דמיינו לכם פאנל טלוויזיוני שבועי בענייני השעה המשודר במדינה מערבית מסויימת. ארבעת החברים הקבועים בפאנל הם שניים מבכירי העיתונאים במדינה, איש אקדמיה מוערך, ובכיר לשעבר בצמרת השלטונית. בנוסף אליהם ישנם עוד שני משתתפים/ות לא קבועים מאותו מילייה, כולם ככולן בעלי כושר ביטוי מצויין בכתב ונסיון משמעותי בסיקור ובפרשנות ציבורית ופוליטית.  עכשיו, דמיינו לעצמכם כיצד יתנהלו הדיונים בפאנל שכזה. כאנשים הרגילים למלה הכתובה, לחברה אינטלקטואלית ולפרנסה במקצוע חופשי, אפשר לדמיין את המשתתפים טוענים טיעונים ארוכים, מופשטים (בהשראת איש האקדמיה) או פרטניים ומעשיים מאוד (בהשראת הבכיר לשעבר) תוך כדי נסיון מתמיד מצד העיתונאים הבכירים לתמצת את הדיון לכותרות ולהפוך אותו לענייני ככל האפשר, לטובת הצופים והקוראים. מנחה הפאנל, בד"כ עיתונאי וותיק ורב זכויות, יימנע מתוקף מעמדו מהבעת דעה בנושאים שיידונו על הפרק, וינסה בעיקר להגביל את זמנם של המשתתפים ע"מ לשמור על חלוקה הוגנת של זמן השידור וייצוג הדעות השונות.

לרוע המזל, המדינה הזו היא ישראל, והפאנל השבועי עליו אנחנו מדברים הוא "מועצת החכמים" של ערוץ 10. וכאן אנחנו מוצאים שהמנחה דן מרגלית בקושי מצליח לשלוט באמוציות של עצמו, שלא לדבר על המשתתפים, ולוקח לעצמו את זכות הדיבור רק כדי לומר את מה שנראה שעומד על קצה לשונו במשך כל הדיון: את דעתו שלו, ובכך הוא הופך לעוד חבר בפאנל, רק מקוצץ זכויות. שני העיתונאים הבכירים, ארי שביט וגדעון לוי עסוקים בקרבות דמגוגיים מוצלבים, שביט מול דב וייסגלס ולוי מול גדי טאוב. הסיפור הזה חוזר על עצמו כמעט בכל שידור והוא חלק מהתסריט. כולנו מחכים לרגע שבו ארי יתחיל להתנפח יותר מדי, כדי שדובי יבוא עם הסיכה הצינית שלו כדי לפוצץ לו את הבלון. ואז, גדי ינסה בכל כוחו לגרור בצעקות לפרובוקציה את גדעון, שנראה שרק חיכה לזו שתגיע, כמו היו שתי תגרניות בשוק. בסופו של דבר ייכנע ויסנן משהו לא ברור כדי להביע את מורת רוחו מבדידותו הכמו-כפויה.

התוכנית השילה מעליה כל מראית עין של ענייניות, ולכולם ברור שהעסק נשאר מה שהוא תמיד היה: אישי לגמרי. נכון שזה הרבה יותר מבדר, אבל בשביל בידור פוליטי כבר עדיפים החרצופים. או פולישוק. 

כך חוזרים על הפארסה כמעט כל שבוע, במה שנראה יותר כמו מריבה משפחתית טיפוסית על פוליטיקה בארוחת שישי שהתגלגלה לסט של האח הגדול VIP  מאשר פאנל של בכירי הפובליציסטים במדינה. זו לא מגמה חדשה: עוד בשנות התשעים הובע החשש שלתוכנית "פופוליטיקה" של אז היה חלק בדירדור של תרבות הדיון הפוליטי לעבר סף האלימות הפיזית. אבל בישראל של חמש עשרה שנים לאחר רצח רבין, האלימות כבר לא מטרידה אף אחד. להפך, היא הפכה לחלק כל כך טבעי בנוף המקומי עד שכבר כמעט ולא שמים אליה לב: כמו הגזענות, אגב.

גדעון לוי וגדי טאוב הלכו צעד אחד רחוק יותר אתמול ( 04.07.09). הוכח שוב איך המושג של דיון פוליטי טלוויזיוני ברמה הגבוהה ביותר בישראל נתפס ע"י מי שאמורים לנהל אותו: מריבה אישית ולא עניינית שמתנהלת בצעקות, בחוסר מוחלט של כבוד הדדי, בהשמצות אישיות ובקריאות "יואו, יואו" המזכירות יותר מכל את ה"ירידות" של ימי חטיבת הביניים העליזים.  גם טאוב וגם לוי  מתפלאים כדרך קבע שיותר ויותר אנשים פה לא רוצים לשמוע על פוליטיקה. באמת מעניין למה.  

למי שפיספס, אפשר להיכנס ללינק למטה ולהעביר לדקה 37

מועצת החכמים בnana10