כותרות TheMarker >
    ';

    גאות ושפל

    מחשבות על עיצוב ואמנות, טיפוגרפיה ומעורבות חברתית ופוליטית, אהבה למזרח התיכון, מעט תוגה חורפית, וגם כמה חלומות.

    \"לא זכיתי באור מן ההפקר\" (ח.נ.ביאליק)

    דברים במדבר

    ביקורת על "תרבות עברית" "המדבר" "יצירה".

    דברים במדבר

    3

    אמנות ובמה  

    6 תגובות   יום רביעי, 16/12/09, 01:38

     

     

    בפתיח המדהים "אלאדין", פנטזיה רומנטית ממקור ערבי בפרשנות של וולט דיסני, אפשר למצוא במגוון אדיר של שפות שונות כגון שוודית, איטלקית, הולנדית, הינדי, איסלנדית, גרמנית, צרפתית, ספרדית, פינית, אנגלית, נורווגית, יפנית, עברית, וכמובן בערבית. התופעה המעניינת היא השוני בטקסט עצמו. למשל הטקסט הערבי לא עוסק בסכנות ובברבריות המתוארת בתרגומי הפתיח לשפות האירופאיות או העברית.

     

     

     

     

     אלאדין של דיסני - פנטזיה אוריינטליסטית?

     

    תיאור מעניין של המדבר המחבר וואריאציה של רומנטיקה אוריינטליסטית עם עולם מותחן המרגל של ג'יימס בונד (שהוא על פי כמה ביקורות מאצ'ואיסטי וסקסיסטי), אפשר למצוא בפתיח המדהים, רווי החולות והיצרים של הסרט האחרון מסידרת ג'יימס בונד (הפתיח בתחילת הפוסט). חולות המדבר (אשר מהווים רמז למדבר הפרוביאני המתואר בסרט) הופכים לחמוקי נשים, וכן ישנה נוכחות בולטת של סמלים פאליים וחדירה הקשורים לאקדח ולכדור הנורה מתוך או אל החולות, שהם מאפיינים מוכרים בפתיחי ג'יימס בונד. מעניין שבונד "בוחר" "להפרות" את המדבר העקר עם זרע של מוות. 
    (לינק לקטעים מאחורי קלעי היצירה של הפתיח)
    .

     

     


     

     
     
     
     
     
     

     

     

    הפתיח של "ג'יימס בונד - קוואנטום של נחמה". אוריינטליזם פוגש את בונד? (הפתיח עוצב ע" סטודיו MK12)

     

    לפי הוגי דיעות כמו אדוארד סעיד, נקודת המבט האירופוצנטרית על "המזרח" (המייצג את כל מה שהוא לא אירופאי/מערבי, ונמצא דרומה ומזרחה מאירופה), הידועה כ"אוריינטליזם", תמיד תציג את ה"אוריינט" כמקום רומנטי בו האנשים בורים, אלימים, אבל גם ייצריים מאוד, כלומר מיניים (יותר מהמערבי), מאצ'ואים, וסקסיסטיים. הדימוי האוריינטלי בעיני המערבים הוא אסופה של תכונות, אותן מבקשים המערביים להדחיק. תכונות אלה יתגלמו גם בדמות היהודי - מכוער, מפלצתי, אבל גם בעל מיניות וכח היפנוטי על הנשים האריות. מאוחר יותר, יתגלמו תכונות אלה באמנות הישראלית אצל אמנים כמו נחום גוטמן, ובספר (ע"י עמוס עוז) והסרט "מיכאל שלי", כפי שאפשר למצוא בביקורת של אריאנה מלמד.
    אפשר לומר שהראייה של המדבר ותושביו די שונה, תלוי בנקודת המבט. צדדים שונים עושים סובלימציה או התמקדות במאפיינים שלחלקם יש אחיזה במציאות.

     

     אדוארד סעיד. הורס מסיבות?

     

     

     "מרחץ תורכי" של ז'אן אוגוסט דומיניק אנגר. שווה לבקר בתורכיה.

     

    אין זה מוזר, שבעיני ה"מערביים" נחשבות ארצות ערב כמרכזי בורוּת ויצריות בעקבות חינוך אירופוצנטרי וקולוניאליסטי (אני יודע, יותר מידי מילים מסובכות). נשכחו או הושמטו העובדות ההסטוריות על תור הזהב של האסלאם וספרד (אנדלוסיה). תחת שלטון מוסלמי, פרחו האימפריות המוסלמיות ואיתן פרחו האמנות, המוסיקה, המדע, והתרבות. אנחנו כיהודים צריכים לדעת, זאת מכיוון ש"שירת ימי הביניים" שייכת לאותה תקופה. גם יהודים ונוצרים פרחו.לתור הזהב יש חשיבות מאוד גדולה לעולם, מכיוון שהיו אלה ארצות ערב אשר שימרו את הידע היווני והעתיקוהו לספרים, ופיתחו את הידע המדעי על צורותיו. הגיטרה היא בת של הלאוטה, שהיא נצר לכלי הע'וד. מתמטיקה ורפואה מערבית מתבססת על הידע ששומר ופותח על ידי אותם שוכני מדבר. לא היינו מכירים את אפלטון לולא שימרו המוסלמים את כתביו, והעבירו אותם לנזירים נוצרים באירופה. גם לתרבויות מדבר האלו, אנחנו חייבים את הכרתנו, כפי שאנו לומדים על הרנסאנס ועל הפילוסופים של יוון. גם היום אנו עדים להקמם של פרוייקטי ענק במדינות-אימפריות וערים משמעותיות כגון קטר, אבו דאבי, דובאי, האמירויות הערביות המאוחדות, אשר אינן נופלים באיכותם, גודלם, ורבגוניותם מדומיהם המערביים. בניגוד לדימוי השלילי שיש, התרבות הערבית היא תרבות ענק, שוקקת וחיונית, אשר אנחנו יכולים ללמוד ממנה רבות.

     

     המסגד/קתדרלה בקורדובה

     

     

    ק'וראן אנדלוסי

     

     

     הארמון האנדלוסי באלהמברה

     

    גיאומטריה

     

    רפואה שלמה

     

    טאבולה רוג'ריאנה - צוייר ע"י מוחמד אל-אידריסי עבור המלך רוג'ר השני מסיציליה ב1154. ד"א, הצפון למטה.

     

    אחרי שלמדנו על אוריינטליזם והבנו עד כמה שגויה הייתה נקודת מבטנו, הכל טוב ויפה. אבל הִתְרבּוּת זווית הראיה ה"סעידית/אנטי-אוריינטליסטית/פוסט קולוניאליסטית" יוצרת קושי. יצאנו חכמים, אבל עכשיו קשה ליהנות ממשהו שנחשב "אוריינטליסטי". אם אני הולך לשמוע קונצרט של מוזיקה ערבית או לאכול חומוס בקהיר, תמיד אפשר לומר שאני אוריינטליסט, שבשבילי הערבים טובים בעיקר לחומוס ועינטוזים, או שאני מעוניין להתחכך בקצת אקזוטיקה של  רומנטית. הזווית האינטלקטואלית של סעיד מונעת מאפליה, ולכן גם יכולה ליצור אשמה עצמית, ודיכוי ההתעניינות במורכבות של התרבויות השונות ב"אוריינט". לפעמים בא לי לומר לאדוארד סעיד - לך לעזזל. כמו בסיפור הגירוש מגן עדן, העונג כבר אינו חוויה רגשית טהורה אלא מסתתר מאחורי חומות לוגיות ואינטלקטואליות, אבל אלה לא ממש נותנות לנו פיתרון - איך להתיחס לחוויה ה"מזרחית" כ"מערביים"?

     יותר מכך - איך להגדיר את עצמנו, העברים, כאשר אנחנו נמצאים בקונטקסט מזרח תיכוני ערבי?

     

     

      רק לעינטוזים וחומוס?

     

    אני תופס את עצמי כישות מורכבת רבדים - אני יהודי, שֶמי, מזרח תיכוני, גם אשכנזי, חילוני ואתאיסט, אני עברי בראש ובראשונה, והעבריות היא סך כל מה שעברנו כעם עברי, מכור מחצבתנו במדבריות של ארץ ישראל, לזהות היהודית-עברית-ישראלית, לגולה ברחבי העולם, לקרבה העתיקה שיש לנו עם עמים נוספים באזור ותרבויותיהם. אולי אנחנו במובן מסויים קרבנות - אותנו הכניסו לדמות של "המערבי הארי-אירופאי" של הדוקטורינציה הציונית, ולכן כעם אשר הגדיר עצמו כציוני-אירופאי, עשינו ככל יכולתנו להתעלם מהמזרח תיכוניות שלנו ושבתוכה אנחנו נמצאים. ישראל נתפסה מובלעת אירופאית (ובכך ההצדקה המוזרה להשתתף באירווויזון). המזרח התיכון, (שהוא בעצמו מושג אוריינטליסטי אירופוצנטרי) הוא קרבן לאידיאולוגיות בדלניות ומאבקי כח. כאשר אני מדבר עם אנשים, אני מרגיש שהמזרח התיכון נחשב בעיניהם כמוקצה, כסמל הבערות והמלחמה, אבל לא ככור מחצבתנו שממנו נוציא ייחודיות תרבותית.

     

    הנטייה שלנו לחיקוי המערב תופסת קיצוניות, כי בעינינו המערב נחשב עדיין כ"מקלט של שפיות". במקום שישראל תהיה המקלט ליהודים, נוצר חלום אשר מתרכז ב"שם", שהחליף את האוטופיה שרצינו לבנות "כאן". כמעט כל ישראלי רוצה דרכון אירופאי. ישראלים חולמים לגור בחו"ל, וחלקם אפילו חיים במין אירופה קטנה - יוצרים באנגלית לפי סגנון כלל-מערבי, מעצבים באנגלית, מתלבשים לפי האופנה המערבית, ומשתדלים לדבר אנגלית ככל יכולתם. הניתוק הוא גדול, ומשקף את הניכור של הישראלים לסביבה המזרח תיכונית, ואת האכזבה ממצבו הנוכחי וחסר החזון העדכני (אשר טעון שיפור) של החלום הציוני. הניתוק נובע (או גורם) מהמנטליות לפיה תיכף יזרקו אותנו לים. אנחנו כישראלים לא מבינים כי הגלובליזציה משפיעה עלינו ולמעשה גורמת לחלקנו לאבד את היוזמה לפיתוח התרבות העברית, והכח להתמודדות עם המורכבות הקשה של החיים באזור הזה.


    why work hard when you can do this in english?

     

    המדבר נתפס על ידינו כמקום שאינו שווה השקעה, כחלק מחזון ישן שאבד עליו הכלח. כאשר מהרהרים בהיסטוריה של פיתוח הנגב, העובדות בשטח הן שמדינת ישראל שלחה את אזרחיה שהיו שווים פחות בעיניה - את "המזרחים" (מפאת ערביותם), למקומות המרוחקים והנידחים יותר - ל"עיירות הפיתוח" אשר נַדמו מפיתוחים. מקומות כמו ירוחם, שדרות, ודימונה הוקמו על מנת ליצור מארגי יישובי ספר יהודיים שלתוכם נוצקו האוכלוסיות ה"מזרחיות" עם קום המדינה, הרחק מהמרכזים העירוניים והכפריים במרכז ובצפון. הזנחה תרבותית וכלכלית יצרה דורות חדשים של עובדי כפיים ותחושות חסר ומרירות בקרב תושבי "עיירות הפיתוח". הקיבוצים, שמטרתם הייתה דומה לישובי הספר, היו מובלעות אשכנזיות אליטיסטיות שלא יעלה על הדעת שיאכלסו מזרחיים. הדבר מאופיין בצורה טובה מאוד ב"סאלח שבתי" של קישון, (שיש הטוענים כי מדובר בסרט בעל השקפה אוריינטליסטית). מאוחר יותר, ישובי הספר המדבריים נותרו בבינוניותם והתאבנו, והצליחו לדכא את התרבויות השונות אשר הביאו עמם העולים ממוצא מזרחי, על מנת להגשים את אידיאולוגיית כור ההיתוך של בן גוריון. ההתעלמות שיטתית מן הגולה של הקונצנזוס הציוני-אשכנזי גרעה מן הפוטנציאל של התרבות הציונית, על אף שסייעה בקליטת הגורמים השונים לתוך הקונטקסט והצרכים הישראליים. ביקור בים המלח, בנגב הצפוני והדרומי יכול להעלות תחושות של פוטנציאל מפוספס.

     

    ממרומי המדבר הרומנטי, נרד למדבר של העכשיו. בסרט "ביקור התזמורת" (2007, בבימויו של ערן קולירין), מגיעה תזמורת המשטרה של אלכסנדריה (תזמורת ערבית קלאסית) על כל חבריה אל עיירת פיתוח מדברית ומאובנת (הסרט צולם ברובו בירוחם). בצורה שמזכירה את הבטחות השוא שניתנו לעולים ממוצא מזרחי כי הם יגורו בתל אביב או בעיר מרכזית אחרת, התזמורת מגיעה לעיירה בטעות (במקום להגיע לפתח תקווה, הם מגיעים ל"בית התקווה" על האירוניה שבדבר). כאשר תאופיק (ששון גבאי) פונה לדינה (רונית אלקבץ) ושואל אותה היכן מרכז התרבות הערבי בעיר, היא עונה לו "there is no arab culture center here. not culture, no israeli culture, no culture at all". האירוניה שבמשפט גדולה. למקום הזה, שנראה כי הזמן והתרבות הישראלית שכחו, מגיעה התזמורת - פנינה תרבותית מרוחקת. תושבי העיירה שכחו כיצד לדבר עם הערבים, ועושים זאת בעזרת אנגלית. חברי התזמורת (ששון גבאי, סלאח בכרי) מתערים בחיי התושבים באופנים שונים, ונוצר רומן לא ממומש בין דינה לתאופיק, וגם מפגש מיני קצר בינה לבין חאלד (סאלח בכרי) אשר מרמז על היחסים ההפכפכים והנדירים שבין שתי התרבויות - עולי המזרח (אשר חלקם קוראים לעצמם "יהודים ערביים" במציאות), לערבים שהיו פעם שכניהם. במובן מסויים מזכירה התזמורת לתושבי העיירה את הערביות הנשכחת שלהם, ונותנת להם איזו אלטרנטיבה להזנחה הישראלית.

     

     

     

     

    ביקור התזמורת. האם הפרשנות הטיפוגרפית האנגלית של האותיות בפוסטר משקפת סוג של אוריינטליזם?

     

     


    אסתטיקה של כור היתוך. התזמורת הכחולה באה להפריח את השממה החדגונית בעזרת מוזיקה.

     

     

    גאון.

     


     

     

     no culture at all

     

     

    "מרכז תרבות"

     

    סינמטוגרפיה מדהימה.

     


    אסתטיקה של כור היתוך

     


    מתוך הסביבה המוכרת והחדגונית, צומח המופלא. פריים מכונן בקולנוע הישראלי.

     


    תעשי לי ילד!

     

     


    כל ישראל ערבים זה לזה

     


    כי אל עפר תשוב

     

     

    כפי שאמרתי, בעיני "המערביים", המדבר נחשב כחור תרבותי-אינטלקטואלי-חברתי-כלכלי. 

    על מנת ליצור (או יותר נכון להציע) איזו נקודת ציר השראתית לתרבות העברית המתחדשת והפלורליסטית אשר מודעת וחיה בשלום עם הסביבה שלה, אני מציע את המדבר ככור מחצבתנו. יש במדבר הרבה מאכלים לנפש העברית היוצרת, אשר יספקו צרכינו. עבריים, לכו למדבר, למדו אותו, סרקו אותו ותנסו להבין מה ההשתקפות שלכם כיוצרים במדבר. ההרים המיתמרים, תצורות הסלעים אשר נפתלים, מתרוממים ונסדקים, הגאיות והואדיות, הקטנות והגדלות, שיחי המדבר האוחזים באדמה הקשה, תושבי המדבר ועורם שידע השמש, חיות הבר המסתתרות, האור השורף עד שאין מלבדו, צבעי המדבר המגוונים, הישובים אשר מפרים את שלוותו, הדרכים הארוכות והאינסופיות, השרידים, חפצי השכיה והאותיות הנגלים לעינינו עם החפירות הארכיאולוגיות, גֶוים ומעיינות נסתרים, השבילים החורכים את אדמת המדבר, תצלומי הלווין ומעוף הציפורים, פסלי המדבר הכבדים ועבודות התנועה הכנענית, ההמשכיות והמכתשים הנפערים בה, הימים והלילות, הרוחות והזיעה. כל אלה יכולים לתת לאדריכל, למעצבים, לאמנים, לסופרים, המשוררים, והמוזיקאים נקודת אחיזה בשולי הרעיון האדיר שיהווה את המשך התרבות העברית בשנים הבאות.

     

    אני מקווה שגם לעברים של הדור שלנו יהיה מקום כממשיכי המהפכה העברית ובסוגי היצירה הישראליים לאורך ההסטוריה.

     

     

    במדבר נשים מבטחנו?
    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/12/09 23:44:


      יופי של פוסט

      מעניין מושקע והמון תמונות

      סופ"ש נעים

       

        16/12/09 16:18:

      צטט: גם הוא בחצילים 2009-12-16 16:05:16

      מרתק. תודה רבה.

      צטט: ~ינואר~ 2009-12-16 03:02:39

      וואו  

       

       תודה רבה לשניכם.

        16/12/09 16:17:

       צטט: וקסי וקס 2009-12-16 12:00:48

      פוסט מרשים, יש כאן סיכום יפה על אוריינטליזם, אבל עניין אותי יותר לקרוא את הדעה שלך על הנושא ועל ההתמודדות שלך עם הקונפליקיטים שזה מעמיד בפניך, עברי-אשכנזי-יהודי-מערבי-גבר-אדם כאן בלבנט. ובתור טיפוגרף? וקליגרף? מה דעתך על הלוגו של הסרט אלאדין? ועל הלוגו של ml? מקומיות זה משהו שאתה מדבר עליו עם לקוחות שלך? והאם אין משהו מן הרומנטיקה הגרמנית בהתיחסות שלך למדבר? (התיאור שלך העלה בדעתי דוקא ציורים של קספר דוד פרידריך) אתה לא יכול לברוח ממי שאתה.

       

       אגב, הצילום המטושטש של אנדרטת הנגב נראה לי במבט ראשון כמו הכור הגרעיני בדימונה.

       

       

       

       

       אהלן מיכלי. אני שמח שאת פה. אני מאוד שמח שאהבת ונהנית.

      דעתי על הלוגו של אלאדין הוא שהוא עושה בדיוק מה שהוא אמור לעשות - להעביר לקהל (שאינו מכיר את 'סיפורי אלף לילה ולילה'),את התחושתיות והחושניות שמובעים בסיפורים. את אותם גיבורים בעלי תושיה ויצרים תמצאי במיתולוגיות ואגדות מכל העולם, ככה שהטענה שבדבר האוריינטליזם המובע בסרט יכולה להתבטל מול הטענה שאנו מחפשים את האגדתי והייצרי בכל פנטזיה. השאלה היא באמת לאן לוקחים את הדקויות. ב"אלאדין" מתוך "סיפורי אלף לילה ולילה" של הולמארק (הפקה מוצלחת מאוד),ממוקם הסיפור באופן מפתיע בסין. אמנם סין נחשבת ל"אוריינט", אבל במובן מסויים אנחנו שופטים כעת את שלד הסיפור בתנאים חדשים לגמרי. אני חושב שהלוגו של אלאדין הוא נפלא בגלל שיש בו מן המופלא, אבל הוא אינו נופל לחיקוי זול של כתב ערבי, אלא יש בו מן הרמזים הקליגרפים - במובן מסויים - פרשנות לטינית למופלאות הערבית.

      בגרסא העברית:

      ישנה אותה רוח מעניינת של פרשנות עברית - גם של המותג של דיסני, וגם של החושניות של הקליגרפיה שהדריכה את המעצבים המקוריים של הלוגו באנגלית, למרות שהלוגו העברי נופל באיכותו יחסית לקצב והפואטיות של הלוגו באנגלית.
      שימי לב לאוניברסליות של הפוסטר האמריקאי - אין בו שום חיקוי לערביות - מדובר בעולם אסתטי שעל פניו (בפוסטר) יש לו שפה, אמירה, וכח מרומז. 

      imagine

      if you had  

      three wishes 

      three hopes 

      three dreams  

      and  

      they all could come true


       אותה אוניברסליות פחות מגולמת בסרט עצמו. דווקא בפוסטר באנגלית של "ביקור התזמורת" ישנה טעות פטאלית, כי בעצם הפוסטר מנסה לומר, בעזרת הטיפוגרפיה, שהסרט מדבר על אגדות אלף לילה ולילה בירוחם.

       

      על הלוגו של ML - כתבתי את מה שאני מרגיש בדיוק מתחת לתמונה:

      why work hard when you can do this in english? 

      אותה רוח תבוסתנית, פרובינציאליסטית המעדיפה להטמיע שפה ותרבות בתרבות גלובליסטית, והתוצאה קרחת לכאן ולכאן. המותג איבד את עצמו. נכון ש"מתאים לי" נשמע מעט ארכאי, אבל דומה שלא נעשה שום מאמץ לתת פתרון עברי חדש ותרגומו לאנגלית, אם יש בכלל צורך בכך (התרחבות למערב). 

       

      המקומיות זה משהו שתמיד עולה ביני ובין הלקוחות שלי, וגם בעיצובים ובאמנות שלי, וזאת מכיוון שאני מאוד מאמין בפיתוח התרבות העברית והבלטת הקשרים מעברה של התרבות, על מנת לבחון אותם בשנית בימינו אנו. חשוב לי לעשות שימוש לא רק בשפה אלא במחשבה עברית, וזה אולי משהו שאצליח להסביר יום מן הימים. המקומיות עולה בדימויים וההקשרים שאני עושה, ובכל מה שאני עושה אני תמיד שואל את עצמי מה הזווית העברית. מהי עבריות במוזיקה? איך נגלם סביבה עברית בארכיטקטורה? האם נשתמש בהשראה של גבעות או בפסל "כבשים בנגב" או נמרוד של דנצינגר? אם לקוח שלי יתעקש שהוא רוצה עיצוב באנגלית אני לא אשבור את העסקה. בכל זאת בנאדם צריך להתפרנס. 

       

       

       

       

      בקשר לקליגרפיה, אני משתמש בקליגרפיה על מנת לשרת את הטיפוגרפיה. לגלות צורות חדשות או ישנות שנשכחו ולהטמיע אותן בצרכים העבריים התואמים את רוח התקופה. קליגרפיה יכולה "להזכיר" לטיפוגרף את האות האורגנית, בימי המחשבים. לטעמי הקליגרפיה היא יחסית ז'אנר מדשדש של יצירה, מכיוון שיש לו חיוּת ואורגניות של צורה, אבל לא חיות שמעבר ליצירה. השימוש בפונט מחייה את הצורה ומשנה אותה יחד עם הקונטקסט, בעוד שיצירה קליגרפית חיה ומתה בתחומי המסגרת על הקיר.

       

      בקשר לרומנטיקה במדבר - בהחלט כן. לברוח? למה לברוח? אני זה שלוקח את דבריו של סעיד בעירבון מוגבל. אני באופן אישי אדם רומנטי במובנים מסויימים, והמקורות ההשראתיים שלי באים מגותיקה ארכיטקטונית וסיפורית. לי אין בעיה עם רומנטיקה או בלי רומנטיקה של המדבר. אני חושב שיוצרים יכולים לקחת מההקשר של המדבר כל מה שהם רואים לנכון. המדבר מעורר רגשות של פליאה והשתאות, של רב הנסתר מן הגלוי לעין, של הסטוריה וארכיאולוגיה, של מיתולוגיה עתיקה של אלים אכזריים וקנאים, של שדי מדבר וגיבורים טראגיים. אבל אפשר גם להתמודד עם המדבר כמות שהוא - המציאות של מוות או הזנחה, וזה בדיוק מה ש"ביקור התזמורת", "אוונטי פופולו", "שלושה ימים וילד" עושים - אלו יצירות עבריות המתמודדות עם תימות שהאומה הישראלית מעדיפה לשכוח. "שלושה ימים" וילד מאזכר את המיתולוגיה של מיתוס התמוז המזרח תיכוני על ידי שימוש בסביבה מציאותית ומוכרת, שמתוכה עולה הזוועתי, המופלא, החלומי, והסיוטי. מעורבות חברתית ורומנטיקה יכולים ללכת יד ביד.

       

      בקשר לתצלום. מה שמעניין הוא שהתוצאה הזו היא בכלל תוצאה של טעות - "צילום רע" שמצא חן בעיני על אף שטיחותו ובגלל גרעיניותו. אני מאוד אוהב את האנדרטה בנגב, בשבילי יש משהו מכונן בשפה של דני קרוון ביצירה הזו, עילאי בשילוב של הבינלאומיות הקרה של הבטון והצורות הנקיות, עם גבעות הבטון (וגבעות האבן שמסביב), וחווית הסיפור וקידוש הזיכרון, על אף הסתייגויותי הפוליטיות מעבודותיו.

       

       

       

       

       

       


       

       


       

       

        16/12/09 16:05:
      מרתק. תודה רבה.
        16/12/09 12:00:

      פוסט מרשים, יש כאן סיכום יפה על אוריינטליזם, אבל עניין אותי יותר לקרוא את הדעה שלך על הנושא ועל ההתמודדות שלך עם הקונפליקיטים שזה מעמיד בפניך, עברי-אשכנזי-יהודי-מערבי-גבר-אדם כאן בלבנט. ובתור טיפוגרף? וקליגרף? מה דעתך על הלוגו של הסרט אלאדין? ועל הלוגו של ml? מקומיות זה משהו שאתה מדבר עליו עם לקוחות שלך? והאם אין משהו מן הרומנטיקה הגרמנית בהתיחסות שלך למדבר? (התיאור שלך העלה בדעתי דוקא ציורים של קספר דוד פרידריך) אתה לא יכול לברוח ממי שאתה.

      קספר דוד פרידריך: המשוטט

       

       אגב, הצילום המטושטש של אנדרטת הנגב נראה לי במבט ראשון כמו הכור הגרעיני בדימונה.

       

       

       

        16/12/09 03:02:

      וואו   


      ארכיון

      פרופיל

      yaronimus_maximus
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין