רצה הגורל והויכוח סביב הוראת שירתה הארוטית של יונה וולך בבתי הספר התיכוניים התרגש עלינו בדיוק שבועיים לפני מלאות 125 שנה לצאתו לאור של "הרפתקאות הקלברי פין" למרק טויין ( 18 פברואר 1885).

אי שם בשלהי המאה הקודמת לקודמת, פרסום הספר גרר ביקורות נוקבות מצד האגף השמרני. השימוש בניב הדרומי לצד עיצוב הדמויות הסטריאוטיפיות (ארץ נהדרת בגרסה פרה היסטורית..) עורר אנטגוניזם מצד בכירי הממסד הספרותי.

אך כיאה ליצירת אומנות בעלת משקל נכבד של נופח ועומק הספר צלח את משוחות המקטרגים וחצה את אוקיינוס המקום והזמן בגבורה וגם כיום עדיין נחשב לקלאסיקה אקטואלית חיה ונושמת. הרי את העבדות ה"מסורתית" של אז החליפה העבדות המודרנית בצורת העובדים הזרים שהפכו לחלק בלתי אינטגרלי של תרבות המערב. כך גם הנוכלים,הרמאים והשמרנים הצעקניים- אותם הגברות בשינוי העדרות...

אנו מוצאים את עצמנו לכודים כיום במציאות מדומה שהדרך היחידה לעורר מחשבה,שלא לומר דיון סביב נושא שעל הפרק יכול להיעשות רק על ידי בריחה לעתיד בצורת סרטי מדע בדיוני דוגמת אוואטר ומחוז 9 או דרך התרפקות על העבר בצורת ספרים דוגמת הקלברי פין או שירת יונה וולך.

הרי גם אם הפרספקטיבה של וולך הולכת "רק" 30 שנה אחורה הרי כמו אז כך גם היום, הדרך היחידה לעורר דיון ענייני סביב נושא ספרותי הוא על משקל הפרובוקציה- וגם כך הדיון הוא על העטיפה והבמה שבא יש להציג את המוצר ולא על המוצר או התוכן עצמו, בבחינת הבט בקנקן ולא בתוכו......

אותם המונים בעלי התנהגות של עדר שנפרסו במיומנות נפלאה בידי האומן של טויין לאורכו של נהר המיסיסיפי פרוסים כיום לכל אורכה ורוחבה של אמריקה ומן הסתם סביב לעולם כולו) ואת הדי השמרנות שלהם ניתן לראות ולשמוע יום יום בהתנהלות סביב הנשיא ה"לא לבן" הראשון...

אך אומנות, כל אומנות, תפקידה לעורר מחשבה, לטלטל ,לגעת ולרגש. יש שמסתפקים בטלנובלה יומית או משחק כדורגל שבועי, אך חברה שוקקת חיים חייבת לחנך ולקדם חשיבה וביקורת גם בקרב דור העתיד , ולא רק שינון חוזר ונשנה של נוסחאות ופרדיגמות מתמטיות..

 איפה הם אותם צדקנים שישנים בשקט כשהילדים רואים "האח הגדול" או גולשים לאתרי הזימה והזדון? מין הראוי שאם כבר נגזר על ילדינו להיחשף לכזאת זוהמה לפחות ננחיל להם קצת כלים ויכולות של חשיבה ביקורתית,איבחון וסינון של העיקר מן התפל?