הסרט נפתח ב"נאומים" פסימיים על חוסר המשמעות של הקיום, אותם משמיע בוריס ילניקוף (לארי דיוויד), "גאון", וודי אלן כזה. חייו עם ג'סיקה החכמה והאסרטיבית שהיו "על הנייר" התאמה מושלמת , הסתיימו בהתאבדותו. הוא לא מאמין ביחסים ולא מעוניין בהם עד שמופיעה בחייו  מלודי סט.אן, נערה צעירה מאזור המיסיסיפי.היא חסרת השכלה, אבל מוכנה ללמוד ממנו את כל מה שיש לו באמתחתו.

איתה הוא מתחתן, אותה הוא מעצב בדמותו, עד שהיא מבינה שהיא רוצה יותר מזה. האזכור לפיגמליון וללוליטה מאוד ברור.

הסרט מטלטל את הצופה מתפיסה פסימית (שעלולה להוביל להתאבדות) ועד התובנה שיש ליהנות מ"מה שעובד". דווקא לגיבור הכל כך רציונאלי קורים דברים כל כך לא הגיוניים.

אומנם, וודי אלן לא מחדש כאן דבר, אבל הוא ממשיך להצחיק, והקומיות אינה באה על חשבון אמירות פילוסופיות על החיים, וכמו תמיד הן נכונות וראויות למחשבה.

כשיצאתי מבית הקולנוע היה לי ברור שאני רוצה לראות את הסרט שוב, ובקרוב.