בדיוק בזמן שעג'מי הוכרז כמנצח בטקס פרסי אופיר, צפיתי בו בבית הקולנוע המנומנם הסמוך לביתי וזכיתי להתגלות. אחרי שחשבתי שהקולנוע איבד את עצמו לדעת בסבך ההמשכונים והסרטים שמבוססים על משחקי וידיאו, אחרי שראיתי איך המסך הקטן מושך אליו את מיטב הכשרונות ופרק אחד של מד מן פותח אצלי חדרים שחשבתי ששמורים רק למסך הגדול, אחרי שנשבעתי אמונים ליו לורי כגדול שחקני התקופה ולערוץ 3 כנביאו - הגיע הסרט הזה, שלא ידעתי עליו הרבה קודם, והחזיר הכל למקום הנכון: אין תחליף לאולם החשוך, לנוכחות האנשים לידך כשכולכם פעורי פה כמו ילדים המאזינים לכיפה אדומה ממבטחי מיטתם, לנוכח הסיפור הקורם עור וגידים, נולד ומתפרש על יקום שלם ומגיע לקיצו בתוך שעתיים.

איך אפשר לתאר את עג'מי? דרמה ריאליסטית נוקבת על עלובי החיים, מניפסט פוליטי לא מתייפייף על כל כך הרבה אנשים שגרים בתוכנו אבל לעולם לא יהיו משלנו, סרט כמו דוקומנטרי על הסמוי מהעין שמתרחש 10 דקות מבתי הקפה של תל אביב, טרנטינו יורד לרחובות יפו עם משחקי הזמן והגורל שלו, מצלמת הכתף של "הסמויה" משוטטת ברחובות של טריטוריה חצי בדיונית ועוקבת אחרי שוטרים וגנבים שמקשים על הצופים להבדיל בין הטוב לרע, והכל עטוף במסגרת של ספק זכרונות ילדות, ספק אגדה עירונית, קצת כמו פליני והאמרקורד שלו.

עם שחקנים שהביקורת קוראת להם "נון אקטורס", אבל פניהם הנבוכות והלא מלוטשות מדברות בהתאמה מושלמת עם הטקסט. עם תסריט שגורם לך לחוש לכוד וחסר נשימה ממש כמו גיבוריו, שחטאו רק בהשתייכות למקום הלא נכון ולזמן הלא נכון. עם לוקיישנים מוכרים אבל לא ידועים - חלפתם שם לא פעם בחיפוש אחרי גלידה, פנצ'ריה או סתם נשנוש שבת טרם היות AM:PM, ואולי בטיול למחוז מוכר-לא מוכר. הצצתם מבעד לדלתות הפתוחות של בתי עג'מי - אלה שהעשירים עוד לא השתלטו עליהם - וחשתם קצת בקסם של האקזוטי והזר. אולי גם הרגשתם לא שייכים, תיירים, אבל ידעתם שאתם אדוני הארץ הזו, אתם וכל בוני בתי המידות בשכונה המשקיפים אל הים, ואלה שיושבים ומעשנים נרגילה בחוץ חיים כאן על זמן שאול, בחסדכם הרב.

כן, כל אלה נמצאים שם, אבל הבסיס, כמו תמיד, הוא העלילה המשובחת, המותחת, הסוחפת, המשחקת במחבואים, הדידקטית, המוסרנית - והאפקטיבית מאוד. וכמה נהדר לדעת שמאחורי הסרט הזה, המצוין בכל קנה מידה, עומדים שני יוצרים ישראלים צעירים, שהוציאו תחת ידיהם סרט שקולנוענים ידועים מכל העולם היו שמחים להיות חתומים עליו. הכל פה אמנם ישראלי מאוד, עם עלילה שנדמה שיכולה להתרחש רק באזור הדמדומים הזה של ארץ אחת לשני עמים ובעצם יותר, אבל מאחורי הכל נמצא סיפור אוניברסלי יותר, של אנשים שהגורל משחק בהם ואין להם שום ברירה אלא להיענות לשגיונותיו.

שבע שנים עבדו ירון שני וסקנדר קובטי על הסרט, ונראה שההשקעה השתלמה: זוהי יצירה שלמה מאוד, שהרמז היחיד להיותה עבודת ביכורים הוא הפנים הרעננים שעל המסך, שרק מוסיפים חן לסרט. הלוואי שלא יעברו עוד שבע שנים עד הסרט הבא של הצמד.