שני גורמים עושים כסף ממוות: היורשים והקברנים. זה היה נכון עד שהפציע הסרט פרידות. מסתבר שבהוליווד נרתעים מלעסוק בנושא רגיש זה. לעיתים בצדק. הארומה של הפופקורן מקבלת גוון שונה לחלוטין כשהמוות מבקר אצלך. גם אם זה רק על המסך. למרות זאת, העיסוק במוות זה דבר מבורך. "על מפתן שער החיים, בלידתך, עתידך מעורפל, אך המוות הוא הדבר הכי בטוח". העיסוק במוות זו הגלולה הכי טובה לחיים. זה סרגל אמות המידה שלך. מעניק את גמישות היחסיות מול קשיחות החיים.

"אתה מת, וכל מה שאתה משאיר מאחוריך זה קופסת קרטון" (ובלוג). המשמעות הכי גדולה של החיים, היא לשרוד את המוות שלך, עצמך, בתוך החיים. בתוך האפלולית של פרידה, זו המפרידה בין אלו שעברו שלב לבין אלו שנותרו בשלב הקודם, ממוקמות הסיטואציות היומיומיות: יחסים טעונים עם האבא, חילוקי דעות עם האישה וסביבה אנושית עם דעות קדומות. בתוך המערבולת הזו צריך לצמוח חיים בצל המוות.

"כשמישהו שקרוב אליך מת משו אצלך נולד". זה בעצם בסיסו של הסרט. המוות משתחל בתוך החיים ונשזר בו. אלו חיים הם היו לולא המוות. הרי אנו זקוקים לו בכדי לחיות. הסרט לא עוסק במוות. הוא עוסק בחיים. וחיים, מסתבר, יותר מורכבים מהמוות עצמו. הסרט בהחלט לא מת. הוא חי. נע לאיטו על ציר הזמן ולעיתים ממאן להזדקן. נושם בכבדות. אך יכול היה לנשום יותר בכוחות עצמו לו נמנע משימוש בקיצ'יות זוחלת ומעיקה לעיתים קרובות מדי. במיוחד בסצנות עם האבן ההדיוטית במהלך הסרט ובסופו. מה שבהחלט יכול היה לזכות אותו בתואר הרגע הפתטי ביותר של הסרט.

לסיכום, הסרט בהחלט מהנה. מצחיק ורציני כאחד. רגיש ומאופק. לעיתים נדמה שהוא לוקח על עצמו גם להיות עמוק. היה מומלץ אילו היה מרפה מעט.