר.

עשר שנים אחרי שההצגה עלתה, היא עדיין אותו מוצר נפלא אותו יצר חנוך לוין. כשהיא תציג שוב, אני ממליצה לכולם ללכת ולצפות. אף אחד לא יצא אדיש. הבטחה.