| ביקורת מאת קיקה שטיירמן
כמו בוחנים את המנגנון התפיסתי של ונונו בעצמו, כמו גם את הבנתו שלו את הארץ (המובטחת) הזו, ציוריו משמשים כמו סוכנים של ההווה הזה המתעצב לו מרגע לרגע. הארץ הזו הופכת לזיכרון בו בזמן שאני עומדת ומתבוננת בה מבחוץ ומבפנים.
אוסף רגשות המתעורר לנוכח התבוננות מעמיקה בציורי הנוף הללו מרמז על תחושת זהות לאומית גדולה, גורל, אינטואיציות פנימיות והמון מודעות. כמו מודעות של כל ציור ובהקשר שלו לממשות הריאליסטית שם מחוץ לאותו מבנה בו הוא שוכן לפחות לשבועיים הקרובים שנותרו עד סגירת התערוכה.
הציורים עוסקים רובם ככולם בנופים קיימים או מומצאים בארצנו זו. הם אינם פשוטים לצפייה ואינם מנסים למצוא חן בעיני המתבונן.
לצד השתקפויות, אי-תנועה ויחד עם זאת המון תנועה, ניתן לראות את הרגעים ברי חלוף אותם לוכד ונונו. בזה אחר זה, כל אחד מהציורים כמו מחפש אחר פינת מציאות או מתחקה אחר מושא תיאורו שלו.
הבחנתי בשני ממדים, האחד ריאליסטי המנהל דו-שיח עם מושא הציור, והשני, אנליטי ומופשט, המבקש לתמצת את מושא הציור כאילו והוא רק אוסף של קווים, זוויות ועפרון פחם אחד. אך קווי הפחם של ונונו מקבלים ערך חזותי עצמאי משלהם ובתוך כך מעוררים בצופה תוגה, אמפתיה וערגה.
לצד הציורים של ונונו, עומדת הפואמה של "הארץ המובטחת", פרי עטו שלו. הטקסט משולב באופן הרמוני לצד הציורים, וממש כמותם, גם הוא בוחן את המרחב הארצי, עומס זירת ההתרחשויות כאן לאורך זמן ומסע של ספק אמת ספק בדיה הפולש למחוזות אינטימיים של ונונו, חולפים ומתחדשים.
ביציאה מהתערוכה, לאחר שספגתם את כל רגשותיה, עימדו לרגע קט מחוץ למבנה, בנקודת התצפית המשתקת הזו; אם תאפשרו, יש סיכוי שתוכלו כמוני לשמוע את הרוח שרה:
"והוא עלה למרכבה ודיו לסוסים אמר ופה מתן בסתר ושמה נדבה ופה צביטה בלחי או ליטוף של אהבה ולכל היהודים שמחה וגאווה וכל הכבוד לשר"
(מתוך השיר "השר משה מונטיפיורי"; מילים: חיים חפר; ביצוע: יהורם גאון)
לפרטים נוספים:
http://www.mishkenot.org.il/event.asp?secid=2&eventid=252
* על אף המצוין באתר משכנות שאננים, התערוכה מציגה עד ה14 בפברואר.
|