הסרט מספר את ספורה של הציירת סארפין לואיס הידועה כסראפין מסנליס.
ויליאם אודה, אספן אומנות גרמני מגיע לחופשה לצרפת, ומגלה שהמשרתת שמגישה לו תה, היא ציירת מוכשרת. מרגע זה, הוא מעודדה לצייר ולשכלל את כישרונה.

מלחמת העולם הראשונה מחייבת אותו לשוב לגרמניה, אך שנים אח"כ, עם שובו למקום ,הוא מגלה שבמשך כל השנים היא צמחה ופיתחה עוד יותר את יכולתה וכישוריה. בעיניו היא ,ללא ספק,  ציירת דגולה.
בשעה שהוא הופך לפטרונה, ומפרסם אותה גם בפריז, סארפין מתגלה כמי ש"שומעת קולות" מלאכים, שמדריכים אותה בציור. היא משתגעת, ומאושפזת בבית חולים לחולי נפש, והוא ממשיך לדאוג לרווחתה, לתנאי אישפוז הולמים בשעה שציוריה זוכים להכרה .

אלנד מורו מגלמת את סארפין בכישרון מוחלט. המשחק אמין ומרגש. היא מצליחה לשדר תמהוניות, אוטיזם, בדידות וכמובן- שגעון.

הסרט זכה בשבעה פרסי סזאר להם היה מועמד ולהם הוא ראוי.

סרטים רבים מתארים את הקשר בין אומנות ושגעון- את זה אנו מכירים היטב. יופיו של הסרט הוא בכך שהוא עוסק באומנות וכל סצנה היא מעשה אומנות בפני עצמה והצילום -משובח. יש קשר הדוק בין תוכנו של הסרט, המשמעויות שלו ודרך עיצובו: קרי, התאמה בין תוכן וצורה.

הקצב איטי, והסרט מומלץ למי שמחפש בקולנוע מעבר לבידור.רוצו להזמין כרטיסים!