פנו חמש דקות מחייכם ובקרו בגן העדן. גן שצומחת בו אהבה וסליחה, השלמה עם המציאות וקבלת דעת האחר. מה אילו היינו מותחים את הזמן אל מעבר לחמש דקות הללו? אולי היינו מוצאים את עצמנו בשכנות לפלסטיני, משחקים איתו שש בש כשנרגילה טחובה בפינו, ומולנו הפלסטיני זולל גפילטע פיש ברכות.
עברו החמש הדקות וריח הגיהנום המבחיל ממלא את חלל ריאותינו. מהמרפסת שלנו ניבטת חומה הקוטעת חיי פלסטינים, ואוטובוסים מפוצצים באדם הקוטעים חיי ישראלים. המשוואה הזו לא ניתנת לפתרון בתוך חיי הגיהנום. אנו כיחידים נולדנו מתוכנתים בהתאם לבסיס הנתונים שירשנו מהורינו כקבוצה. הפלסטיני בן החמש נולד אל תוך אותם רגשות שהחברה הפלסטינית חוותה על בשרה. גם אנו ירשנו את החוויות הטראומתיות של הורינו מהעבר, ורגשות הקבוצה מוזרקות הלאה ליחידים המצטרפים לקבוצה.
מספיקות חמש דקות של גן עדן בכדי להגיע לסוף טוב. בחמש דקות הללו אנו מתעלים מעל דפי העבר ויוצרים היסטוריה חדשה. היסטוריה שהיחידים בה שומטים את דעות הקבוצה ומאמצים גישה פייסנית נטולת דעות קדומות המכינה קרקע פורייה למעגל חיים חדש.
הסרט חמש דקות של גן עדן מביט אל תוך הסכסוך בצפון אירלנד דרך עיניו של "מחבל" שרצח אדם. הפרשנות שלו לחמש דקות בגן העדן שונה מאחיו של הקרבן אותו הוא רצח. בעוד שאחיו של הקרבן מפרש את גן העדן באמצעות נקמה ולולאה אינסופית של טרור, המחבל לשעבר רואה את גן העדן כחרטה וסליחה.
הסרט לא מחייב, לעיתים עם משחק עודף מדי. בשורה התחתונה: הסרט - גן עדן. המציאות - גיהנום. |