בשישי ראינו סופסוף את "ואלס עם באשיר". תרצו תוכלו לקרוא לזה פאדיחה. אחרי כל הרעש והסערות והפרסים והאכזבות, בתוספת העובדה שאנחנו, שנינו, מעריצי ארי פולמן מושבעים, אז איך זה יכול להיות שרק בשישי ראינו לראשונה את הוואלס? אז אני אסביר שלקולנוע אנחנו לא מגיעים ושלא בחרנו להוריד למחשב. רצינו בכל זאת לשלם. משהו שפולמן יוכל לקנות איתו חצי חפיסת סיגריות נניח. מגיע לו. הוא עבד על הסרט הזה שנים. ועקבנו אחרי העבודה. כל פעם מישהו אחר היה מביא רסיס מידע שארי פולמן ממשיך עם הסרט אנימציה שלו על מלחמת לבנון ושזה משהו משהו, וזה היה מרטיט לנו את הלב בציפייה. אח שלי עבד באיזה משרד ליד הסטודיו שלו. בא וסיפר איך פולמן קרא לו לעזור להם להקליט קולות, הראה משהו, התייעץ. שיו כמה קינאנו בו. באחי. וגם בפולמן. ידוע הרי שסרטי אנימציה הם יקרים ומורכבים מדי לעשייה בארץ. והוא עובד על זה שנים... וסרט על המלחמה. המלחמה בלבנון. זו ש"פספסתי" בכמה שנים, זאת אומרת זו שבני המחזור שלי כביכול פספסו בכמה שנים, כי היו צעירים מדי (אל חשש הם הצטרפו אחר כך כמו גדולים) כשאריק אמר "יאללה בואו לשם, יהיה כיף" ודהר ארבעים פלוס קילומטר בלי לעפעף או להרעיד את הנחיריים. המלחמה שראיתי חולפת מעל ראשי כשאני בבית הספר התיכון. המלחמה הנוראה ההיא.
ובשישי האחרון לקחנו אותו בדי.וי.די כמו שצריך. את פולמן. את באשיר. את האוצר הטעון הזה. והתיישבנו בסלון בחרדת קודש. כבר ידענו עליו הכל. ולא האמנו הפעם אפילו לשבר שנייה שיש מצב שלא נעבור חוויה עצומה. לא יכולנו לשער אפילו אפשרות שהסרט לא "ימצא חן" לנו, לא יעשה את העבודה. וישבנו. היד שלו על הירך שלי, היד שלי על שלו. בשקט כמעט מופתי. והתבוננו. ועיניי נפערו גדולות יותר ויותר כבר מטייק הכלבים הרצים בשדרות רוטשילד ועד לכותרות הסיום. והייתי סמורה ונסערת. מופתעת. נדהמת. לא מאמינה.
כי מעבר להיות הסרט עשוי למופת וחכם ומורכב ומנער ומתריס ועוקץ ועצוב עצוב עצוב, הוא היה מפכח. הוא סופסוף דיבר על לבנון. דיבר על מה שלא נאמר. לא באמת. ואיך אני יודעת? כי האזנתי אין ספור פעמים לסיפורים, כי הייתי לצידם של אנשים שחזרו משם אחרים, כי צולקתי גם אני, כי קראתי בעיתון ובספרים, כי אני רואה ברור ונוכחה מה קרה לקברניטי המלחמה ההיא ואיזה עונש בהיר וחריף קיבל כל אחד מהם - בגין ורחוב צמח, מחליק באמבטיה בלי עליזה ונאחז בפיסות שפיות הולכות ומתמעטות, מסרב לדבר. רפול נפרד מאשתו, משתטה, מתיילד, הולך והופך לדיקט חסר מוח ואז ניקטף על ידי גל כשהוא עומד על מזח, צופה לים ותוהה מדוע. ואחר כך אריק. אבל מה יש לדבר על אריק. אני לא אדבר על אריק. אולי פעם אמצא היכן מחביאים אותו בבית החולים ואצלם אותו תצלום פאפרצי שווה מיליונים, שוקל 45 ק"ג ומשלם את מחיר המלחמה האהובה.
לא יכול לעצור את זה - יובל בנאי, היחיד שאיכשהו נגע וסיפר
שמונים ושתיים בגבעות של ביירות
***
אף פעם לא דיברו על המלחמה ההיא כמו ב"ואלס עם באשיר". שתקו אותה. הנה למשל בועז, שהתאהבתי בו כשאני בת 16.5 בנסיעה בקו 13 ברמת אביב. חיזר כל כך יפה. היה הגבר השני שלי. היה בוגר, בן 23, יפהפה, עדין כמו תלתן שרק נבט. הנה בועז שהייתי מתמגנטת אליו למבט, לקסם, לצער האינסופי שבעיניו. בועז שביום הזיכרון שחגגנו יחד זכר יותר מדי. שהתוודה: יש לי הלם קרב, ילדה. אני רואה אותם כל לילה. שאחרי שעות של ניסיונות הצליח ופרץ סופסוף בבכי כשקייט בוש יללה בפטיפון החורק שלי את ARMY DREAMERS, בבכי שלא יכולתי אלא לחבק אל חיקי ולהצטרף אליו. בועז הלום הקרב שלא סיפר לי אף סיפור מלבנון. אף לא סיפור אחד.
ואני, האם הייתי הלומת קרב פחות? רואה את צביקה בלילות עומד בחדר שלי הולוגרמה. רואה אותו מייבב ומתחנן על נפשו שיצילו אותו, צפיתי בו מתבעתת, נערה נטולת הגנות. לאן נעלם המורה שלי לשל"ח? למה הוא לא חזר משם? מה זה נעדר? איך הופך אדם נהדר לנעדר בין לילה? האם הייתי הלומת קרב פחות?
ארי פולמן שם את הזיכרון שלו על הולד. עשרים ושתיים שנים אחר כך משהו הרים את המתג. למזלי ולמזלו ולמזלנו מישהו נזכר והזכיר. והאם יהיה לכך איזה כובד משקל במלחמה הבאה? האם נזכור שאיפה שיורים בכלבים יורים בסוסים יורים בזקנים יורים בנשים יורים בילדים יורים בעצמנו? האם נזכור את צעדי הוואלס הזה מן השאול? האם נוותר על הריקוד בפעם הבאה?
גשם - נכתב אז
אמש כמעט בתום הלילה שדקדקנים יאמרו - לפנות בוקרו של יום, החל גשם דק קולח ארצה, החל זורם כי זה מפחיד לשתוק. בין כה וכה חשבתי בכו מספיק היום "האדמה רוותה דמעות ודם" הן אנשים כלל לא שמו דעתם אם ישתקו השמיים או יצטרפו לצער עם אך איש שהכרתי שבאותו יום הודה כי שונא הוא טקסי זיכרון צחק על הגשם וכלל לא ידע שעליו לבכות צחק והחל מרוב עצב לרקוד.
|