קורעת ספרים
חוקרת את השיח בין המינים בספרות, מנחה מועדוני קוראים אוהבי ספרות ברחבי הארץ, מבקרת ועורכת.
בואו נקרע ספרים ביחד, במפגשים ספרותיים בהנחייתי!
לפרטים: sara_sagi@walla.com
נשים כחפצים לא מפוענחים -- ביקורת על 'אלנבי'
מי שמבקש להשמיע את קולם של השוליים המושתקים בחברה הישראלית, מצליח לחשוף בעיקר את המבט הגברי הרואה בנערות עובדות סוג של משאת נפש, או - סליחה על משחק המלים - מחוז חפץ; למענן שווה לגיבורי הסיפור לסכן מקום עבודה, יחסי משפחה וחיים מהוגנים וחוקיים. נשים נורמטיביות, מקומן לא יכירן תחת המבט הזה, בוודאי לא כדמויות מלאות (ולא בסיליקון). סוג של מחאה? עודף מודעוּת? לא נראה לי. המבט הגברי מתגלה במלוא עליבותו כשהוא משתקף בשיח הגברי שמתנהל סביב ההתרחשות הזו. אז קודם כל סקופ: גברים מדברים, ואפילו בוכים לפעמים. אבל האם הם חושבים? חלקם לפחות מונחים על ידי מוט ההיגוי שלהם. הנה דוגמה לשיח גברים אופייני בין אריק, "המפקד" שאסור לו למעוד כי כולם נושאים אליו עיניים ושוקלים כל צעד לפי 'מה אריק היה אומר', אחלה גבר, מנהיג ביד רמה את הדאנסבר, בעצמו כרוך אחר חשפנית ומסובך עד צוואר בשל כך, ובין עידו, שותפו, מעין בימבו ממין זכר (דור שני): 'אריק התערב. "תגיד, וזה לא מפריע לך שזה העבודה שלה? לא. באמת. זה לא מזיז לך?" "לא." "כלום?" "כלום." "היא חוזרת הביתה אחרי איזה חמישים איש שנגעו לה בציצים, זה לא מפריע? הידיים המזיעות שלהם עליה, לא מפריע?" עידו לא הזיז את המבט. ישר בעיניים. "לא." אריק החזיר לו מבט. רגוע. "ושמצצה איזה שמונה-תשעה זין לפני שהיא באה למצוץ לך? שום דבר? לא מזיז?" קר. שטוח. "דבר עליה יפה, אחי. היא חברה שלי."' בשביל דיאלוגים כאלה תצטרכו לשרוד עד עמוד 480. אבל לפחות תיהנו מהעברית המשובחת של אריק ('שמונה-תשעה זין'). ועכשיו נטה אוזן ונקשיב כיצד נשמע הקול הנשי ב"אלנבי". הנה דוגמה לשיח בין המינים שמתנהל בין ערן ה"עיתונאי" לבין נוקי/יסמין החשפנית/זונה שבה הוא מתאהב: '"למה חשפנות." "אני אוהבת את זה. זה כמו לפתוח דלת ולצאת מפה." "מאיפה?" "בכלל. מהחיים." "מה??" "מה זאת אומרת?" היא לא ענתה.' (150) השתכנעתם? עכשיו הכל מובן? העבודה משחררת! כך הן הופכות לחשפניות... ואגב, ערן ה"עיתונאי" לא מפסיק לפזר כספים; על מוניות, על זונות, על אלכוהול, על סמים ומה לא. העיתונאות היא כנראה עסק מכניס מאוד. שאלו כל פרילאנסר במקומון הקרוב למקום מגוריכם. קוראים מסוימים רואים בכך פנטזיה על נושא רומנטי. כלומר: גברים שכרוכים אחר נשים מחוקות אישיות ועשויות מפלסטיק, זו התגלמותה של הרומנטיקה. דמיינו את התמונה הרומנטית הבאה: בעונת החורף, שבה מתרחש הסיפור, הגברים לבושים במעילים והנשים בגופיות סטרפלס ובמכנסונים שמאפשרים "קריאת שפתיים", כלשונה של אחת הדמויות... ועל זה כבר אמר המשורר המשובח באמת: לא חשוב אישה, העיקר זה הרומנטיקה! ל'גיבורות הרומנטיות' הללו אין אפשרות קיום מחוץ לגבולות המקצוע ולמועדוני הסטריפטיז/מכוני הליווי, וגם לא מעבר לגיל עשרים ומשהו. לפיכך, המחבר לא מציע להן כל עתיד או תקווה. אין להתעלם מכך שזוהי בחירה סופרית מודעת ומכוונת אשר מגיעה אלינו, הקוראים, דרך תיווכו של המספר. ואיך המספר מספר? הנה דוגמה מייצגת: 'הוא התרכז. היא התרכזה. היא גמרה. הוא לא גמר. הוא לא שינה את הקצב. הוא לא דיבר. היא לא דיברה. היא הצמידה את הלחי לדלת. הדלת הייתה קרה...' (240)
זה המקום לעבור לרגע מהמספר למחבר; אם לא היינו מכירים (ומוקירים) את "המרד השפוף" היינו קוראים לזה שפה דלה. אבל אנחנו כן מכירים את "המרד השפוף" אז נקרא לזה "שפה רזה". ב"המרד השפוף" מאדיר טאוב את שפתו של עוזי ווייל: "וייל נצמד לפעולות בלבד, ובכך הוא מנתק את הקשר המובן מאליו אל המשמעות" ..."אוצר מלים פשוט ותחביר בסיסי משום שאחרת יש סכנה שמלים... יתנתקו מן הדברים שאותם הן מבקשות לומר, ויספקו מראית עין של הסבר, של תיאור, בלי להישאר נאמנות למציאות כפי שרואה אותה המחבר" (שם, 138-139). "העברית המהודרת, האלגנטית, שבפי מספרי הדור הקודם, שוב אינה מתאימה לתאר עולם שיש בו פחות שלמות, ויותר סתירות, בלבול ומבוכה. היא פשוט אינה הכלי הנוח להעביר באמצעותו חוויה שמתחילה בהתפוררות" (שם, 154). לא נתעכב על דקויות כמו עירוב בין מספר למחבר. נתעכב רק על מה שחשדנו בו זה מכבר: "אלנבי" אינו אלא פרוייקט; הפרקטיקה שמיישמת את התיאוריה הלכה למעשה. האלימות בספר מגיעה במינונים גבוהים, בוטה, מוחצנת וגובה מחיר יקר. ב"המרד השפוף" טאוב אינו מסתיר את התפעלותו מהסרטים של טרנטינו. את האלימות הוא רואה כניסיון להבקיע את החומה האטומה של חוסר היכולת להרגיש. כיאה לטקסט פוסטמודרניסטי תופסים אמצעי הייצוג את מקומה של המציאות. בעיקר מודגש הדבר בכוח הרב שמיוחס לסרט המצולם על ידי מצלמות האבטחה של המועדון, שמורכב בעצמו מרצף של פריימים מקוטעים. לא העדויות של מי שצפה במתרחש; הסרט, ורק הוא, יעיד על הדברים כהווייתם. המניפולציות שנעשות על הסרט הזה, קטיעתו, הסתרתו, הצפנתו, המרדף אחריו בנוסח "המכתב הגנוב" של פו כמעט, כל אלה תופסים מקום מרכזי ולא מקרי, כמובן. ממה בכל זאת נהניתי? אם נתעלם מן המקומות שבהם לוקה הרומן בארכנות, בפרטנות יתר ובחזרתיות (נכון, כמה גרסאות למתרחש מנקודות ראות שונות, אבל גם כתיבה רשומונית צריכה להיות מגוונת ולבדל באמצעים שונים בין דובר לדובר), הרי שהאירועים, ובמיוחד האינטריגות והקומבינות, מעניינים למדי, ולקראת הסוף אפילו מותחים. (לא בטוח שטאוב התכוון לכתוב מותחן..) במיוחד אהבתי את הדיוק בשפת הדוברים בדיאלוגים. טאוב מגלה אוזן רגישה לשפת הדיבור ממוצעת-הקומה, ללא זיופים כמעט, הישג שסופרים מעטים, במיוחד אלה שמבקשים לבטא שפה מדוברת, זכאים להתהדר בו. הנה דוגמה מייצגת: '"מה אני מבקש, תגיד לי? ששני החארות יקבלו מה מגיע להם, ושהבן-זונה האח שלה יקבל מה מגיע לו. היא, מה היא אשמה להם?" אז אם נסכם, שוליים של ממש אין כאן. רבע עובד זר, חצי אתיופית ושלושת-רבעי ערבי רחוקים מלהיות במרכז הרומן. יש כאן חבורת גברים רוויי טסטוסטרון שמשקיעים את אונם ואת הונם בסוג מסוים מאוד של אובייקטים נשיים, ומקבלים תמורה בהתאם.
מוזמנים לעיין בביקורתה של ד"ר שרה שגיא על הדבר היה ככה של מאיר שלו, על תמונות מחיי הכפר של עמוס עוז, על ימיו ולילותיו של הדודה אווה של אמנון דנקנר, על בשבילה גיבורים עפים של אמיר גוטפרוינד ועוד. וכמובן - להגיב!
|
תגובות (174)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
קשה בהתחלה להתרגל לשימוש בשפה נטולת הרגש שעושה טאוב, לאחר זמן מה התרגלתי.
טאוב מתאר יפה את מעגלי האינטרקציה בין נשים לגברים, החל מהמבט ועד לקשר האינטימי רגשי העמוק.
גם אני ציפיתי לגדולות.
תודה על תגובתך,
שרה
קראתי את הספר, ובקושי רב סיימתי אותו
מסכימה עם כל מילה שלך
טקסט רפטטיבי ורדוד
מאכזב מאד
ענת
לא כולם כאן חושבים שאני מתונה (ר' תגובות לעיל). בכל מקרה, אני שלמה עם מה שכתבתי.
תודה על תגובתך,
שרה
קראתי את הספר כולו בחיפוש נואש אחר משמעויות נסתרות, אמירה חברתית או רעיונית או כל רעיון אחר. לצערי לא מצאתי מאומה.
אני מסכים לכל מילה בניתוח שלך למרות שניסחת את דבריך במתינות יתרה.
אם תקראי, אל תשכחי לשתף.
תודה על תגובתך,
שרה
מוכרחה להודות שכינוייך כאן די קולע
אמנם טרם קראתי את הספר המדובר
ולא ממש הוגן לחוות דעה או להסכים...
אבל מוכרחה להודות שטיעונייך הצליחו לקומם אותי..
לא בטוחה שהולכת לקרוא....:-)
אני לא חושבת שהן הולכות לראות סרטים..
בכיף!כל אחת מנשים אלו מדמיינת את עצמה "אשה יפה" במקום גו'ליה רוברטס
למרות הסיום של מה שכן אהבת שרה
ספר שבנוי על מאצו'איזם גברי
ועבודת פרך נשית
הוא לא בדיוק כוס התה שלי
והיטבת לתאר למה
ובסוד ביניינו
גם את הספר הראשון התחלתי
ולא סיימתי
היי איציק,
אני שמחה בכל פעם מחדש לתגובות של אנשים שקראו את הספר, או לפחות את חלקו.
כתבת שהוא הלך הכי רחוק מהאקדמיה שבה הוא נמצא. הסתייגות קלה: אולי מבחינת התכנים, אך בהחלט לא מבחינת הרוחות המנשבות באקדמיה. טאוב קורא היטב את כיוון הרוח (וכתיאורטיקן אולי אף מכתיב אותו במידת מה) ולשם בדיוק הוא מכוון את דבריו ואת אופן כתיבתו.
דבריך על האפשרות ליצור הזרה על ידי יצירת פער בין אופן הביטוי לבין ההתרחשויות המתוארות מצאו חן בעינייי, ובהחלט מהווים חומר למחשבה.
אם הדמויות הללו קיימות בחיים, ועד כמה הוא מחוייב לדייק בתיאורן, זה לא ממש מעניין אותנו הקוראים. דמות היא דמות היא דמות, והסופר ש"מוכר" לנו חבילת פיקציה, גורם לנו בחוזה המכירה הבלתי כתוב בינינו להאמין כי הוא אכן שקד על עיצוב דמות.
אולי באמת במעבר לתסריט זה יצליח יותר.
תודה על תגובתך המושקעת,
שרה
היי שרה,
הבטחתי לך התייחסות, אז ככה:
קראתי את הספר, אם כי אני חייב להתוודות שאיפשהו באמצע נתתי גז ועברתי לקריאה מהירה, ורק לקראת הסוף חזרתי לקצב הרגיל המנסה לחפש משמעויות עמוקות ונסתרות, ולגלות הבנות חדשות. אולי זה לא הוגן לחלוטין כלפי הספר, ולכן אני מסייג את דברי כבר בתחילה. בכל מקרה אהבתי את הדברים שכתבת ואני חושב שהצלחת לשים את האצבע על הבעיות המרכזיות של הספר, וגם על דברים טובים שבו.
אם אינני טועה זהו הרומן הראשון שטאוב כותב, וזה בהחלט ניסיון מעניין, אולי הליכה הכי רחוק מהאקדמיה בה הוא נמצא ועובד. את הספר הוא כתב לאחר עבודת שטח של כשנתיים, כך שמעתי ממנו, והטיפוסים המופיעים בו הם אמיתיים, מאריק ועד דימה ועד בכלל (כמעט). במהלך כתיבתו ניסה טאוב להיות צמוד לדמויות האמיתיות (בעולם עליו מסופר יש גם סיכון בכך שתכתוב דברים פוגעים על דמות אמיתית, בשר ודם) וראה בכך חשיבות רבה. בעיני כבר כאן מופיע החיסרון הראשון של הספר. אם טאוב היה הולך על fiction מוחלט, היה יכול להפיק מעצמו הרבה יותר ולהשתחרר מכבלים, גלויים או סמויים, שהעיקו על כתיבתו.
הכתיבה ה"רזה" של הספר נבחרה במתכוון ע"י הסופר, בהתאמה עם התוכן. כתיבה של פריימים קצרים, כיאה לנושא ולזמן העכשוי. אני אישית פחות אהבתי. במידה רבה אני חושב שדווקא יצירת ניגוד בין הכתיבה ובין הנושא (סוג של הזרה), יכולה היתה להביא את הכותב (והקורא) לשיאים גבוהים יותר של חווית הקריאה.
ככלל העלילה בסופו של דבר די דלילה, חרף אינטנסיביות האירועים, ריבוי הדמויות והמידע הזורם, אשר עייף אותי כקורא בשלב מסויים. אכן לקראת הסוף חוזרים המתח והעניין, וזה בהחלט לזכותו של טאוב, מה שמלמד שאם הספר הזה היה מתקצר באיזה 100 עמודים או משהו, הוא היה מצליח לשמור על קצב טוב ועניין לכל אורכו.
לסיכום התרשמותי הצנועה יש כאן מצד טאוב בהחלט ניסיון מעניין ואמיץ לכתוב על תחום שאינו מובן מאליו לא רק עבור איש אקדמיה. אני מאמין שאם טאוב היה יוצר ספר שהוא fiction טהור, משתחרר מכבלי הדמויות האמיתיות ומניסיונות פה ושם להעביר מסר חברתי, ומקצר מעט את הספר, היה בידיו מסמך מרתק עם תובנות מעניינות רבות. מה שיש לו בטוח כרגע זה תסריט לסרט שאם טרנטינו ייקח אליו יכול להצליח מאוד.
תודה, קרן, על התגובה המעלפת!
אני מקווה שתקראי ושתיהני.
קודם כל, אהובתך אכן חכמה. גם אני לא חשבתי על עניין הריח.
אתה כותב על אזורים מוכי גועל ויחס מחפצן לנשים. אין ספק שזו המציאות במקומות הללו.
הספרות לעומת המציאות מנסה לספק לנו משהו מעבר לזה.
יש כאן יוצר שיש לו שליטה גם על ההתרחשויות המתוארות וגם על השפה שבה הן נמסרות.
על חלק מבחירותיו אני תמהה.
תודה על תגובתך המושקעת ועל דעותיך המעניינות!
וואו. מזמן לא קראתי ביקורת כל כך רהוטה וממצה. ויותר מכל, מכסה את הספר מכל הכיוונים- על הטוב ועל הרע שבו.
אכן, הייתה לי תחושת בטן שאם אחרוג ממנהגי - שהוא לא לקרוא סופרים ישראליפ (למעט עוז, גרוסמן ועוד כמה יוצאי דופן) - טאוב מלא תהיה הבחירה שלי והביקורת שלך מצדיקה תחושה זו. תודה לך מקרב לב על הביקורת המעלפת.
איזה תענוג למצוא בלוג אינטליגנטי כמו זה, בתוך הקפה הרועש והקקופוני הזה...
אלנבי. בשונה מרבים מהמגיבים כאן, לא רק שקראתי את הספר עד סופו (תוך פחות משבוע..) אלא שאני חושב שהוא ספר טוב, ואפילו מאד (לא מצוין, אבל טוב עד טוב מאד). יתירה מזו, אני מסכים עם אחד המגיבים שטען שבסיכומו של דבר מדובר בסיפור אהבה. אהבה צולעת, עקומה, לא מקובלת, גסה, אלימה, לא כבוד לה ולא הדר, ובכל זאת - אהבה.
כל מי שקופץ/ת על אלמנט "ההחפצה" (שאכן קיים בספר, ממש כמו בחיים) לפני שקרא את הספר עד סופו, יתכן ואינו מפריד בין "סיפור" לבין "תפיסת העולם" של הסופר / המחבר / הכתבן. יתכן והם דומים (הסיפור והתפיסה) ובמקרה של טאוב זה כמעט נדחף לנו בכוח במדיה שמחוץ לספר, אבל לא בהכרח. ספרים כמו "אלנבי" מזכירים לי מקומות כמו הודו (באזורים המג'וייפים ולאו דוקא באלה המתויירים עד זרא), שבהם יש מי שמוקסמים בעוד אחרים אינם יכולים לעמוד בזה ליותר מ-30 שניות. ואם תרצו דוגמאות אמנותיות יותר - סרטים מסוגו של TRAINSPOTING, ספרים כמו "איזון עדין" של מיסטרי ובודאי ספרי אלכוהול-זיונים-מכות-דכאון מהז'אנר של בוקובסקי. נכון, זה עשוי להיות מגעיל, אלא שהגועל הוא חלק מהסיפור, עבור מי שמצליח לשרוד אותו. כמו בחיים.
אהובתי החכמה, שקראה את הספר אחרי, העירה לי כי אלמנט אחד כלל אינו מופיע בספר - הריח. והרי חוש הריח הוא החוש הדומיננטי ביותר ליצירת אלמנט הגועל. העדר הריח משטיח עוד יותר את הסיפור שהוא שטוח מיסודו (לאו דוקא במובן השלילי. כך הספר כתוב. קצר. שטוח. זה הקצב). אני סבור שזו הערה מדהימה, שמקבלת חיזוק נוסף אחרי קריאת הביקורת וחלק מהתגובות כאן - לפיהן הספר כתוב מראש כתסריט. והרי סרטים חסרים באופן מובנה מראש את חוש הריח. מענין, לא?
קצת ספוילרים ואופטימיות לסיום: מי שקורא את הספר עד סופו, מגלה שמי שנדפק בסופו של דבר הם הגיבורים (ולא הגיבורות) שמסיימים את הספר עם עצמות מרוסקות ולבבות שבורים. סיפור אהבה כבר אמרנו?
שוב תודה על הבלוג בכלל ועל הביקורת הזו בפרט.
אורית, אני שמחה שנהנית. סוף סוף תגובה ממישהי שקראה את הספר, ואפילו עד הסוף.
אם תקראי שוב את הביקורת שלי תיווכחי שגם אני נהניתי מחלקים מהספר הזה.
נהניתי מאד מהביקורת שלך שפתחה בפני אופקים חדשים.
בניגוד לך, נהניתי גם מהספר.
אני חושבת שדמויות הנשים בספר, אם להתרכז בבימבו'ס, הן לא לגמרי סטריאוטיפיות. הייצוג שלהן סטריאוטיפי, אך בכל אחת מהן יש משהו שמרמז על מעוגלות, על עומק, שהמספר, הצמוד לנקודת המבט של גיבוריו, הגבריים, אינו חושף. לדוגמה: סיפור הילדות של סטפני, העבר של מיקה, הבית מטונף של נוקי, כל אחד מהם מרמז על עולם שקיים שם, גם אם לא נחשף עד תום בסיפור.
המשיכה של אריק למיקה מוסברת באופן חלקי בסיפור האהבה שלו לרחלי.רחלי, שהייתה חברתו הראשונה והיחידה עד לנישואיהן, קמה יום אחד והולכת לאהוב חדש. מיקה, אשה-נערה, היא אולי הזדמנות לשחזר את אהבת הנעורים התמימה ולתקן אותה. הניסיון, כמובן, אינו צולח.
אתי,
תודה על תגובתך העשירה והמושקעת, אם כי הייתי שמחה אם תגיבי שוב לאחר שתקראי.
אני מזדהה יותר עם ראשית דברייך על האותנטיות של הכתיבה מאשר עם דברייך בעניין הזנות. גם אם זה מקצוע ככל מקצוע, והוא נבחר ב'בחירה חופשית' כדברייך, מעניינת הדרך שבה הגיעה העוסקת במקצוע לעיסוק המסוים. זה באשר למציאות. בספרות אנו מצפים ליותר מזה, לדמויות בעלות עומק, גם אם הן זונות.
אבל כאן אנחנו לא מקבלים את זה. להיפך: משפטים מתלהבים כמו "היא מרוויחה כמו מנהל בנק" הם אולי פיקנטיים מאוד, אבל עדיין משאירים את העיסוק ברמת פני השטח. אנחנו מקבלים בספר מידע רב על הפעולות ועל הביצועים של אותן נשים אבל לא על הנפש שלהן.
תודה על תגובתך.
אשמח לשמוע את דעתך לאחר שתקרא.
תודה רבה על הביקורת המאלפת.
ברשימת ה"צריך לקרוא", ירד הספר מספר מקומות למטה.
עוד אגיע אליו להתרשמות אישית
מאוד מעניין ומשעשע לקרוא גם את הבקורת וגם את התגובות. זה מעלה לי כל כך הרבה רעיונות שקשה לי להאמין שאני אוכל לפרט אותם כאן במלואם. בואו ננסה.
אקדים ואומר שלא קראתי את אלנבי, אבל אני נשבעת שברגע שאוכל, אקרא. אני באוסטרליה, ונראה לי שאני אחד היחידים פה שקוראים ספרים בעברית. השפה והכתיבה של גדי הן אוטנטיות, גם את ציינת את זה לשבח. כתיבה כנה ואוטנטית בשבילי מעשירה את החוויה של הקריאה, וזה לא חשוב אם זו יצירה ספרותית או לא. היא משכנעת ושואבת לתוך הסיפור, ולא חשוב אפילו אם הקול הדובר הוא בעל דעות הפוכות לשלי, החוויה הנפשית שלי בקריאת טקסט אוטנטי, היא יותר מהערכה אינטלקטואלית של האסטטיקה של האמצעים הספרותיים, היא חוויה רגשית. אני גם מעריכה את תפקידו של הטקסט האוטנטי כמתעד, ומהבחינה הזאת יש לספר חשיבות כיצירה תיעודית של ישראל, הדור שלי, של העולם, של היחסים בין גברים ונשים, עכשיו.
לא נעים לשמוע על נשים כחפצים, אבל אני לא רואה את תפקידו של הסופר כתפקיד של מחנך או מטיף, מספיק חשוב התפקיד של משקף המציאות, והוא אפילו לא צריך להיות נכון לכולם. הספר הוא הקול האוטנטי של טאוב שמראה לנו קצת ממה שאנחנו היום. ונשים, עוברות אובייקטיזציה (כלומר, שיקוף מציאות נכון של טאוב, אין מה לכעוס עליו), ואני חייבת להגיד כאן שנשים הן שותפות פעילות לתהליך הזה, זה לא היה קורה אם לא היו רווחים לנשים מכך, מרוויחים משהו ומפסידים משהו. זו סתם דעתי הנדחפת, בלי קשר לסיפורו של טאוב, אבל היה נראה שהמגיבים התחילו מלחמת גברים נשים אז רציתי לתרום את השטות שלי. לא עדת גברים גורמת לאוביקטיבציה, ובטח לא גבר 'נשי' כמו טאוב, שקולו דווקא מזמין חמלה והזדהות עם נשים. נשים וגברים כאחת משתמשים במיניות שלהם כדי להשיג דברים וזה עובד טוב לשני הצדדים. אין פה קורבנות ומקרבנים.
אני מתחילה להתחרות באורך הבלוג, אז אנסה לקצר. רק עוד משהו חשוב יש לי להגיד. משהו תמיד מפריע לי כשמדברים על זנות כמשהו לא מכובד. ולרעיון הזה מגיע פוסט משלו. להשתמש במיניות שלך כדי לעשות כסף זה בסדר גמור, אין שום רע בזה, זה לא פוגע באף אחד, זה לא נצלני בעיקרו כשמדובר בבחירה חופשית של הזונה או הגבר הזונה. ומין זה לא דבר מלוכלך. זה טוב, זה מהנה. בואו נתחיל לחשוב אחרת. אנחנו שטופי מוח בקשר לזנות ובקשר למין. דוגמנית צמרת זה שיא השיאים של השאיפה הנשית הממוצעת, כולל חשיפת איברי המין ומכירת התמונות במיליוני דולרים, אבל אם הדוגמנית גם שוכבת עם מי שהיא רוצה, כמו נגיד פריס הילטון, אז היא כבר אידיוטית ומגעילה, ואם היא מקבלת על זה כסף אז היא בתחתית התחתיות של הקיום האנושי. אתם לא רואים את הפראדוקס? זנות זה מקצוע כמו כל מקצוע, לא תמיד נהנים מזה, מדובר בעבודה פיזית קשה לעיתים, אבל עבודת בניין נראה לי יותר סוחטת. ומגיע לזונות להתייחס אליהם בכבוד, להביא למשפט כאלה שאלימים ומבזים כלפי זונות. ולהפסיק להתבייש במקצוע. מה זה בן זונה? להפסיק עם הביטוי המגוחך הזה.
זהו גמרתי.
לספר או לביקורת?
אני מעניק 2 מ 5
מומלץ לקרוא את הספר כדי לדעת!
האם הביקורת על הספר
יותר אטראקטיבית מהספר ?
אפרת,
תודה על ביקורך החוזר ועל תגובתך.
אם יזדמן לך לקרוא את הספר, אשמח לשמוע מה דעתך.
כל טוב,
שרה
סקירתך כל כך ממצה
מעבירה את הקורא והכותב
בין כף זכות
לכף חובה
בוחנת
השפה
הדמויות
ההתרחשויות
וביד איזמל עדינה
פותחת צוהר לקריאה משכלת
להתבוננות עצמית
ולהסתכלות במין הגברי
אהבתי ומאד
אפרת*
כנראה החמצתי את תגובתך.
תודה!
היי אמיר,
תודה על תגובתך ועל המלצתך.
שרה
היי,
תודה על תגובתך,
שרה
יניב,
תודה על תגובתך. אכן הספר מספק מנעד מצומצם למדי של גברים ועוד יותר של נשים.
מעדיף לנצל את הזמן על ספרים טובים יותר
אגב,
קורא אחרי 20 שנה שוב את מכתבים לטליה
בהקשר של מלחמת יום כיפור
זה מדהים כמה אקטואלי לימינו
וגם "מדינת ישראל תעשה הכל"
לכל מי שרוצה לחוות תחקיר ענייני ורציני
ממליץ בחום
אמיר
חבל מאוד שרוב הגברים ואני לא מכלילה אף פעם... מונחים על ידי מוט ההיגוי שלהם... מה רע בזה שאל חברנו????
למה ניתן לנו גם שכל עליון?????
כל הכבוד על התקציר והביקורת....
דליה שלום,
אני כבר לא עובדת עם תלמידים צעירים, אלא עם מבוגרים,
ועדיין הבעיה שהעלית נותרת בעינה:
איך מלמדים את זה?!
אני חושבת שהכרת התיאוריות הכרחית במקרה הזה
כדי לסייע ב"עיכול" התכנים והשפה.
כמו לכל המגיבים כאן, אני ממליצה גם לך לקרוא את הספר.
חתימה טובה,
שרה
שלום שרה
את הספר אלנבי לא קראתי אך מדברי הפוסט נראה שהוא אלים מידיי עבורי
וכן ידועה לי מצוקת הנשים ברחובות ת"א .
אך לא כל הגברים גסים ומדברים מאיבר מינם , יש גם כאלה יחידי סגולה המדברים מתוך ליבם.
תודה יניב .
שרה שלום,
את מיטיבה לתאר את אווירת הוולגריות והבוטות העולה מן הספר.
כמורה לספרות לשעבר קשה לי להאמין שהייתי ממליצה על"ספרות" פוסמודרניסטית זאת.
הספרות היא בבואה של המציאות והיה מי שאמר כבר:"פני הדור כפני הכלב".
גמר חתמיה טובה, דליה.
את צודקת בהחלט.
אשמח לקרוא את תגובתך לאחר הקריאה.
כפי ששמת לב, רוב המגיבים פה לא קראו את הספר.
מעניינת אותי תגובתו של מי שכן קרא.
חתימה טובה!
וואו! מה הולך כאן? :)
סקרנת אותי, אקח אותו בספריה...
רק מההתרשמות בינתיים, נראה לי שסופר צריך כוח, כדי לדבוק בשפה כזו... הרי בטח הוא מדבר אחרת... ספר שלם בשפה כזו "רזה" כמו שנאמר כאן, ובטח נלקחו בחשבון תגובות גם...זה כמו להתפשט מ"אגו"...ולנסות לצייר אווירה מאד מסויימת...
נקרא קודם :)
חתימה טובה
וגם תודה :)
ברוח יום כיפור - צר לי אם נפגעת אישית.
בוודאי יש לכך סיבה.
הלו יש כאן מישהו?
חיפשתי את קורעת ספרים אבל שלחו אותי בטעות לקורעת סופרים.
מה זה חשוב העיקר שעושים חיים.
והביקורת עצמה?
והספר?
תגובות מרתקות
סינגרת יפה על בני מינך, ידידי המלומד.
אכן, לא חשבתי שגיבורי הסיפור מהווים חתך גברי מייצג.
לא קראתי את הספר, אבל הביקורת שלך עליו נותנת תמונה די יפה לגבי מה צפוי לקורא (מי שבוחר בכל זאת לקרוא).
האמת היא שאם כך מוצגים הדברים בספר, שכולנו חושבים מהאגן, אזי זה מקומם.
לא כולנו חושבים מהאגן, לא כולנו חושבים שפלסטיק זה יפה או מושך בשום צורה, ולא כולנו נמשכים או מחפשים אובייקטים חסרי אישיות שניתן "לקרוא את השפתיים" שלהם...
"לא, אנחנו לא חיות, רק בני אדם", אמר פעם המשורר...
עו"ד ברק רון
www.brlaw.co.il
תודה על תגובתך
ושנה טובה,
שרה
איציק, תודה על תגובתך המעניינת.
ביקורת מרתקת וכבר נראה כי הספר מרתק.
אם את ממליצה, אקרא אותו ואדווח :)
תודה
ביקורת מקיפה וקולעת.
אני לא שרדתי את הספר לאחר כמה עשרות עמודים. אפשר היה לספר את אותו סיפור, אפילו בהרבה יותר עוצמה,
במחצית כמות המלים.
כמו כן ביקרתי במועדון באלנבי בסיור של "פחי הזבל של לתל אביב" שעורך כתב הפלילים בוקי נאה. אחרי 10 דקות
די השתעממתי.
מיצית את הספר ומסריו היטב.
תודה על תגובתך
ושנה טובה!
אהבתי את הכתיבה ואת השפה
עושה רושם שאת אישה מסודרת
עושה חשק לקרוא את הספר
תודה לך
חג שמח
שנה טובה
תודה!
ניתוח וניסוח חשובים לי ביותר.
אהבתי מאד את הניתוח ואת הניסוח שלך לדברים, לעומת זאת הספר נשמע לי מאד לא מומלץ דווקא בגלל השפה ובעיקר בגלל התוכן.
אדונים נכבדים, אולי תמצאו לכם זירה אחרת להתקוטט בה?
מעדיף את מה שאין לי על מה שיש לך.
אין בעד מה!
בוקר טוב לך, איל נבו, (או תהא השעה אצלכם אשר תהא),
ועכשיו.. כולנו במתח לשמוע את דעתך על הספר עצמו, שכמובן קראת במלואו.
ארנה לביא אינה אדם אמיתי אלא טרול שבהתחלה מנסה לרכוש אמון על ידי פרגון ואז מציע לך חברות ואז מפיץ לך את התורות הפשיסטיות ההזויות שלו. ראו הוזהרתם.
נראה שכל ההשכלה שלך מבוססת על מקטעים שאתה משלים אחר כך באמצעות אינטיליגנציה ויכולת הפשטה. הייתי מוציא אם כך מהרפטואר את ביקורת הספרות שאתה מביא פה.
לפי אותו מדד יוליסס הוא אחד הספרים הגרועים בהיסטוריה.
עוד אחת שמדברת בלי לקרוא. לא יותר פשוט קודם לקרוא ואחר כך להביע דעות חותכות כאלה?
אולי יהיה לך מושג אם תקרא משהו שכתב במקום ללהג. את מי מעניין שאתה זוכר אותו מהטלויזיה? מה קשור שהוציא דוקטורט? למה שתנחש כמה זה מסייע ליכולת הכתיבה שלו (לא "יכולת כתיבתו" מה ששלו זה היכולת לא הכתיבה). ואני לא יודע מה פרנסתך אבל אף אחד לא מחליט לכתוב כדי להתעשר. סה לה ווי
חן חן, אורנה.
החיבוק נחוץ, ומורגש.
מחזקת אותך שרה,חיבוק.
אילנה,
תודה על תגובתך.
שרה
ת'אמת - המילים הראשונות הן מלכודת..
לא כולם ממשיכים לקרוא עד הסוף.
אני מקווה שהיום אתה פחות עייף.
סוף שבוע נעים!
תודה על ההפניה.
השכלתי!
אילנה
לא חשבתי על הספר במונחים של טוקבק, אבל כן חשבתי עליו במונחים של תסריט. בהחלט אפשר לחוש באוריינטציה הטלוויזיונית או הקולנועית שלו.
גם לי חסר תיאור עולמן הפנימי של הדמויות, אבל אולי אני אולד-פאשן..
תודה על תגובתך!
הבעת עמדה מעניינת, אם כי, אני מניחה, ללא קריאת הספר.
הקיטלוג החדש של הגברים מעניין מאוד, ומוכיח עד כמה אחדים מהם עשויים להיות שימושיים...
הבעיה שלי עם הספר היא שהוא מציג נשים מסוג אחד בלבד, וגם להן אין עולם פנימי או פוטנציאל כלשהו להתפתחות.
ת'אמת כבר אמש התחלתי לקרועעע את הפוסט שלך...
ראיתי.. בימבו'ס, חשפניות, נערות ליווי ....אמרתי בטוח נשמע מבטיח
אבל ממש קרסתי...אחרי יום עבודה קשה...שהיה לי..נרדמתי
וכשאני עייף..אז אפילו נערות ליווי לא עושות לי את זה...
אז הנה חזרתי קרעעתי ונהנתי תודה לך וחג שמח
נ.ב.חוץ מזה נולדנו להיות שונים לא..?וזה מה שמענין...
הכתיבה של טאוב היא יצירת פירמידה היררכית. הפירמידה הזו היא פירמידה טוקבקיסטית - הוא המטקבק הראשי, והוא מביט מלמעלה על קהל קוראיו וקהל דמויותיו, שהם טוקבקיסטים מדרגה נמוכה יותר. לכן גם לדמויות שלו יש עולם רגשי של שקית פלסטיק, וייתכן שאותו הדבר ניתן גם להגיד על אלה שעולם רגשי כזה מדבר אליהם.
הכתיבה שלו מתאפיינת בחוסר-אחריות משווע, והימנעות עקבית מ-research רציני, או מנתונים ותחושות שיערערו את הפירמידה הברורה ואת כוונת הכותב. בדיוק כמו תגובה של טוקבקיסט - אומר את מה שעל ליבו באותו רגע נתון כמקרה נקודתי (לכאורה). אבל זו רק העמדת פנים, שכן אפשר בהחלט לראות קו מחבר-פשטני (כפי שבעלת הבלוג שמה לב), אולם מעטים הם אלה שיבדקו את העניין, ועל זה נסמך המחבר. מכיוון שהוא "סופר" והוא כתב "ספר", עצם העובדה הזו תגרום לקוראיו תחושת ביטחון שהם קוראים ספר של סופר, ולא ריאקציה טוקבקיסטית ממותגת ומהודרת.
השפה הרזה היא אמירה בפני עצמה.
אני דווקא אשמח אם יהיו לו הרבה קוראים שיחלקו איתנו את דעתם.
העמדה הסקסיסטית ב"אלנבי" אינה נחלתם של גברים בלבד. נשים ("קרבנות של השיטה השוביניסטית"?) מתייחסות לגברים באופן דומה. בעיקר בעידן הנוכחי בו הומצא הגבר ה"מטרוסקסואלי" וכל האוירה הליברלית סביב החצנת המיניות. דוגמא לכך היא המונח הנפוץ "כוסון", ששמעתי מבנותי בהתיחסותן לבחורים חתיכים.או ההגדרה של גברים לפי קבוצות: אלה שאפשר רק לשכב איתם.(כוסונים, ארסים) אלה שאפשר לצאת/להתחתן איתם.(חכמים או עשירים). אלה שלא שווים.(מכוערים ,טפשים ועניים).
האם בעצם, מתחת למעטה הגינונים והפוליטיקלי קורקט, איננו בעצם דומים מאד , נשים וגברים, יצורים מיניים שכמותנו, מבוהלים בתת ההכרה מהמוות ?
תודה, שי, על תגובתך המעריכה.
תודה שהבאת.
את זה כנראה לא אקרא.
שפה דלה, לגיטימציה לזילות המין הנשי.
את באמת קורעת ספרים.
ביקורת נהדרת ושנונה
ויחד עם זאת מקיפה וניתן לראות אפילו את האינטלגנציה הרגשית שלך.
קריעה נעימה.
ישר כוח.
לא רע.. הכל טוב!
חן חן.
גם לך - כל הכבוד!
יפה למדי כל הכבוד על הכל
היי שירה,
גם אני מחבבת את טאוב מאוד. בעיקר כתיאורטיקן. אני שמחה בשבילך על שזכית להימנות עם מכותביו ולקבל את עדכוניו למייל.
תודה על תגובתך, ואשמח לשמוע את דעתך בתום הקריאה.
שרה
תודה על ביקורת מרשימה ומעמיקה שהבאת כאן. אני אקרא שוב את הביקורת וגם את התגובות שהן חלק בלתי נפרד ממה שהבאת. טאוב הוא מוכשר ומסקרן, הוא יודע לכתוב, יש בו רגישות לשפה וגם לשפה המגדרית. הוא גם אוהב את תל-אביב. ל"אלנבי" יש קצב כמו לעיר בשעות מסויימות של היממה...(ו..כן אני באמצע..).והוא גם כותב כאן בלוג שהעידכונים לבלוג שלו מגיעים אלי למייל הפרטי בכל פעם שהוא כותב, והוא כותב הרבה.
שירה.
לדעתי הספר שלו הוא עיתונאי
ותפקידו של הסופר לכוון את החברה
כמו מערכת העצבים המרכזית
סתם ספר
אם הייתי שם רשמקול בפאב או בשרותים שם
הייתי כותב את אותו ספר
אבל הוא מתאר נכונה את המבט אל הנשים שם בתל אביב
הזמנתן על עצמכן את זה
:)
*
נמק, פרט והדגם!
חן חן לך!
תודה על תגובתך!
אני כבר לא מופתעת משום דבר...
אהההה ואחזור לככב ברגע שיתחדש המלאי..
אהבתי!
ביקורת חוצבת לבבות ובמקום! חייבת לציין...
אני לא מבינה רק דבר אחד... עושה רושם שאת מופתעת...?! בכל זאת גברים...
:)
תודה, יען, על התגובה הקצרה והקולעת!
הבאת צורת הסתכלות מעניינת ביותר. עם דגש על היום שאחרי או הרגע שאחרי, ודווקא עבור הגבר.
תודה על שהארת את עינינו.
בכל מקרה זה נושא מרתק לדיון ובכלל הייתי מארגן מפגש של נערות ליווי, גברים שהיו עם נערות ליווי ויש להם אומץ להגיד וגברים שלא היו והיו רוצים וכאלה שלא היו ולא רוצים ונשים שהיו רוצות להתנסות בלהיות עם מספר רב של גברים וכאלה שלא ומנסה להבין משהו מן הדינמיקה והמונעות שקיימת בתופעה הזאת שבסופו של דבר משאירה את כולם מרוקנים. באינטימיות אישית אני חושב שהרגע אחרי הוא לא פחות ממלא מהרגע שלפני או תוך כדי במפגש עם נערת ליווי שיש רק לפני שהוא מאוד חזק ותוך כדי. אחרי קיימת בד"כ עליבות עד לפעם הבאה. אין כל הבדל בין צריכת סמים וצריכת סקס במקרה דנן.
מי שמתייחס רק לענייני הנשים בספר לא הבין - או לא קרא - את הספר.
אם את בין יחידי הסגולה ששרדו עד הסוף, התכבדי וכתבי ביקורת מלומדת משל עצמך!
א. כדי שתבוא לבקר הרבה ולראות מה חדש.
ב. בסה"כ החזרתי את השם המקורי.
לרוץ לקרוא!
למה את מחליפה את השם של הפוסט כל הזמן?
אני בכל זאת ממליצה לקרוא את הביקורות הללו. אקרא את הסיפור בהזדמנות קרובה.
הזוג המרכזי באלנבי הוא ערן ונוקי - ונוקי דמות שהיא לחלוטין לא מוסברת. לגבי מיקה ואח שלה, אם מתמקדים בהם אזי הסיפור צריך להיקרא בני-ברק, אלא שאז הוא יישמע הרבה פחות סקסי, 'שוליים' גו'.
אגב, אני האדם היחידי בסביבתי הקרובה והרחוקה שהצליח לקרוא את הספר עד הסוף. ואני גאה על כך.
אלנבי זה מסלול עם היסטוריה. גדול ההולכים בו היה יעקב שבתאי. ההליכה האובססיבית של ערן במשולש רחובות זהה פחות או יותר שאפתנית אך לא משתווה לו שכן הוא עושה זאת כשהוא מתודלק ומסומם ולא מתוך הכרה או מודעות כלשהי.
אני ממליצה לך לקרוא ספר שבו אלנבי באמת מיוצג על האחר והשונה שבו ובסביבתו - "פני המקום" של דורית פלג. מעיין ווריאציה נשית על סיפורו של שבתאי, מה חבל שכמעט ללא סקס בכלל, לצערי.
ובינתיים, אם אתה כבר מרבה לשהות בכרטיס שלי דווקא, אני מזמינה אותך להתבשם מביקורותיי על עוז, דנקנר, גוטפרוינד ועוד.
אולי הם לא מספיק בברנז'ה שתרגיש מחויב לתקוף חזיתית בעבורם.
נראה לי שאוותר על התענוג. (אבל אם יש לך גם איזה סיפור, או שיר, או תמונה מיוחדת , אני אשמח.)
אבל את מוזמנת להכנס לסיפור בשם "רחוק מהעץ" אני מוותר לך על קריאת הסיפור עצמו אבל ממליץ לך בכל פה לקרא בתגובות איך ניצתה לה מלחמת נשים, מלחמת הכל בכל. זה לא סיפור שאני גאה בו באופן מיוחד אבל התגובות..........
אני דווקא נהנה מהקטטה ומודה לך עליה.......
רוב המגיבים כאן לא קראו את הספר או התחילו והפסיקו.
מעניינת אותי דעתו של מי ששרד וקרא עד הסוף.
תודה על התגובה.
אני חבר חדש שלך בקפה. אבל הכתיבה שלך יפה להפליא!!!!!
סקרנת אותי בכתיבה שלך ,אני יקרא את הספר, תודה על השיתוף!!
כולנו מכירים את אלנבי: עשן אגזוזים, שווארמות, חנויות בגדים מסוג מסוים. עכשיו הכרנו עוד זווית של הרחוב המפורסם.
שוש, שתפי אותנו לאחר שתקראי. בוודאי תתרמי לוויכוח שמתנהל פה.
תודה,
שרה
הנשים אכן נותרות בלתי מפוענחות, כפי שכתבתי בכותרת.
כנראה שעדיף היה לא לרדת למניעיהן.
שרה שלום
לא קראתי את ספרו של גדי טאוב, אלנבי, איני רוצה להגיב מבלי להכיר את התוצרת עצמה.
מעניין שהספר זכה לחשיפה רבה בזכות הסופר המתוקשר, זה לא תמיד מעיד על איכות, ריאיונות. למדתי כבר!
שוש
תקרא, ואז נשוחח (או נתווכח). כאן.
מדויק.
תאור הדמויות וההתיחסות השיטחית גברית מייצגת את העולם ה"גברי". ומתוך כך, יכולתי להנות מהסיפור מבלי לחפש בתוכו אידיאולוגיה כזאת או אחרת (אלא אם חוסר השליטה במוט ההילוכים היא האידיאולוגיה). נדמה לי שלאורך העלילה כולה הנשים לא מובנות לגברים, הנשים משטות בגברים ואלה לא מצליחים לעקוב אחר המורכבות או המניעים של מעשיהן, שחלקם נשארים לא מפוענחים גם לאחר סיום הקריאה. ספר מצויין.
אפרת,
אהבתי את התייחסותך לסייפא של הביקורת ולענייני השיח.
תודה על תגובתך,
שרה
תודה על התגובה המפרגנת. אני מבינה שכבר קראת..
מעניין אבל, שלא כמו שנהוג במקומותינו לא אגיב לפני שאקרא את הספר.
במיוחד אהבתי את הדיוק בשפת הדוברים בדיאלוגים.
טאוב מגלה אוזן רגישה לשפת הדיבור ממוצעת-הקומה, ללא זיופים כמעט, הישג שסופרים מעטים,
במיוחד אלה שמבקשים לבטא שפה מדוברת,
זכאים להתהדר בו. הנה דוגמה מייצגת:
אהבתי את ההתיחסות בוחנת של כותבת בפוסט
אל הכותב
אל התוכן
ואל המציאות
אפרת
כשאתה זיהית אותי בפרץ של התלהמות עם איזו פמיניסטית אנונימית (שבטח הייתה גם מכוערת, גברית ולסבית) זו לא הייתה הכללה גברית טיפוסית. זה היה ענייני מאוד וחסר פניות!!
אולי תשאל את ידידך טאוב אם הוא התכוון לכתוב את פיגמליון הבא. מסופקתני.
שוב, אם תקרא את הביקורת שלי עד הסוף, תבין שדי אהבתי את הספר, למעט עניין היחס לנשים, שהוא בעייתי ביותר. (שוב - אל תתחמק - חשוב על בנות משפחתך. עכשיו דמיין אותן כגיבורות ספרו של טאוב). הספר גם לא מציע כל תקווה לנשים האומללות הללו.
ולמה? כי הוא משוכנע שטוב להן במצבן הנוכחי. ברור לו שהן בחרו אותו בחירה חופשית.
אמשיך להעריך את טאוב, בעיקר כתאורטיקן, אבל לא רק, למרות הסינגור מלא הכוונות הטובות שלך.
כל הגישה הזאת של "אחוות גברים" או "אחוות נשים" מוציאה לי את החשק להתווכח איתך. את התובנות שלי אני אספק בבלוג שלי כשאני ארגיש שאני בשל לכך. כמה ציטטות ודיבורים על "פוסטמודרניזם" לא הופכות ביקורת ל"מנומקת". וכן, קראתי ולקח לי זמן להבין על מה מדובר. אני חוזר ואומר: אלנבי הוא רומן רומנטי. (תחשבי קצת "גבירתי הנאווה" "פיגמליון" הסתובבויות ליליות, אהבות נכזבות, חוסר הבנת המין שכנגד, סרנדות/אס אמ אסיות, גישה אומניפוטנטית ביחסים בינאישיים, אולי יפול לך האסימון......)
רומנטיקה, כפי שאני רואה אותה, זה לא רק שקיעות וורודות נסיכות קסומות ואבירים על סוס לבן.
אתה כנראה מניח שהוא יזדקק לסוג אחוות הגברים שאתה מספק לו.
חבל שאתה לא מספק למאות קוראינו גם התייחסות עניינית לביקורת המנומקת, ולתגובתי לדבריך.
אבל אולי באמת עדיף קודם לקרוא.
"בהצלחה עם הביקורת האוהדת! תזדקק לה. "
אני לא אזדקק לכלום, אני לא אדם נזקק........וגם גדי לא.
הראשון ש"קשקש" על פוסטמודרניזם הוא ד"ר טאוב בעצמו בספרו המאלף "המרד השפוף", ואם עוד לא קראת, ראה זאת כחובה מקצועית עוד לפני שאתה מבקר אחרים. אני לא יודעת מי זאת קסיופיאה ומי זאת הגברת עם האיזמים והשמיזמים, אבל - הספר הרומנטי ביותר בשנים האחרונות???...
אני מניחה שאת המקצועות הנשיים ששולטים בכיפה (תרתי משמע) בספר אתה מאחל גם כפרנסה עתידית לקרובותיך מכל הדרגות. זה הרי כל כך רומנטי, אמר הגבר.
נכון שכתסריט זה לא רע. ואם היית קורא את הביקורת שלי עד הסוף היית מבין שאני לא לגמרי נגדו.
בהצלחה עם הביקורת האוהדת! תזדקק לה.
כשביקורת עולה על הספר זה אומר דרשני לסופר ושאפו למבקרת.
הספר באנלי לחלוטין ואין בו אימרה או משהו מחדש.
נכחתי בפגישה עם טאוב, בביתה של קסיופיאה וגם שם היתה איזו אחת שנופפה בדגל הפמניסטי וקשקשה על פוסטמודרניזם וכל מיני שמיזם ואיזם.......מצטער, נראה לי שישנם ספרים שפשוט מגיעים לידיים הלא נכונות......הבעיה היא בכך שמאות אנשים קוראים את הביקורת הפשטנית שלך וימנעו מהתמודדות אמיתית עם הספר החשוב הזה.
אני מסתכן בראשי וקובע כאן ש"אלנבי" הוא הספר הרומנטי ביותר שקראתי בשנים האחרונות, אבל מי אני, גבר ישראלי שעיר וקולני שאדע משהו על רומנטיקה.
ובכלל, צריך להסתכל על המכלול ולתת לרומן הזה לשקוע קצת לפני שמבקרים.
אני נמנע מלככב לכאן או לכאן.
אני מתכוון לכתוב על הספר משהו בעצמי, כשתנוח עלי הרוח.
אני מניחה שבמוזיקה אין "שפה רזה". רק הספרות פתוחה לאכספרימנטים כאלה..
בלשון המעטה...
תודה על דעתך המלומדה!תודה על הפוסט המעניין! קשה לי קצת עם "שפה רזה" או "שפה דלה בקריאה, אבל בפוסטמדורניזם כנראה זה קול שצריך להשמע. מחכה לביקורות הבאות.
תודה על המחמאות המלבבות.
אני לא חושבת שאלה חומרים ספרותיים נחותים. הקוראים ישפטו אם אכן כן.
שאלה מצוינת: השיח התוך טקסטואלי מייצג את השיח בין המינים שמתקיים במציאות, או פנטזיה של שיח כזה.
תודה על המחמאות, אבל אני דווקא כן ממליצה לקרוא את הספר ולהתרשם לבד!
אני דווקא ממליצה לקרוא בכל זאת!
חמוטל, תודה על תגובתך.
לפי הפוסט האחרון שפרסמת, אני מבינה שאת מצויה לפני ולפנים בעניין הפוסטמודרניסטי.
מסקרנת אותי תגובתך לאחר שתקראי את הספר (קריאה פוסטמודרניסטית, כמובן)
אני חייבת לציין שזה אחד הספרים הגרועים ביותר שלא הצלחתי לסיים לקרוא.
זה היה מרגיז, ואף מבחיל.
אני מסכימה איתך שהדברים לא ברורים לגמרי בעניין היחס שלו לנשים.
בביקורת שלי ניסיתי לברר זאת.
תודה על תגובתך,
שרה
בכל אחד אפשר למצוא. אם מחפשים.
שרהל'ה , הביקורת שלך מרתקת ומהנה.
אהבתי וכיכבתי.
מאידך,
למה להתעסק עם חומרים ספרותיים נחותים כ"כ כמו יצירותיו של גדי טאוב וכד'?
תודה, סמי.
תמיד נעים לקרוא את התגובות שלך!
תודה, נינה!
שחף,
תודה על תגובתך. ממליצה לך לקרוא את הספר.
דעתך מסקרנת אותי.
שרה
בהחלט מעניין איך אישה הייתה חושפת את הדברים.
לגבי כתיבתו של טאוב, אינני חושבת בשום אופן שהיא רדודה. הכל נעשה בכוונת מכוון.
אשמח לשמוע גם את דעתה המלומדה!
אני אדבר עם אישתי. אולי היא תיתן לי פתק פטור.
עפ"י הראיונות איתו הוא כנראה מכיר את המציאות הזו מכלי ראשון..
אני שומעת לא מעט את התגובה הזאת של אנשים שהתחילו והפסיקו. מעניין מה הפריע לך, השפה או התיאורים עצמם.
אני חושבת שהספר מעניין בכל מקרה (קצת ארוך מדי), אם מתגברים על הבעייתיות בתחום הצגת הדמויות הנשיות.
כדאי שתמשיך לקרוא. לא זוכרת שנתתי פטור משיעורי בית.
הדגש הוא על היותן של הנשים חפצים.
ענת, בקצב הקריאה שלך - קטן עלייך!
זה ספר מעניין למרות הגישה הבעייתית לנשים.
היי קורעת
תודה רבה
מעניין, רהוט, ממצה
לא אקרא את הספר, אבל אותך בכף, כל פעם
:-)
התלבטתי אם לקרוא...
אחרי הניתוח המאלף שלך...
החלטתי שלא...
תודה שעזרת לי...
לך כוכב ירוק וזוהר...
תודה, תמי, על תגובתך המפרגנת.
בכל מקרה, הביקורות שלי לא מהוות תחליף לקריאת ספרים.
אשמח לשמוע את דעתך אחרי שתקראי!
שרה, תודה על הסקירה הרהוטה. נהניתי מאוד לקרוא אותך, ולא נותר אלא לתהות האם אהנה מגדי טאוב באותה מידה. חמוטל.
הנה:
http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=947625
אם השתמע כאילו אני לא ממליצה, זאת לא הכוונה.
אשמח אם תקראו ותחוו את דעתכם.
תודה על תגובתך,
שרה
לטאוב ידע תרבותי נרחב. אפשר ללמוד לא מעט על תרבות הצעירים ועל הפוסטמודרניזם מספרו מאיר העיניים "המרד השפוף". מומלץ מאוד!
'אלנבי' אכן שנוי במחלוקת. אפשר לקרוא אותו לאור התיאוריות והניתוח החברתי שטאוב בעצמו מציע ב"המרד השפוף". הבעיה שרוב הקוראים לא עושים זאת.
יש לך את הכתובת שלו כאן?
קודם אקדים ואומר שאת הספר לא קראתי אבל קראתי הרבה עליו.
הספר עורר את חמתם של אנשים רבים וגדי טאוב כתב על זה בבלוג שלו פה, בקפה.
אותי, כאשה, הרעיונות המחפצנים נשים מאוד מקוממים ולא ברור לי אם זו דעתו של הסופר או שהוא בעצם בא להראותם כסאטירה או מנקודת מבט ביקורתית. לפי התגובות שלו ברשומה בבלוג שלו, הבנתי שהוא עומד מאחורי נקודת המבט הסקסיסטית והאלימה כלפיי נשים, ויש לציין מאוד סובייקטיבית של צרכן שירותי מין, המנסה לשכנע את עצמו שיש כאן עסק עם נשים שנהנות ממקומן בחיים ומעיסוקן...
התאכזבתי מאוד מטאוב..
*
על פניו זה נשמע קטלני למדי, אבל אפשר למצוא בכל זאת כמה נקודות זכות.
5 מתוך 5 עבור הביקורת המקצועית
ועבור השירות הנפלא שאת עושה עבורנו..
לא חשוב מי ומה בספר, לקרא אותך זה תמיד מרתק.
אהבתי את דברייך
ומזדהה איתם
בעיקר לגבי
הכתיבה
הפוסטמודרניסטית.
ד"ר גדי טאוב שייך לדור הצעירים האינטלקטואליים שצצו במדינה בעשור האחרון. הכתיבה העיתונאית שלו מבריקה. לא קראתי עדיין את "אלנבי", אבל אני מניח שהוא רצה לשקף את החברה המתוארת שם.
גדי טאוב חבר שלי ב"קפה". אבקש ממנו למען ההגינות הספרותית להגיב על מה שנכתב כאן.
מסכימה מאוד עם דעתו של מיכאל.עצוב לי על רדידות השפה.על הרמה בה טאוב כותב. יש ספרים איכותיים על האוניברסיטה של החיים, על הזנות, המקצוע העתיק בעולם. צריך רק לחקור מעט בנושא ויעלו לך שרה יקרה,סופרים איכותיים שאולי לא שמעת עליהם, כיהם כותבים את החיים מתוך סביבתם הקרובה.
את כותבת נהדר, לא התרשמתי מהספר. מעניינת אותי , הסוגיה לו אישה היתה כותבת או חושפת את חייה, "יומנה של נערת ליווי", האם ההתייחסות היתה זהה בביקורתך למבט הנשי?
עיסוק כזה בנשים
הופך את הספר, מיד ,למאוד ברור...*
אבל גם מציירים סוג של מציאות, שאולי קיימת לצערנו.
[.לא קראתי את כל התיאורים הספיקו אלא הראשונים]
שלום שרה,
הפעם קרעת אחרי שקראת...
תודה לך שסיימת אותו וגם כתבת אודותיו,
כי אני התחלתי ולא הצלחתי ממש להתחבר,
ואח"כ התייסרתי על שוויתרתי,
כי אני כזאת שמתעקשת לסיים ספר שהתחלתי,
משום החשש שמא לא אדע מה הפסדתי...
אז עזרת לי בכך. תודה.
כתבת היטב ביקורת מאוזנת והוגנת.
שבת שלום.
התחלתי לקרוא, הפסקתי, חשבתי אולי לחזור פעם, אבל אחרי ההסבר המלומד שלך כאן, כנראה שגם זה לא.
לא כולם ולא תמיד כולם/רובם/חלקם מונהגים על ידי מוט ההיגוי.
שרה יקרה
מחזקת את דבריה של תמי,
תענוג צרוף לקרוא את הביקורת שלך
אכן עיינתי שוב ב"המרד השפוף" של גדי טאוב
ושם הוא העלה רעיונות ונקודת מבט שונה ומקורית
חבל ,,,
תודה לך, לפחות חסכת ממני קריאה בספר פחות מוצלח
ענת
שרה'לה,
כרגיל תאורך החי מחליף את קריאת הספר, שבמקרה זה גם יוצר דחייה אצלי, על אף נסיונך הכן לתת לו מס' נקודות זכות...
ביקורת זו בהחלט חשובה ומהווה אמירה מייצגת את כל הנשים, יתכן שאף אלו שהיוו מקור ההשראה לסופר.
הרבה תודה ואהבה מתמי
תודה רבה, שרה על רשימתך והתרשמותך מספרו של גדי טאוב.
אני זוכר אותו מן הטלביזיה בכל מיני תכניות ילדים וכ'. בכל מה שקשור לאמנות וספרות, הוא התראיין מספר פעמים ולא הרשים בכלל,
לפחות לא אותי. אבל הבחור הוציא דוקטורט, ככל שידוע לי, וגם זה משהו. עד כמה זה מסייע ליכולת כתיבתו? אין לי כל מושג. נראה לי שהפרנסה היא שמכתיבה לכל מיני כותבים, ובעטיה הם מוכנים לרדת למכנה משותף די נמוך. איך אומרים בצרפתית: סה לה ווי...
כולם, לא חלקם, מונחים ע"י מוט ההיגוי
ומה רע בזה?