כותרות TheMarker >
    ';

    Buna

    בלוג קפה שחור - Buna
    מוזיקה וביקורת | תרבות וחברה | אקטואליה | תקשורת |

    0

    מייקל ג'קסון, אמן הבידור הגדול בהיסטוריה

    44 תגובות   יום שלישי, 30/6/09, 14:17

    ישראל אדנה יסמני

     

    מייקל ג'קסון הלך לעולמו בגיל 50, חודשיים בלבד לפני הקאמבק הגדול שלו. השמועות על לכתו מהעולם של המוזיקאי גרמו לאתרים הגדולים גוגל וטוויטר לקריסה, מיליוני גולשים מיאנו להאמין שהחדשות מהימנות, אך משהתקבלה ההודעה הרשמית כולם עסקו ועוסקים רק במייקל ג'קסון. בשנים האחרונות הוזכר מלך הפופ בפרשות הפדופיליה ההתאסלמות שינוי צבע העור- ולמרות זאת הוא עדיין קטף פרסים כמעט בכל אירוע הקשור במוזיקה. השנה הוא בלט בחסרונו בהשבעת הנשיא אובמה, בזמן שאת הבמה פקדו זמרי ענק כמו אריתה פרנקלין וסטיבי וונדר. גם ג'קסון הוזמן ליטול חלק, אולם מצבו הבריאותי לא אפשר לו להופיע.

      

    16 במאי 1983 משודרת ברשת אנ-בי-סי תכנית מיוחדת "25 שנים למוטאון" בין האמנים מרווין גיי, סמוקי רובינסון, סטיבי וונדר, הסופרימס, חמישיית ג'קסון ועוד. מייקל התנה את השתתפותו באם יורשה לו לשיר את אחד השירים החדשים שלו, הוא נענה בחיוב. זה היה בילי ג'ין: הכפפה, הכובע ,הליכת הירח,הכריזמה, הקול, האנרגטיות, ההתלהבות והטירוף הכל היה גלום בחמש הדקות שלאחריהן היה נהיר לכל שכללי המשחק בעולם המוזיקה והבידור האמריקאי ישתנו לנצח.  

     

                                                    ''

     

    בעוד Mtv הצעירה דאז (החלה ב-1981) שידרה רק קליפים של אמנים לבנים בתואנה שהמוזיקה השחורה נעדרת איכות ועומק מוזיקלי ומתבססת רק על קצב (באמת?) הגיע לידם שנתיים מאוחר יותר עותק של סרטון הווידאו בילי ג'ין, זמן קצר חלף עד ששודר ללא הרף באותו ערוץ שידור. בסוף שנת 1983 שחרר ג'קסון את הווידאו  "מותחן"; הקליפ (מיני סרט) נמכר ב 9 מיליון עותקים ומיקם את המוזיקה השחורה (הפופולרית) בראש הסולם. באותו אלבום היה זה Beat It שהדגיש את החלק הרוקרי- איך אפשר שלא להיזכר ולחוש התרוממות רוח מהסולו גיטרה(Eddie Van Halen ) או ממפגש הענקים בדואט The Girl Is Mine עם פול מאקרטני, וגם בסוגר האלבום  'האישה של חיי':

    And Baby Through The Years Even When We're Old And Gray I Will Love You More Each Day 'Cause You Will Always Be The Lady In My Life

     

      

    לאחר אלבומי פלטינה, שמונה פרסי גארמי והזמנה לבית הלבן על ידי רולאנד רייגן: "הצלחתך היא הגשמת החלום האמריקאי" נאמר על ידי נשיא ארה"ב דאז (שהיה לא פחות ולא יותר שנואם של לא מעט אפרו אמריקאים בשל המדיניות הכלכלית שגרמה נזק אדיר לקהילה השחורה בעיקר בגטאות בארה"ב ). בתוך לוח הזמנים הצפוף והאינטנסיבי מצא מייקל יחד ליונל ריצ'י סטיבי וונדר וקווינסי ג'ונס לכתוב ולהלחין את מה שמוגדר שבעיני רבים היצירה החשובה ביותר שלו:  'אנחנו העולם'.  1.הוא ליקט את טובי הזמרים בדורו למען מטרה נשגבת  2. דרך השיר יעביר לעולם את אשר מתרחש ביבשת רחוקה, עזובה ומנוצלת (טוב,את זה הוא לא בדיוק הזכיר) וההכנסות מהשיר יועברו למוכה הבצורת. 3. אמן שחור הוא היוזם ומסייע לבני גזעו (מה שלא התרחש קודם לכן בהיקף שכזה) + השיר מושר 'בקריאה והמענה' באופן המובהק ביותר והמזוהה ביותר עם הבלוז והמוזיקה האפריקאית בכלל|| שנים לאחר מכן הוא ימשיך בכל אלבום להאיר/להעיר על התחלואות שבעולם- 'האיש שבמראה' מתוך האלבום Bad. 'רפא את העולם' מתוך Dangerous. 'שיר לכדור הארץ' מתוך History. 'הילדים האבודים' מתוך Invincible.   'מה אני עוד יכול להעניק' שכתב הלחין וביצע יחד עם 35 זמרים נוספים בינם: אשר, סלין דיון, ומאריה קארי, השיר נכתב בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר בארה"ב. גם 'הלכת טרם זמנך' נכתב לזכר חברו הצעיר רייאן וויט שמת ממחלת האיידס (הביצוע המפורסם ביותר היה בטקס ההשבעה הראשון לנשיא ביל קלינטון, הופעה שגנבה את ההצגה ))) *בעניין זה נזכיר גם את ההירתמות לצידה של ידידתו אליזבת טיילור 

     

      *                                  

    12 בספטמבר 1987 החל סיבוב ההופעות לקידום מכירת אלבומו Bad כשהוא שבר כמעט כל שיא אפשרי, המשמימה העיקרית שלו- להישאר בצמרת. אבל, אף אחד לא היה מוכן למה שעומד להתחולל ב-16 החודשים הבאים: לידתה של הג'קסומניה: הופעות בחמש-עשרה מדינות ארבע יבשות קרוב לחמש מיליון איש ורווחים אסטרונומים בסכום המשוער 150 מיליון דולר והכתרת סיבוב ההופעות (כן כן, גם זה) לגדול ביותר בהיסטוריה, 

     ''

     

    הרבה לפניי: בשנות השישים בזמן שהשחורים בארה"ב נאבקו על שוויון זכויות, חברת מוטאון היוותה מקור לסיפורי הצלחה. "הסאונד של מוטאון" ותבניות המוזיקה הקליטה שהפיקו באולפני ההקלטות בחברה, הרטיטו את לב ההמונים.  'הצליל של מוטאון' הוא התפר ביו סטיבי וונדר, גלדיס נייט לבין בויז טו מן. קולות גדולים שקורצו מלהט ושירת מנגינות הגוספל והטביעו חותמם בשירים החילוניים; ומשם החלו להבליט את הריקוד במקביל לשירה כמקובל בתרבות האפריקאית- הגוף והנפש חד הם. מה שלא היה מקובל בנצרות הלבנה בטענה שהגוף הנו כלי משחית. בין שתי התפישות הללו הצליח מייקל יחד עם אחיו לשלב ולשווק (בניהולו הקפדני של אביו) באופן מדוד את דרכו לפסגה. בשיאו עלה מייקל (כזמר סולו וגם בחמשיית ג'קסון) בתרומתו ובחשיבותו למוטאון, אף יותר מדיאנה רוס והסופרימס והוא רק בשנות העשרה המוקדמות לחייו.

     

    כאמן צעיר הוא שר עם חמשת-הג'קסונים גרסאות כיסוי (קאברים) רבים, אבל הזכור מכל הוא Who's Lovin' You שבוצע לראשונה ידי סמוקי רובינסון וזכה לאין ספור חידושים: מלהקת "הפיתויים" בשנות השישים עד ללהקת הבנות "אן ווג" בשנות התשעים. באחת מתכניות האירוח שלו הזמין אד סליבן את 'חמישיית ג'קסון', הציג אותם ושלח אותם אל הבמה. מייקל בחזית כשעל ראשו כובע סגול, ואחיו זמרי הליווי מאחור, הוא פותח ו'מספר' על מערכת יחסים עם 'ילדה אחת' ואז פוצח בשירת Who's Lovin' You שמפתיע את העולם בעומק וביכולות של ילד בן 11 לשיר ולשחק כמו גדול. השיר הזה הפך למזוהה אתו ברבות השנים. עובדה לכך ניתן לראות בכל תכניות כישרונות השירה ברחבי העולם, כמעט כל ילד צעיר הנבחן לאודישן מבקש לבצע את השיר האַלְמָוֵתִי של ג'קסון הצעיר.

     

    כמוזכר, לצד הקריירה המשפחתית הוא פותח קריירת סולו שתכיל ארבעה אלבומים: Got to Be There - Ben - Music and me - Forever michal || את הג'קסונים עד 1978 הוא מציב כאחת מלהקות הדיסקו הטובות ביותר ומתחיל בקריירה עצמאית כאמן בוגר.

     

     '' 

     

     

    המפגש עם קווינסי ג'ונס: בעת צילומי הסרט 'הקוסם מארץ עוץ' נוצר קשר עם מפיק הג'אז קווינסי ג'ונס, השניים שיתפו פעולה ושנה לאחר מכן (ב-1979) יצא אלבום הסולו הראשון (כאמן בוגר) Off the wall. בווידאו קליפים של האלבום, בולט השילוב בין הכוראוגרפיה לבין מוזיקת הסול-פופ-דיסקו והדינמיקה הג'אזית בגוון קולו (I Can't Help ItShe's out of My Life) כל אלו יחד עם להיטי הענק: Don't stop till you get enough.Rock With You יצרו את אלבום המופת שימכור 20 מיליון עותקים, יזכה אותו בפרס גראמי ויכניס ארבעה משירי האלבום לעשרת הגדולים- שוב פעם היה לזמר הראשון שעשה זאת. ארבע שנים מאוחר יותר (1983)באלבום הנמכר ביותר בהיסטוריה "מותחן" הוא יגרוף שמונה פרסי גראמי ויכבוש פעם אחר פעם את המקום הראשון.

     

     

    ב-1987 יוצא האלבום bad שהיה לא "רע" בכלל חיוך. ג'קסון המשיך 'להתחדש', להשקיע עוד ועוד גם בסרטוני המוזיקה והצליח לו עד מאוד. בעשור ה-80 הוא הטמיע סטנדרטים חדשים עבור עולם המוזיקה והבידור האמריקאי, השפעותיו ניכרות עד היום. בסרטון לפניכם ביונסה מסבירה מה הוא היה עבורה

     

    ''

     


    1992|| חברים מתגודדים כולם במועדון הקבוצתי, שעת אחר הצהריים, הקליפ השני Remember the time מתוך האלבום 'מסוכן' ישודר תכף בטלוויזיה וכולנו נרגשים לקראת "האירוע". עוד קודם לכן  הופתע העולם מהקליפ הראשון והשערורייתי 'שחור או לבן': מבקרי מוזיקה זעמו בשל העובדה שג'קסון השתטה בקליפ Black Or White; מופגנת בו אלימות מרובה ומיותרת; אחד התהיות היו "מדוע מלך הפופ כמודל לחיקוי זקוק לפרובוקציה?"

     

    צפינו. הקליפ נראה מבטיח- ואכן כך היה. הדוגמנית אימן ואדי מרפי כמלך ומלכת מצרים הפרעונית (אחנתון ונפרטיטי), שחקן הכדורסל מג'יק גונסון בתפקיד עוזר המלך. הרבה יותר מאשר עוד שיר לפנתאון הפופ, מייקל תיקן עוול היסטורי ו"השיב" לבני מצרים העתיקה את גוון העור השחור "שלהם". הוליווד סבלה לא פעם מדמויות מצריות בהירות עור שהקשר בין זה לבין האמת ההיסטורית הוא רחוק כמרחק מזרח ממערב.   

     

    1993 ההופעה בישראל: המדינה דיברה ונשמה אז רק מייקל ג'קסון, מי בעד ומי נגד, כל זה לא הפריע ולרבבות המעריצים להתייצב משעות הבוקר המוקדמות בפארק-הירקון. זו הייתה כמובן חוויה בלתי נשכחת, מאות מהמעריצים הגיעו שעות רבות לפני פתיחת השערים,  עד אז הם כבר הספיקו לנצל את הזמן בריקודים, בתחרויות ובשירה. חלקנו ישבנו בצד ונהנינו ממופע "החימום" המאולתר שנוצר במקום.  

     

     '' 

     

     

    עד כמה שזכור לי, מאז ומתמיד היווה ג'קסון מודל לחיקוי עבור לא מעט מעולי אתיופיה. תחילתו של "הרומן" היה איפה אי שם בתחילת שנות השמונים, מהרגע שלהיטיי האלבום 'מותחן' נוגנו ברדיו לא היה ולו בן קהילה צעיר אחד אז שלא זמזם Beat it Beat it, זקיפות הקומה בעובדה שמוזיקאי שחור(?) הוא האדם המפורסם בתבל או אולי מפני שהמוזיקה שלו הייתה פשוט מעולה. כשנוגן אחד משיריו במסיבות ובאירועי שמחה, רחבת הריקודים הפכה צפופה ורקדני הברייקדאנס קמו מכיסאם בכדי להבליט את כישרונם. אותו ריקוד ברייקדאנס ששאב ג'קסון מהגטאות של ניו-יורק ואימץ לחיקו הגיעה עד לפריפריה בישראל.


    History - הוא אלבום כפול שניסה גבולות אחרים: בין היתר חידש את השיר come together של להקת הביטלס, הקליט דואט עם ג'נט אחותו, הזמין את מייקל ג'ורדון להצטלם לJam .jam חתם למעשה את עידן ה"ניו ג'ק סווינג". עוד באלבום 'היסטוריה' You Are Not Alone השיר המזוהה ביותר אתו בימים אלו. מילות שיר שנכתבו על ידי אר-קלי. 

    ''

     

    אמן האר-אנ-בי  r.kelly כתב והפיק שיר נוסף גם באלבום האחרון של ג'קסון שיצא בשנת 2001 Invincible, הסאונד האלקטרוני מדי של שנות ה-2000 ועידן ההיפ הופ הדגישו בפרונט את ההפקה ופלאי הטכנולוגיה (אפקטים. מעבדים דינמיים) ולא את האמן. כל אלו הופכים את המפיק/הטכנאי לדומיננטי באותו מידה כמו הזמר ולעתים הרבה יותר- דוגמה לכך ההיבלעות של ג'קסון בשיר Cry- מאחר והדגש הוא על ההפקה. אולם, בשיר הראשון מתוך אותו האלבום Unbreakable מתקיים מתכון מושלם לאלקטרוניקה ולהיטמעות בפלאיה, אלא מאי? שהוא היה מספיק חכם להביא שחקני חיזוק כדוגמת הראפר B.I.G (מסומפל כמובן) ואת ברנדי לקולות הרקע שילוב מרענן ואיתן שהזכיר לאמניי האלקטרוניקה את חשיבות הקול האנושי וגם את הנשגבות שבו. כך גם ב Don't walk away ביצוע מלהיב ונוגע המחזיר אותנו ליצירות הישנות והטובות (dirty diana ו Give Into Me) עם נגיעות הרוק הקלסיות והמשובחות.  בלהיטו הגדול  You Rock My World הוא חוזר למסורת הישנה והטובה: שיר פופ מהודק וקצבי, מיני סרט עם כוכבי ענק (כריס טאקר ומרלון ברנדו)- מה שנקרא 'הולך על בטוח'. מוזיקת מועדונים טהורה, אם תרצו מקבילה ל Smooth Criminal המעולה מאלבומו Bad או אפילו ל Blood On The Dance Floor

     

    שיריו של מייקל ג'קסון מוטמעים כל כך בתרבות הפופ והם ימשיכו ללוות אותנו שנים רבות, שוב ושוב הם יזכירו לנו מקומות, ריחות וצבעים, הם יעלו בנו זיכרונות מתהומות הנשייה, הם יגרמו לך לחייך, להזיל דמעה, להרוות את הנפש בהרמוניה,  ליהנות מרגעים של אושר צרוף, ממוזיקה טובה ואלמותית. 

     

     


     

     

     


    ''  

    דרג את התוכן:

      תגובות (41)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/12/11 09:59:
      פוסט מעולה! כתוב כל כך בצורה מעניינת. מייקל הוא אגדה ואני תמיד אומרת שהוא המלך. מהילדות הוא היה מספר 1 בשבילי ואפילו התחפשתי בפורים למייקל מספר פעמים (גבס על היד, פלסטרים על האצבעות)... הדיסק הכי שמור אצלי הוא ההופעה ברומניה - הגדולה שלו ביותר, כשהוא יכול ללמד איך בונים מופע ענקים עתיר באפקטים מדהימים לאותה תקופה.. מתגעגעת אליו . תודה על הפוסט הנהדר והנוסטלגי.
        1/8/11 02:26:
      ברכות על הפוסט הנוסטלגי והמיוחד - תודות וברכות רבות - שבוע טוב
        8/6/11 23:52:
      *****
        23/2/11 08:27:
      מעולם לא יכלה הקהילה האפרו אמריקאית להתרומם אל על לעבר המחוזות בכל תחומי החיים לו סלל מלך המוזיקה את הדרך לכך . מה שנכון, נכון ! תודה על הפוסט היפה אהבתי מאוד את מייקל ג'קסון :)
        28/11/10 22:34:
      תודה רבה.

      אכן מעורר השראה-התגלמות החלום האמריקאי ואמן הבידור הגדול בהיסטוריה.
        19/9/10 19:34:
      פוסט יפה .. הרבה דברים חדשים שלא ידעתי ..
      תודה על השיתוף
        21/8/10 16:48:

      ''

      מייקל ג'קסון הוא השראה ... בהחלט ! *

        18/8/10 12:25:
      מאד שמחתי לקרוא את הפוסט. כמישהי שמאד מעריכה את ג'קסון וחושבת שהוא, כאמן וורסטילי, מספר אחד, היה כמוהו ולא יהיה, מצאתי בפוסט הזה דעה שלא מאפיינת את הציבור הישראלי. הישראלים לא מעריכים אותו, בשבילם הוא "פופ" וזהו. הם נתקעו אי שם בסבנטיז, ברוק, והאמן המיוחד במינו הזה (שאגב ביצע רוק בצורה מדהימה, ראה dirty diana, give in to me ועוד ועוד) מתויג אצלם כפופ נמוך. עצוב, אבל זה המצב. בנוסף אצל הישראלים-יהודים הוא פדופיל
      אנטישמי שהתאסלם. מייקל ג'קסון הגדול לא נמצא בפלייליסט של הארץ הזאת, כמעט לא משמיעים אותו ברדיו, על כל 100 שירים של החיפושיות ועשרים שירים של פינק פלויד משמיעים שיר אחד שלו, וזה בדרך כלל ביט-איט. עכשיו יש יום אחד בשנה שמשמיעים אותו יותר, שזה יום מותו, ובזה מסתפקים.
      השיר הנפלא שלו "earth song" היה השיר המושמע ביותר בכשור הארץ ב -"יום כדור הארץ", ומה כאן - כלום. שיריו "האדם במראה", "היל דה וורלד", "ווי אר דה וורלד" השפיעו על אנשים להיות טובים יותר. אם תכנסו לפורום מייקל ג'קסון בתפוז, תראו אנשים שתורמים לחברה בכל מיני תחומים. לאחרונה היתה שם עובדת סוציאלית שהתפטרה ממשרתה ונסעה להתנדב בארץ אחרת. והכל, כפי שהם אומרים, בהשראת מייקל ג'קסון.
      ובאשר להשוואה בינו לבין החיפושיות וכו'. קודם כל באמת, להשוות אדם יחיד לקבוצה של אנשים זה לא כל כך פייר.ולגבי אמנים בודדים אין אחד שיישווה לו. את מייקל ג'קסון צריך לראות, לא מספיק לשמוע. הריקוד המופלא שלו היה חלק מהשיר. לפעמים מספיק היה להסתכל על הריקוד בלי קול, ולשמוע את השיר מתוך הריקוד. זה אמן שכתב את שיריו, הלחין אותם, שר אותם, העמיד להם כוראוגרפיה, רקד אותם, שיחק אותם, יצר להם את הקליפים המיוחדים, ומה לא. לגבי השירה שלו, הוא שר בכל כך הרבה סיגנונות בו זמנית, פופ, רוק, סול, אר.אנד. בי, פאנק, ועוד והכל משולב יחד בצורה מדהימה. בשיר אחד תמצא סגנונות שונים של שירה ואילתור יוצא מן הכלל בקול ובריקוד.
      אני מציעה לכל מי שממעיט בערכו להכנס ליוטיוב ולראות ביצועים שלו לשירים, למשל smooth criminal בגירסה הארוכה מתוך moonwalker, האדם במראה מתוך טקס הגראמי 1989- בשנת, earth song מתוך ההופעה בבורניי ועוד ודוד. לראות אותו זו התרוממות רוח. אתה רואה גאון מול העיניים.
      אני ממליצה לכולם לראות את this is it , הסרט על החזרות שלו לקראת המופע בלונדון, ולראות עד כמה הוא יצירתי, ועד כמה הוא פרפקציוניסט בעבודתו. עידן רייכל מספר שהוא אוהב לראות את הסרט הזה כדי ללמוד איך להופיע על במה.
      והריקודים והתנועות שלו, שהיו מושפעים מפרד אסטר וג'ין קלי (ניתן לראות ביוטיוב ריקודי סטפס שלו בתחילת הדרך), ג'יימס בראון, צ'ארלי צ'אפלין, מרסל מרסו ורקדני רחוב שחורים, הכל משולב יחד במיקס שיצר את הסגנון הייחודי שלו. כל כך הרבה רקדנים בעולם הם התחילו לרקוד בזכותו.
      כמו כן אפשר להיכנס ולראות קאברים קלאסים לשירים שלו, עם תזמורות גדולות וזמרי אופרה, שלא לדבר על סטיווי וונדר, אותו כולם אוהבים לאהוב, שהוא המעריץ מספר 1 של מייקל ג'קסון בעולם.
      בוב גלדוף אמר פעם "כשמייקל שר המלאכים שרים, כשמייקל רוקד אלוהים רוקד".
      גדולי הבמאים עבדו איתו, פוקולה, סקורסזה, שפילברג, ספייק לי, כולם דברו על כשרון המשחק היוצא מן הכלל שלו. שפילברג אמר עליו "הלוואי שבכל אחד מאיתנו היה הילד שקיים בתוך מייקל ג'קסון".
      שלא לדבר על הפילנתרופיות שלו. תרומה של 300 מיליון דולר לטיפול בילדים ברחבי העולם, כולל תרומה לאגף במחלקת הילדים בבילינסון. בצוואתו השאיר 20% מכספו לתרומות. מצאתם עוד אמן כזה?
      ולא אמרתי דבר אל השפעתו בתחום האופנה.
      כלומר, כאשר אנחנו דנים במייקל ג'קסון, אנחנו לא יכולים להתיחס אליו כאל זמר בלבד. הוא היה אמן רב- תחומי ואת היצירה שלו צריך לשפוט במכלול שלה. וזו יצירה גדולה, שמוערכת מהודו ועד כוש, מלונדון עד ג'קרטה, מניו-יורק עד הונג קונג. הוא האמן היחיד בעולם שפרץ את מחסומי כל השפות והתרבויות.
      לצערי, כאן בישראל, שניה אחרי שמזכירים את שמו, מיד עוברים לדון בצבע גופו (אגב, הנתיחה שלאחר המוות קבעה שהוא אכן היה חולה בויטילגו, וגם בנו פרינס כנראה), בהאשמות להתעללות בילדים (כפי שנאמר, הילד שמייקל ג'סון עשה איתו "עיסקה" ב 1993, הודה שלא היו דברים מעולם, שאביו הכריח אותו להפליל את ג'קסון, ואביו התאבד הנה), במוזרויות שלו וכו'. זה לא רלוונטי בכלל לאמנות שלו, וכמדברים על אמן אחר לא דנים בכל הפרטים הצהובים עליו (ואני לא טוענת שלא היה מוזר, היה מוזר, אז מה?).
      אני מקוה שיום יבוא וגם בישראל ילמדו להעריך אותו. אני מקווה שאפתח את הרדיו ואשמע שיר אחד שלו ביום בתחנות הרדיו הגדולות. מי יודע, אולי זה יקרה פעם גם אצלנו, כי ההפסד הוא שלנו.
      תודה רבה לך על הפוסט שכתבת, עשית משהו למען המטרה הזאת.


        10/7/10 14:52:

      הנה קישור, לא הצליח לי קודם

      A time to love

        10/7/10 14:49:
      כל כך הרבה שחורים ענקי עולם במוזיקה. סטיבי בהחלט ראוי לתוארו כמו מייקל כמו אחרים.
      ד. ממליצה על האלבום האחרון של סטיבי - נדמה לי שיצא לפני שנתיים: A time to love
      הנה דוגמית
      http://il.youtube.com/watch?v=yyDaeGI6eb8&feature=related
        9/7/10 22:10:
      פוסט מרתק ומעניין , המון מידע שלא ידעתי
      תודה
        29/6/10 18:59:


      במלאת שנה לפטירתו של מייקל ג'קסון.

       

       

       

       

       

       

        25/6/10 00:23:

      צטט: dawnlight 2009-07-01 02:26:54

      לא רק שגרמת לי לראות את ג'קסון בעיניים שלך, הושבת אותי בחיפוש וסקירה של הטקסטים שהמלצת עליהם...

       

      אני לא טוען שהם ריקים מתוכן, אין לי שום ספק שכוונותיו היו טובות כשקרא ללקיחת אחריות אישית על ידי כל אחד מאיתנו על מצבו של העולם, אך לא הצלחתי למצוא בהם אי איזו איכות טקסטואלית מרשימה, לדאבוני נאיביות אינה עושה עלי רושם חיובי במיוחד, בעיקר אם בכוונתך להשפיע על תודעתם הפוליטית של מאזיניך.

       

      בלי שום כוונה להעליב, אותך או את מעריציו האחרים, הטקסטים הללו הם לא יותר מאשר למלמים... מעט מדי, מאוחר מדי ומתחנף מדי.

      גם ביצירתו האוניברסלית ביותר, קרי we are the world, שידועה קצת פחות בשמה USA for Africa אין אמירה חד משמעית.

      צר לי, אך איני מסתפק ב:

      Send them your heart
      So they'll know that someone cares
      And their lives will be stronger and free
      As God has shown us by turning stone to bread
      So we all must lend a helping hand 

       

      ארה"ב החליפה את הקולוניאליזם בפורטו ריקו, קובה, הפיליפינים ועוד בלא יותר מניאו קולוניאליזם התוחם שטחים רבים יותר מבעבר, כמה נוח להתייחס לאומללות רחוקה, שמדינתך אינה שותפה ליצירתה (באופן ישיר), בלי להתייחס לעוולות הנעשות בידי נציגיך.

      זה קצת מזכיר לי את הטון ההומניטרי של ממשלת ישראל לדורותיה בכל מקום שהוא מרוחק מהשטחים הכבושים...

       

      אולי מגיע לו קרדיט על היותו אחד ממבשרי התופעה הניו אייג'ית המתחוללת עד היום, גם נתיניה גורסים כי 'אור ואהבה' ינצחו את ה'חושך הגדול', בלי לקחת עליו שום אחריות.

       

      ושוב, ב Gone too soon, על ריאן ווייט, שגורש מבית ספרו כשכל חטאו היה שנדבק באיידס, הוא לא הולך עד הסוף.

      אז נכון שווייט ז"ל היה סמל להעלאת התודעה בנושא האיידס עוד מ-84', שנת סילוקו מבית הספר, אך השיר יצא תשע שנים מאוחר יותר, כשהציבור כבר היה מוכן לאמירה שהוסיף ג'קסון. יתרה מכך, הוא גם לא "הסתבך" עם המיינסטרים, כשבחר להקדיש אותו למי שנדבק במחלה בשל היותו חולה המופיליה ולא, רחמנא ליצלן, הומוסקסואל. בל נשכח שהנושא פרץ לתודעה העולמית באמצעות סיפורו של רוק האדסון, בשנת 84' ובשלב בו הוציא ג'קסון את שירו שנה אחרי שהתודעה הציבורית של המיינסטרים בארה"ב אימצה את חולי האיידס ללא סייגים, כשב-91' חזר מג'יק ג'ונסון לשחק כדורסל בנבחרת האול סטאר האמריקאית (ואף זכה בתואר ה MVP).

       

      מבחינה מוסיקאלית אין טעם של ממש להתווכח, זה עניין של חיבה לסגנון, גם כשמדובר באופן ההופעה. אתה יכול לטעון כי חיבתי לשיכור התמידי בעל קול החצץ והטקסטים ה'פחות' נגישים מעידה על חוסר הבנה במהותה של מוסיקה, אני מבטיח כי אגונן על עמדתי באיכות הפרפורמר, גם כשמדובר בטום וויטס...

      אולי אף אסכים איתך שקולו הרך והענוג של ג'קסון עולה בכמה מידות על זה של בוב דילן ובכל זאת אצליח לספק סנגוריה טובה למדי על יתרונו הייחסי של האחרון.

       

      יחד עם זאת, מסופקני אם אפשר לקשור כתרים לסגנונו המוסיקאלי של ג'קסון, כמי שהצליח לייצר הכלאה מוצלחת של הרוק והפאנק, איני סבור כי חובבי פאנק ורוק יסכימו איתך.

       

      בדבר אחד אנחנו תמימי דעים- אמן לא צריך להיות מזוהה על פי צבעו, אלא על פי הגוונים אותם הוא מגיש לשומעיו, אך איני מאמין כי תפקידו של אמן הוא לטשטש את ההבדלים, אלא את האפליה שמתבצעת על בסיס צבע עור, גזע ושייכות אתנית.

       

      הארכתי יתר על המידה וזאת לפני שהספקתי לומר מילה אחת על המנעותו ממשפט בנושא פדופיליה, תוך מתן פיצוי על סך 22 מליון דולר!!!, על טענתו "לא התכוונתי" מול הטענות על אנטישמיות במילות השיר They don't care about us.

       

      אבל חשוב לי יותר לסיים בטון שונה:

      אם הצלחת (אתה ורבים אחרים) לשאוב השראה מן הנ"ל, להבין כי צבע עור לא צריך להגביל את חירותו של אדם, ולו רק בכך בלבד, חייו של ג'קסון, השיגו מטרה נשגבת.


       

       

       

       

      לגבי הטעם המוזיקלי מפתיע או לא אבל באותו פלייליסט אני מסוגל להתחבר לבסי סמית  , ג'ימי הנדריקס , בוב דילן ,טופאק

      אאוטקאסט , מיילס דויס, בראנד נובין , בילי הולידיי , אלישיה קיז ,פרינס, טרייסי צ'פמן , מוס דף ,ג'ון קולטרין , ג'ון לנון  ורבים אחרים וגם למייקל ג'קסון .

       

       

       

       אסיים בציטוט שלך .

      "להבין כי צבע עור לא צריך להגביל את חירותו של אדם, ולו רק בכך בלבד, חייו של ג'קסון, השיגו מטרה נשגבת. "

      תודה !

        20/6/10 19:40:


       

            שבוע טוב ומבורך. * 

       

       

                    

        19/6/10 20:11:

      פוסט ראוי לשבח.*
        19/6/10 10:24:

      למרות היותו של מייקל ג'קסון, אדם השנוי במחלוקת, אהבתי את אשר כתבת.

      ביקורת מאלפת.

      תודה !

       

        19/6/10 08:10:

      כוכב* הערכה.

       

      הגעתי לכאן... בגלל שראיתי את הבלון הצהוב של גלעד שליט

      מתנוסס בתמונת הדיוקן שלך.

      וזכיתי.

      אפשר לזקוף זאת לזכותו של גלעד,

      שגם ממרתפי החמאס,

      מצליח לחבר בין הנשמות - שעתידין להתחבר.

       

      אינני מכיר לעומק את הקהילה האתיופית,
      אך אני מחובר אליה חיבור קדמוני חוויתי.

      ומשתתף - גם אם זה מרחוק,

      בשלבי התאקלמותה בישראל.

       

      ולגבי הפוסט אודות מייקל...

      פוסט מאלף.

       

      התחום "האפור"...

      זה תחום שהוזנתי על ידי התקשורת,

      ואין לי כל רצון להטמיע זאת במוחי.

      המושג...

      התרחק מדברי רכיל... נר לרגלי.

       

      הצעתי לך חברות באתר.

      מקוה שתאשר. -  

      ברכות.

      שמח להיות הצופה - 5341  (ודאי טעיתי במספר המדוייק)

      כל הכבוד לך.

       

      ובהזדמנות זו כל הכבוד לבני הקהילה האתיופית,

      שצריכים הרבה כוח,

      לסבול אותנו הישראלים המתנשאים.

      מאחל לנו שבמהרה - נשפר דרכינו.

        14/11/09 09:19:

      צטט: יוסף זיתוני 2009-11-14 05:07:41

      לבונה שלום.כיהודי שהשפה הערבית שגורה על  פי אני יודע כי בונה אלה הם גרגרי הקפה הנפלאים מענין אם גם באמהרית יש לזה אותו פירוש. לענין הביקורת על גקסון שמתי לב כי דילגת בקלילות על חולשותיו כאילו ולא היו כי לדעתי ביקורת מן הראוי שתהיה כזו גם לכיוון הביקורת השלילית ולא רק שיר הלל ליוצר ענק כפי שהבנתי מדבריך. איני מתיימר להציג את עצמי כמבין גדול  בגקסון  האומן.ואין לי אלא להתייחס לחולשותיו שיצא להן מוניטין בכל העולם . וזאת לפי התקשורת ודיווחיה כי לדעתי בקורת חייבת להכיל גם את הטוב, ובודאי גם את הרוע שבהתנהגותו כלפי ילדים והסדרי טיעון משפטיים רק מאוששים  את אמיתות ההאשמות כלפיו יוסף.

       

        כן , יש לזה את אותו הפירוש - אמהרית ותיגרינית הם שפות שמיות ומכאן הדימיון .

       

      לעניין הביקורת על מייקל ג'קסון - לא ראיתי שום עניין לרשום את חולשותיו .

      וזאת בשל העובדה שהתקשורת בארץ סיפקה הרבה מאוד חומר על חולשותיו

      נטיויתיו צבע העור ובלה בלה בלה - ז"א התמקדה רבות ברכילות ולא בכתבה עינינית .

      תראה איך אפילו אתה עצמך החלטת שהייתה לו התנהגות פגומה כלפי ילדים , כך

      זה בעולמנו - מספיק שרכילאי אחד מתחיל עם שטיפת המוח אחר כך כולם נגררים .

      עובדתית הוא לא הורשע - אבל למרות זאת הוא עדיין לא "טלית שכולה תכלת" .

       

        14/11/09 05:07:
      לבונה שלום.כיהודי שהשפה הערבית שגורה על  פי אני יודע כי בונה אלה הם גרגרי הקפה הנפלאים מענין אם גם באמהרית יש לזה אותו פירוש. לענין הביקורת על גקסון שמתי לב כי דילגת בקלילות על חולשותיו כאילו ולא היו כי לדעתי ביקורת מן הראוי שתהיה כזו גם לכיוון הביקורת השלילית ולא רק שיר הלל ליוצר ענק כפי שהבנתי מדבריך. איני מתיימר להציג את עצמי כמבין גדול  בגקסון  האומן.ואין לי אלא להתייחס לחולשותיו שיצא להן מוניטין בכל העולם . וזאת לפי התקשורת ודיווחיה כי לדעתי בקורת חייבת להכיל גם את הטוב, ובודאי גם את הרוע שבהתנהגותו כלפי ילדים והסדרי טיעון משפטיים רק מאוששים  את אמיתות ההאשמות כלפיו יוסף.
        15/10/09 10:02:


      ועוד דבר

      אם מישהו הולך לעשות מיליארדים לאחר מותו ולפי דעתי לשבוע שיאים בזמן קצר לאחר

      מותו הוא האיש... ללא ספק ... עצוב אבל אמיתי

        15/10/09 09:59:


      היה לי לעונג כמו שאומרים להיות נוכח בהלוויה ... יותר נכון בממוריאל די שלו בלוס אנג'לס ובבית שלו

      אין ספק הגדול מכולם

        10/10/09 22:57:
      הוא היה ויהיה המלך לריקוד הניצחי שלי, ומותר לקרוא לו איך שרוצים
        6/10/09 22:34:
      אפשר לאהוב אותו , אפשר לשנוא אותו אבל אי אפשר להתעלם ממנו !
        19/9/09 18:40:
      שנה טובה

      - שנה של הכרות מעמיקה עם עצמי הקיים ושינוי לעצמי חדש.

      - שנה של שיפור מיומנויות תקשורת בין אישית.

      - שנה של שיפור האיכות של קשר זוגי קיים, של שיתוף פעולה והדדיות.

      - שנה של התמודדות נכונה עם משברים ודילמות.

      - ולמי שעובר את החגים לבד, שנה של מציאת אהבה.



      שנה מלאת אהבה,

      מאמן אישי לזוגיות

      acoach4u.co.il
        13/9/09 23:04:

      קצת בדיליי, אבל אני חייבת לומר שריגשת אותי!!! כל כך מדוייק.
        8/8/09 14:59:

      יגעון המוסיקה"

       מגה אנימציות - יהדות להורדה
      גם לי יש יומולדת

        21/7/09 01:48:

      כאשר אני כותבת את המונח "ענק" על האיש הזה , התחושה שלי שזה לא מבטא את שיעור הקומה שהגיע אליו האגדה שנקרא מייקל ג'קסון .

      לא מעט משווים ומכניסים אותו לקטגורית ההצלחות בקנה מידה של הביטלס ואו אלביס פרסלי . נכון שגם הם הפכו לאגדה בפני עצמם , אך מייקל ג'קסון היווה עבורי סמל מסוג אחר . זן של אומן שאנו התברכנו לראות ולחיות את התפתחותו , ולצערי גם את היעלמותו .

      יהי זכרו ברוך !!!
        14/7/09 04:06:


      dawnlight ‏30/6/09 15:56: חייב להודות שלא הייתי מעולם שייך לקבוצת מעריציו של ג'קסון, כשאפילו ההספדים הרבים ברחבי הרשת לא עוררו בי אלא צמרמורת קלה מלווה בבחילה. כלומר, עד שנתקלתי בפוסט הזה... אני עדין חושב שההשוואה למיילס דייויס, לואיס ארמסטרונג וסטיבי וונדר אינה במקומה, כל שכן העובדה שהצבת את ג'קסון כמנצח מובהק שלה, אבל הצלחת לעורר בי את תחושת הגאווה שחווית אתה. יחד עם זאת חסרה היתה לי בפרפורמר הדגול הזה (כשזו מיטב המחמאה שאני מוכן לחלוק לו) אמירה, כמו סירובו של ארמסטרונג להופיע עם להקה "לבנה", כשהוא מסתכן בסכסוך לא פשוט עם המאפייה, ששלטה אז גם בו, כמו חוסר הפשרה האמנותית של הנדריקס ב"חציבה" של סגנון מוזיקאלי ייחודי, שמקורו עמוק בנשמתו, בלי לנסות לרצות את הקהל על כל ביט וצעד. חורה לי שה"מודל האמריקאי" להצלחה עובר דרך מציאת המכנה המשותף הנמוך ביותר, שהשאיפה היא לאפשר הזדהות של שחורים ולבנים כאחד אל מול מטרה חומרית בעיקר, או חמור מכך, אם זו הייתה כוונתו ולא רק דברי מבקריו, הנסיון "להפוך ללבן". הייתי מעדיף את גיבורי התרבות שיהיו גאים במי שהם עצמם, שופרים של דעות מיעוט, של עצמם, של הקהילות מהם באו, של הרעיונות בהם הם מאמינים, ואם אפשר, אז קצת פחות סגידה מצידם ל...אלוהי ה- Z. יחד עם זאת, מודה לך אני מאוד על שעשית את החיבור הנשגב בין גוף לנפש כמודל לאמנות בעלת ערכים ועבר, כמו גם על כתיבה מהסוג שאני הכי אוהב, יסודית ומעמיקה יחד עם מתן אפשרות לקוראיך להביט מקרוב על נימי נפשך.

       

      שלום לכולם וגם למי שהבאתי את מה שכתב.ההשוואה במיוחד כשלוקחים את היצירות של מייקל הגדולות את המילים החדות והמרגשות ,ואפילו במבט חטוף מהיר ,גם אז ניתן לקלוט את המגה כוכב העצום הזה ,גם בזמן הג'קסונים ,הריי הוא היה זה שהחזיק הכל .

      13 גראמי יותר מהביטלס ,זה דבר שמדבר בעד עצמו .הגאוניות שלו והילדות שלא הייתה ילדות והמון פרמטרים אחרים עשו אותו גאון ילד וגאון מבוגר יותר עם נפש של ילד .

      מייקל היה הומניטר ענק ,יותר מכל אומן עליי אדמות ,בנוורלנד היה משתולל עם חברים ביניהים מקולי מהסרט שכחו אותי בבית ,הולכים קרבות אקדחי מים ,זוקים כריות ,מתחלקים לפעמים במיטה ,מפילים אחד את השני למים ,זורקים עוגות במלחמת עוגות אחד על השני ועל הבמאי של חלק מהקליפים של מייקל ,ומצד אחר רגיש לתלאות הילדים המסכנים בעולם .

      כל קשר איליו ופדופיליה מצוץ מהאצבע כמו שהרלדו ריברה כבר מזמן ידע .ניסו לסחוט ולפגוע באיש /ילד הענק הזה .

      מייקל אמר ,כמה שהכוכב יותר ענק כך המטרה יותר קלה .אורי גלר ציין בכתבה אישית מרגשת ,שלא רק שהוא שם את ממיקל במקום של אלביס והביטלס ,אלה במובנים רבים גם מעליהים ,וזה נכון ,אין עם זה וויכוח .

        11/7/09 13:33:

      אני קצת בלשון המעטה מבין במוסיקה :)

      מייקל היה מגה סופר סטאר ענק.

      זכב בכל פרס אפשרי ,מוטי טאלנט ענק בבחור קטן עם נפש מיוסרת ורגישה בטרוף .חשב שבכשרונו העצום ובתמימות יפה לעשות את העולם מקום יפה וטוב יותר .

      לגבי הדברים האחרים ,מתברר עכשיו לאט לאט כמה בעצם היו האשמות שווא ודברים מאוד מסריחים .בפרשה מ93 הבחור כבר יצא בהודעה שהכל היה תכנון של אביו שרצה כסף ושבעצם לא היה שום דבר ,אלה רק תכנון של אביו לפגוע ולהוציא כסף,וגם הפרשה השניה כמו שהרלדו ריברה אמר ,מתברר כמה העינין היה מסריח ושזו פרסה אחת גדולה .

      יהי זכרו ברוך של ענק זה.

       

        8/7/09 20:56:
      אם נעזוב בצד כמה נקודות מאלה שכבר הוזכרו לעיל , ושאינן המהות כאן, למשל-

      האהבה שזכה לה ג'קו הייתה גדולה יותר משל הביטלס ואלויס יחדיו- קצת מוגזם.

       הרי שמדובר בפוסט נהדר ומקיף.

      למרות שכבר שנים לפני היו אצלי בחומרים ששמעתי לא מעט זמרי/ות נשמה שחורים ( יש שיטענו גם משפיעים ואיכותיים לא פחות, כגון ג'מס בראון , אוטיס רדינג ועוד) הרי שנכון כי מייקל הוא הראשון מהם שחדר ללב הקונצנזוס, ובגדול.

      מבין ומקבל מאד את הסמל שהוא היווה לקהילה אותה הנך מציין, ובחיוב רב!

      אוכל את הלב שלא הלכתי למופע אז בארץ, ראיתי בזה משהו קצת פופי מדי עבורי, אבל אני בטוח ששגיתי בגדול (ואמרתי את זה עוד לפני שנפטר!).

      שוב, כבוד על הפוסט!

      מעניין,מקיף,וגילית עוד על מלך הפופ שהלך לעולמו .......
        2/7/09 09:52:


      נפלא - נהדר.

       

      קראתי בשקיקה את הפוסט - תודה על האינפורמציה המפורטת.

       

      כאחת שגדלה על המוזיקה של מייקל ועל הריקודים שלו  -אני לא מפסיקה להקשיב לה משבוע שעבר ועד עכשיו

      כולל רגעים אלו.

       

      מייקל ג'קסון הזמר והרקדן הגדול ביותר והמסעיר ביותר בעולם  הוא מתנה נפלאה שירדה לעולם בשביל כל אותם אנשים שיש בהם את רגישות העל - את רוח הסערה- את להט התשוקה למוזיקה אמיתית אשר נוגעת ופורטת על נימי הנשמה והמיניות.

       

      מייקל הרקדן שהמציא בשנות ה-80 את ריקודי השורות - אותם ריקודים שרוקדים אותם היום בסגנונות שונים ולצלילי מוזיקה שונה - אבל המקור והקרדיט הוא למייקל.

       

      חבל חבל על אובדין ולא משתכחין.

      גדול - הגדול מהחיים.

        

      המשך יום נפלא

      אוריתחיוך

       

        1/7/09 17:51:

      גדלתי עליו והערצתי אותו, ואני נהנית להרגיש חלק מההיסטוריה המוזיקלית עכשיו כשיש את הפסטיבל הזה סביב מותו. שוף:


      עצוב עצוב איך אדם כזה נפל ומת ,נפטר,
        1/7/09 02:26:
      לא רק שגרמת לי לראות את ג'קסון בעיניים שלך, הושבת אותי בחיפוש וסקירה של הטקסטים שהמלצת עליהם...

       

      אני לא טוען שהם ריקים מתוכן, אין לי שום ספק שכוונותיו היו טובות כשקרא ללקיחת אחריות אישית על ידי כל אחד מאיתנו על מצבו של העולם, אך לא הצלחתי למצוא בהם אי איזו איכות טקסטואלית מרשימה, לדאבוני נאיביות אינה עושה עלי רושם חיובי במיוחד, בעיקר אם בכוונתך להשפיע על תודעתם הפוליטית של מאזיניך.

       

      בלי שום כוונה להעליב, אותך או את מעריציו האחרים, הטקסטים הללו הם לא יותר מאשר למלמים... מעט מדי, מאוחר מדי ומתחנף מדי.

      גם ביצירתו האוניברסלית ביותר, קרי we are the world, שידועה קצת פחות בשמה USA for Africa אין אמירה חד משמעית.

      צר לי, אך איני מסתפק ב:

      Send them your heart
      So they'll know that someone cares
      And their lives will be stronger and free
      As God has shown us by turning stone to bread
      So we all must lend a helping hand 

       

      ארה"ב החליפה את הקולוניאליזם בפורטו ריקו, קובה, הפיליפינים ועוד בלא יותר מניאו קולוניאליזם התוחם שטחים רבים יותר מבעבר, כמה נוח להתייחס לאומללות רחוקה, שמדינתך אינה שותפה ליצירתה (באופן ישיר), בלי להתייחס לעוולות הנעשות בידי נציגיך.

      זה קצת מזכיר לי את הטון ההומניטרי של ממשלת ישראל לדורותיה בכל מקום שהוא מרוחק מהשטחים הכבושים...

       

      אולי מגיע לו קרדיט על היותו אחד ממבשרי התופעה הניו אייג'ית המתחוללת עד היום, גם נתיניה גורסים כי 'אור ואהבה' ינצחו את ה'חושך הגדול', בלי לקחת עליו שום אחריות.

       

      ושוב, ב Gone too soon, על ריאן ווייט, שגורש מבית ספרו כשכל חטאו היה שנדבק באיידס, הוא לא הולך עד הסוף.

      אז נכון שווייט ז"ל היה סמל להעלאת התודעה בנושא האיידס עוד מ-84', שנת סילוקו מבית הספר, אך השיר יצא תשע שנים מאוחר יותר, כשהציבור כבר היה מוכן לאמירה שהוסיף ג'קסון. יתרה מכך, הוא גם לא "הסתבך" עם המיינסטרים, כשבחר להקדיש אותו למי שנדבק במחלה בשל היותו חולה המופיליה ולא, רחמנא ליצלן, הומוסקסואל. בל נשכח שהנושא פרץ לתודעה העולמית באמצעות סיפורו של רוק האדסון, בשנת 84' ובשלב בו הוציא ג'קסון את שירו שנה אחרי שהתודעה הציבורית של המיינסטרים בארה"ב אימצה את חולי האיידס ללא סייגים, כשב-91' חזר מג'יק ג'ונסון לשחק כדורסל בנבחרת האול סטאר האמריקאית (ואף זכה בתואר ה MVP).

       

      מבחינה מוסיקאלית אין טעם של ממש להתווכח, זה עניין של חיבה לסגנון, גם כשמדובר באופן ההופעה. אתה יכול לטעון כי חיבתי לשיכור התמידי בעל קול החצץ והטקסטים ה'פחות' נגישים מעידה על חוסר הבנה במהותה של מוסיקה, אני מבטיח כי אגונן על עמדתי באיכות הפרפורמר, גם כשמדובר בטום וויטס...

      אולי אף אסכים איתך שקולו הרך והענוג של ג'קסון עולה בכמה מידות על זה של בוב דילן ובכל זאת אצליח לספק סנגוריה טובה למדי על יתרונו הייחסי של האחרון.

       

      יחד עם זאת, מסופקני אם אפשר לקשור כתרים לסגנונו המוסיקאלי של ג'קסון, כמי שהצליח לייצר הכלאה מוצלחת של הרוק והפאנק, איני סבור כי חובבי פאנק ורוק יסכימו איתך.

       

      בדבר אחד אנחנו תמימי דעים- אמן לא צריך להיות מזוהה על פי צבעו, אלא על פי הגוונים אותם הוא מגיש לשומעיו, אך איני מאמין כי תפקידו של אמן הוא לטשטש את ההבדלים, אלא את האפליה שמתבצעת על בסיס צבע עור, גזע ושייכות אתנית.

       

      הארכתי יתר על המידה וזאת לפני שהספקתי לומר מילה אחת על המנעותו ממשפט בנושא פדופיליה, תוך מתן פיצוי על סך 22 מליון דולר!!!, על טענתו "לא התכוונתי" מול הטענות על אנטישמיות במילות השיר They don't care about us.

       

      אבל חשוב לי יותר לסיים בטון שונה:

      אם הצלחת (אתה ורבים אחרים) לשאוב השראה מן הנ"ל, להבין כי צבע עור לא צריך להגביל את חירותו של אדם, ולו רק בכך בלבד, חייו של ג'קסון, השיגו מטרה נשגבת.

       

       

       

        30/6/09 21:23:


      בקיאות מעוררת התפעלות ,

      קראתי, החכמתי

      אמנם לא הזדהתי כמוך, אבל מעניין ואסיים בכיף הלו

      WE ARE THE WORLD

        30/6/09 17:03:


      we are the world זו אמירה , המוזיקה שימשה ככלי ביטוי למצוקות בעולם

      בשיריו - גם בלי להגיד בצורה 'בוטה' - אני לא מסכים /אני מתנגד פסיבית או אקטיבית

      הוא שוחח על הכל דרך המוזיקה - 'רפא את העולם' 'האיש שבמראה' 'הלכת טרם זמנך'

      ושלל רצועות הקשורות בנושאי הסביבה , צדק חברתי, איידס וכו" .

       

      אולי לא הובנתי נכון - לפי טענתך המכנה המשותף הנמוך - אינני סבור שלכוון להכלאה

      במוזיקה וליצור משהו עדכני שיתאים לאוהבי הרוק והפאנק הוא נמוך , נדמה כי זהו דווקא

      מכנה משותף פורה שיטשטש את הדיכוטומיה בין השחורים ללבנים במוזיקה , ויצור זרם אחד

      בו - למוזיקה אין צבעים. 

       

      לגבי מיילס ארמסטרונג  הנדריקס וסטיבי וונדר כבודם במקומו מונח - בוודאי שזה לא נכון מצידי

      להשוות , כולם מוזיקאים דגולים - אצל ג'קסון הוא קודם כל זמר/מוזיקאי אבל גם כוריאוגרף ופרופורמר

      ענק : משוואה כזו בוודאי מציבה אותו כאיש בידור חסר תקדים

        30/6/09 15:56:

      חייב להודות שלא הייתי מעולם שייך לקבוצת מעריציו של ג'קסון, כשאפילו ההספדים הרבים ברחבי הרשת לא עוררו בי אלא צמרמורת קלה מלווה בבחילה.

      כלומר, עד שנתקלתי בפוסט הזה...

       

      אני עדין חושב שההשוואה למיילס דייויס, לואיס ארמסטרונג וסטיבי וונדר אינה במקומה, כל שכן העובדה שהצבת את ג'קסון כמנצח מובהק שלה, אבל הצלחת לעורר בי את תחושת הגאווה שחווית אתה.

       

      יחד עם זאת חסרה היתה לי בפרפורמר הדגול הזה (כשזו מיטב המחמאה שאני מוכן לחלוק לו) אמירה, כמו סירובו של ארמסטרונג להופיע עם להקה "לבנה", כשהוא מסתכן בסכסוך לא פשוט עם המאפייה, ששלטה אז גם בו, כמו חוסר הפשרה האמנותית של הנדריקס ב"חציבה" של סגנון מוזיקאלי ייחודי, שמקורו עמוק בנשמתו, בלי לנסות לרצות את הקהל על כל ביט וצעד.

      חורה לי שה"מודל האמריקאי" להצלחה עובר דרך מציאת המכנה המשותף הנמוך ביותר, שהשאיפה היא לאפשר הזדהות של שחורים ולבנים כאחד אל מול מטרה חומרית בעיקר, או חמור מכך, אם זו הייתה כוונתו ולא רק דברי מבקריו, הנסיון "להפוך ללבן".

       

      הייתי מעדיף את גיבורי התרבות שיהיו גאים במי שהם עצמם, שופרים של דעות מיעוט, של עצמם, של הקהילות מהם באו, של הרעיונות בהם הם מאמינים, ואם אפשר, אז קצת פחות סגידה מצידם ל...אלוהי ה- Z.

       

      יחד עם זאת, מודה לך אני מאוד על שעשית את החיבור הנשגב בין גוף לנפש כמודל לאמנות בעלת ערכים ועבר, כמו גם על כתיבה מהסוג שאני הכי אוהב, יסודית ומעמיקה יחד עם מתן אפשרות לקוראיך להביט מקרוב על נימי נפשך.

       

       

        30/6/09 15:34:

      אף פעם לא אהבתי אותו.

      לא את המוסיקה,

      לא את התופעה,

      לא את הפרובוקציות.

       

      מעניין לקרוא עליו מעינים אחרות שלא הכרתי.